העסקנות שרומסת: הפוליטיקה צריכה להישאר מחוץ למרחב ההלכתי

ההתנפלות על דייני בית הדין בתל־אביב, שהתירו אישה לאחר 19 שנות עגינות, חושפת את סכנת כניסתה של הפוליטיקה אל המרחב ההלכתי באמצעים פסולים ואלימים

הרב כתריאל ברנדר – א' בטבת ה׳תשפ״ב (05/12/2021)

קורבן של אלימות, התעללות ואכזריות בלתי נתפסת מצד בעלה, נמצאת במאסר – כמעט מאסר עולם – מזה תשע־עשרה שנה, מבלי לדעת מתי תצא לחופשי. חטאה היחיד הוא שלפני כעשרים שנה ביקשה להתגרש. לפני ארבע שנים היא הגיעה אלינו, לארגון יד לאישה המייצג עגונות ומסורבות גט, אחרי שנים רבות שבהן היא כלואה עם אותו אדם רע ואכזר, שמסרב להעניק לה גט ולשחרר אותה לחופשי, בעוד הוא מקים משפחה חדשה ומביא ילדים לעולם.

במהלך השנים היא נדרשה להתייצב מעת לעת בבית הדין, רק כדי לשמוע שוב ושוב שאין לה מענה. מדובר באחד מתיקי העגינות הקשים שהגיעו לפתחו של בית הדין, אשר התנהל בשנים האחרונות בבית הדין הרבני בתל־אביב. לאחר תקופת המתנה בלתי אפשרית זו נמצא הפתרון וניתן פסק דין מנומק ומפורט היטב, בחתימתם של שלושה דיינים, המבטל את הנישואים מעיקרם על בסיס הלכתי של "מקח טעות".

עקב רגישותו הגדולה של המקרה פרטי הדיון חסויים, אך האישה קיבלה אישור מפורש וחתום מהדיינים להינשא בשנית לאחר, היתר שלא ניתן מתוך קלות ראש אלא לאחר עיון ושיקול דעת מעמיק. לאחר כל אותן שנים רוויות מהמורות, קשיים ואכזבות, בזכות דיינים אמיצים וחכמים מהרבנות הראשית שמצאו פתרון הלכתי למצוקתה, יוצאת האישה לחופשי ויכולה להתחיל ולבנות את הריסות חייה מחדש.

אך אז נפתחו שערי גיהינום והחל מכבש לחצים מביש ורווי שיקולים זרים, שכלל ניסיון להלך אימים על הדיינים החתומים על הפסק ולהביא אותם לחזור בהם מהחלטתם. למרות החיסיון המוטל כאמור על פסק הדין, פרטיו הודלפו ולפני כמה שבועות החל בתקשורת החרדית קמפיין נגדו ונגד הדיינים החתומים עליו. עיקרה של ההתנגדות נטוע בחרדתם של גורמים מסוימים מאובדן שליטה, ומהחשש ליצירת מציאות שבה דיינים אמיצים "יעזו" למצוא פתרונות יצירתיים בתוך גבולות ההלכה לסבלן של מסורבות הגט. וכך, אנשי האוטוריטה המפוחדת והכוחנית חברו יחדיו כדי לגזול את כבשת הרש – להביא לביטול האישור המיוחל שניתן לאישה ולהחזירה אל כלאה וכבלי עגינותה.

כל הגבולות נחצו

נדגיש: לא מדובר "רק" בעוד מקרה קורע לב של עגינות ארוכת שנים. הדיון העקרוני בנושא זה עמוק ובסיסי יותר, שכן אם התנהלות מעין זו תהפוך לנוהג במחוזותינו, השלכותיה עלולות להיות הרסניות.

ההלכה, שעקרון "לא תגורו מפני איש" הוא אחד מיסודותיה המרכזיים, וכמוה החוק, מקבעים את עצמאות הדיין וקובעים שאין עליו אלא "מרותו של הדין לפיו הוא דן". דיין היושב בדין צריך לפסוק באופן עצמאי לחלוטין, לנטרל ולנקות כל השפעה זרה, ולהיות נאמן רק לחקירתו ההלכתית ולתורה הכתובה והמסורה שקיבלנו מאבותינו, תוך יושרה פנימית, תום לב ושאיפה לרדיפת הצדק. למול עיניו חייבת לעמוד המסגרת ההלכתית ואחריותו כלפי האישה העגונה ומסורבת הגט.

כבר בימי חז"ל והראשונים, הכלל "משום עיגונא הקלו בה רבנן" היה לאבן פינה בהלכה. הייתה זו מושכלת יסוד, כפי שניתן לראות בדברי הרא"ש: "הרי אתה רואה שכמה קולות הקלו חכמים משום תקנת עגונות… וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדין להתיר" (שו"ת הרא"ש נא, ב). או בלשונו של הרמב"ם: "וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה, ואין דעת חכמים נוחה הימנו, שעקר תקנתם בעגונה הקלו משום עיגונא דאתתא" (שו"ת הרמב"ם קסז, והובאו דבריו בבית יוסף אבן העזר יז). לימים השוו חכמי ההלכה את העיסוק בהלכות עגונה לדיני נפשות ופיקוח נפש ממש, ולא ייפלא אפוא שעשו לילות כימים להתרתה.

מערכת הלחצים בתיק זה, שלה אנו עדים גם בימים אלה, מעלה חשש כבד כי נחצו כל הגבולות וכי הבושה אבדה. אובדן האמון בדיינים ובפסק דינם עשוי לערער את אמון הציבור במערכת כולה. בהיעדר קבלת ההכרעה השיפוטית, מה הטעם בכל הדיונים ההלכתיים הארוכים, הלימוד, העיון והחקירה – אם לאחר כל אלה ניתן לבטל את ההחלטה באמצעות הפעלת לחץ והולכת אימים על הדיינים שישבו בדין, כדי שיחזרו בהם משיקולים זרים ופסולים. כיצד ניתן לתת אמון בדברי מי שפוסלים פסק דין מבלי שישבו בדין, שמעו את העדויות או ראו את הראיות, ולמרות זאת, בהינף יד ובלי להביא נימוקים של ממש, מבטלים פסק דין של שלושה דיינים ומחזירים את האישה לכבלי עגינותה.

ככה ייעשה לדיין

אם לא די במכה הקשה שניחתה על האישה, כמה רבה הייתה הפתעתי כאשר ראיתי כיצד בשעה שכל ההליכים בבית הדין הרבני, ובוודאי בתיקים כגון אלה, מתקיימים בדלתיים סגורות – פרטי פסק הדין נידונים בראש חוצות מעל דפי "יתד נאמן". קל וחומר כאשר בעלת הדין עצמה, האישה, לא קיבלה לידה את פסק הדין המלא אלא רק את מסקנתו, לפיה היא "מותרת לכל אדם".

כל זה נעשה בשם שמיים אך לא לשם שמיים, אלא בשם מסע מתוקשר ומתוזמר שמטרתו לקבור את הכרעתם האמיצה של הדיינים ולדאוג לכך שלא יזכו לקידום מקצועי בתחומם. למותר לציין שבמעשה שפל זה ישנו גם מסר לכלל הדיינים האחרים, "למען יראו וייראו", מה ייעשה לדיין שמעז, רחמנא ליצלן, להתיר אישה מעגינותה מבלי שקיבל תחילה את הסכמת בית הדין הגדול – לא זה שבירושלים, אלא של החוגים המחמירים ביותר.

אם קיימת בעיה הלכתית או טענה עניינית נגד הפסק, היה ראוי לדון בה עוד לפני שההכרעה נמסרה לידי האישה באופן רשמי. אך משניתנה ההכרעה, אין אחריה כלום. והלא עקרון יסוד הוא בהלכה, "בית דין אחר בית דין לא דייקי", ואין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו. על אחת כמה וכמה שהפוסלים אינם בקיאים כאמור בפרטי המקרה, לא שמעו את העדים ולא ראו את הראיות והנימוקים ששימשו בסיס להיתר. לאור זאת מסתמן כי מקורה של ההתנגדות לפסק הדין אינו קשור רק להלכה אלא גם לפוליטיקה רבנית, שמופעלת בידי כוחות אפלים המבקשים לשלוט על כלל הדיינים באמצעים פסולים.

האם דיינים אלו, שלא ישבו כלל בדין, אינם מכירים את דבריו המופלאים של רבי חיים מוולוז'ין:

בענין העגונה דווילנא, שמתי עיני על כל דיבור ואמירה נעימה, וראיתי שברוב דברינו כוונתנו הולך אל מקום אחד, אלא שכבוד תורתו נוטה אל החומרא, מחמת שאין הדבר מוטל עליו. ואף אני כמוהו, לא פניתי אל צדדי היתרים העולים מתוך העיון טרם הועלה עלי עול ההוראה. והן עתה שבעוונותינו הרבים בסביבותינו נתייתם הדור מחכמים, והעלו על צוארי עול ההוראה מכל הסביבה, שאינם מתירים בשום אופן בלתי הסכמת דעתי הקלה, וחשבתי עם קוני וראיתי חובה לעצמי להתחזק בכל כחי לשקוד על תקנת עגונות, וה' יתברך יצילני משגיאות (שו"ת חוט המשולש א, ח).

מה יהיה על המסורת ההלכתית רבת השנים, שמוקירה מחלוקת ומעודדת חידוש ויצירה, אם גבולות הגזרה הנוקשים נקבעים מלמעלה ולא ניתן לחרוג מהם? כיצד נוכל לקבל מציאות שבה מושתקות שיטות בהלכה המבקשות להאיר פנים, לקרב ולהושיע עגונות? האמת העצובה היא שדווקא אלו שמעלים על נס את חשיבות ההלכה והמסורת מוכנים לרמוס כלאחר יד את כבודה, לזלזל בעצמאות בית הדין ולשכוח את הציווי "לא תגורו מפני איש כי המשפט לא־לוהים הוא".

הטוענות הרבניות של ארגון יד לאישה מייצגות במסירות נפש ובנאמנות יותר מ־60 נשים עגונות ומסורבות גט בכל עת. כיצד נַראה פנינו בפני כל אותן נשים, אשר רבות מהן עברו התעללות נפשית, כלכלית ופיזית, ומחכות שנים על גבי שנים לצאת לחופשי? האם נאמר להן שמערכת בתי הדין בישראל שכחה את הכלל הבסיסי שהנחילו לנו חז"ל ושכל חכמי הדורות היו נאמנים עליו, להקל בעגינות במידת האפשר? כיצד נצדיק בפניהן מציאות שבה גם לאחר שבית דין נאמן ומוכר על ידי המדינה, שיושבים בו תלמידי חכמים גדולים, מתיר את נישואיהן, בכל זמן יכולים עסקנים לגזול מהן שוב את חירותן ממניעים לא עניינים? נסו לדמות מה מרגישה אישה שמחכה כמעט שני עשורים לגט, וזוכה סוף סוף בחופש, רק כדי לראות אותו חומק מבין ידיה.

מדובר בשבר גדול – לנשים העגונות כולן, לטוענות הרבניות, לאמון הציבור במערכת בתי הדין, אבל בראש ובראשונה להלכה עצמה. אל מול השבר הזה נדרשת התערבות ברורה ונוקבת של הריבון, שיעצור את הטירוף ויחזיר את בתי הדין למעמדם ולכבודם הראוי.

אני מבקש לחזק את ידי הדיינים ולבקש מהם להתעלות מעל רעשי הרקע. לא לחשוב "מה יגידו", מה יהיו ההשלכות הזרות של פסיקתם, וכיצד היא תשפיע על המשך הקריירה שלהם. קַיימו את מצות "לא תגורו", היו נאמנים לתורת ישראל, להלכה ולמסורת ישראל, לצו מצפונכם, ומעל הכול לריבונו של עולם. היו יראי אלוקים, לא יראי הוראה.

נותר רק לקוות שבעזרת ה' יבוא יום והעסקנים הפוליטיים יאבדו מכוחם, וההלכה תחזור לידי תלמידי החכמים, הדיינים, יושבי בתי המדרשות ועם ישראל כולו.

למאמר באתר מקור ראשון

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדין