"ההפטרה והמיתוס" הפטרת בא

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפטרת בא ממשיכה את הדיאלוג שהחל שבוע שעבר בין פרעה לבין אלוקים. שבוע שעבר לבה של ההפטרה היה היחס לתפיסה הבסיסית של פרעה- התנין הגדול, לי יאורי ואני עשיתני. ההפטרה של השבוע חושפת נדבך אחר בשיח בין אלוקים לבין פרעה, היחס לעיר המצרית.

אנו מכירים את התמונות המרשימות של הבניה המצרית, הפרידמות, הפסלים, הערים הצומחות על גדות הנילוס מחד ואת צהוב המדבר מאידך. ערים עתיקות אלו משדרות עוצמה שעד היום כל מי שרק צופה בתמונות שלהם חש נפעם.

אין ספק שהעיר המצרית הנה הישג אנושי חסר תקדים. הנילוס, מקור החיים, איפשר את החיים העירוניים במלוא עוזם והמלכים המצריים ניצלו דבר זה עד תום.

ההפטרה מזכירה מספר ערים: את מגדול שכנראה הנה מגדול אשר מנמרע, את העיר ממפיס שמכונה נף. עיר זו השוכנת שעל פי חלק מן ההערכות היו בה כ 30,000 איש, הוקדשה לאל המצרי פתח והיתה מרכז פולחן השור הקדוש אפיס. בעיר ממוקמת הפרימדה של המלך פפי הראשון, בעיר היו פסלים עצומים ובחפירות נחשף פסל עצום בגובה ארבע מטרים של רעממס השני.

ירמיהו אף מזכיר את תחפנחס- מבצר שידוע גם בשם דפנה. לעיר זו נמלטו רבים מן פליטי יהודה. המבצר בדפנה היה מבצר עצום שלימד על העוצמה הצבאית של האימפריה המצרית וכמו בהמון מקרים בעולם העתיק, סביב המבצר נבנתה עיר של נותני שירותים לשם יושבי המבצר.

ישנו מקום נוסף אותו מזכיר ירמיהו, אמון מנא:

"הדבר אשר דבר יקוק אל ירמיהו הנביא לבוא נבוכדראצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים

הגידו במצרים והשמיעו במגדול והשמיעו בנף ובתחפנחס אמרו התיצב והכן לך כי אכלה חרב סביביך

מדוע נסחף אביריך לא עמד כי יקוק הדפו

הרבה כושל גם נפל איש אל רעהו ויאמרו קומה ונשבה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו מפני חרב היונה

קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד

חי אני נאם המלך יקוק צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים כי נף לשמה תהיה ונצתה מאין יושב עגלה יפה פיה מצרים קרץ מצפון בא בא

גם שכריה בקרבה כעגלי מרבק כי גם המה הפנו נסו יחדיו לא עמדו כי יום אידם בא עליהם עת פקדתם

קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו ובקרדמות באו לה כחטבי עצים כרתו יערה נאם יקוק כי לא יחקר כי רבו מארבה ואין להם מספר הבישה בת מצרים נתנה ביד עם צפון אמר יקוק צבאות אלהי ישראל הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלהיה ועל מלכיה ועל פרעה ועל הבטחים בו ונתתים ביד מבקשי נפשם וביד נבוכדראצר מלך בבל וביד עבדיו ואחרי כן תשכן כימי קדם נאם יקוק ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד אתה אל תירא עבדי יעקב נאם יקוק כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואתך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך"

אמון מנא היא העיר המכונה באידילאיה תבאי (לא תבאי שביוון שמכונה תבאי של השבע שערים) של מאה השערים. במקומות אחרים העיר מכונה גם לוקסור על שם המקדש (לא הפרמידה) שהיה בה. במקדש לוקסור היתה שדרה עצומה של 3 קילומטר המרוצפת ספינקסים העיר היתה מרכז סחר עצום לתבלינים ובשמים ושכן בה נמל עצום יחד עם ארמונות ומקדשים מרובים. בעיר נמצאו אולם העמודים שבמקדש אמון בכרנך, ארמון אשר משקף שיאי אמנות של העולם הקדום. הוא נבנה בימי סתי הראשון ובימי רעמסס השני (במאה הי"ג לפני הספירה). במרכז האולם שתי שורות עמודים בנות 6 עמודים האחת. כל עמוד גבוה 21 מ'. משני צדי השורות 122 עמודים נוספים, בגובה של 13 מ' כל אחד. עיטורים רבים מקשטים את העמודים, וכן בולטות עליהן הכתובות בכתב החרטומים. חורבנות הרבה פקדו את נא אמון, אך העמודים לא נמחו מיסודם.

העיר נקראת אמון נא, על שם האל אמון.

האל אמון הוא למעשה האל המצרי הראשי, בתחילה הוא היה האל המקומי של העיר תבאי אך לאחר עלית מעמד העיר, אמון התחיל להיות מזוהה עם האל רע אל השמש. עוצמתו של האל אמון- רע היתה כה גדולה עד שההלנים ראו בו גילום של זאוס/יופיטר.

ירמיהו אף מזכיר אותו במפורש בפסוק:

" אמר יקוק צבאות אלהי ישראל הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלהיה ועל מלכיה ועל פרעה ועל הבטחים בו ונתתים ביד מבקשי נפשם"

זהו האל המצרי היחיד שזוכה להתייחסות ישירה ולא עקיפה במקרא על ידי הנביאים.

צורתו של אמון היתה איל או אדם עם קרני איל. על רקע זה יש להבין את הדברים המפורסמים על ראיית הצאן במצרים:

"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן"

באותה צורה יש גם להבין את דברי משה אל פרעה:

"ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו הן נזבח את־תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו:"

ויותר מכל את הצו של זבח הפסח:

"דברו אל־כל־עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית־אבת שה לבית:"

כל אחד מן הפסוקים הללו הנו התרסה נגד אמון, ראש אלי מצרים וכנגד הדת המצרית.

אך נראה שנבואת ירמיהו מתמקדת בעקר בערים המצריות הגדולות ולאו דווקא באלים המצריים עצמם.

קל מאוד לראות שיש הבדל מהותי בין הבניה המצרית האפית, לבין הבניה הישראלית, אפילו של ירושלים והמקדש.

ערי מצרים היו ערים בהם המונומנטים האליליים היו עצומים. אך לא רק הם, הפירמידות שהם קברי הפרעונים, השדרות העצומות המפלחות את המדבר, ערי המסכנות, כל אלו הראו את עוצמתם הבלתי ניתנת לספק של אלי מצרים אך יותר מכך של הפרעונים.

היחס הלא פשוט למוסד העיר כבר מופיע בתחילת המקרא. האדם הראשון שבונה עיר הנו קין:

"וידע קין את־אשתו ותהר ותלד את־חנוך ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך"

קין בונה עיר ונותן לה את שם בנו, שם של אדם וכך הוא נותן לה מאין חיות, מאין מעמד סמי אנושי. חנוך כבר קורה לבנו על שם העיר:

"ויולד לחנוך את־עירד ועירד ילד את־מחויאל ומחייאל ילד את־מתושאל ומתושאל ילד את־למך"

בנו של חנוך נקרא על שם העיר, אך לבנו הוא קורא מחויאל- האל נמחה, בנו של מחויאל הוא מתושאל, האל המת ואלו בנו של מתושאל הוא למך- ששמו מרמז על אותיות מלוכה.

בניית העיר מכניסה את האדם לסחרור שבסופו הוא שוכח את אלוקים, מוחה אותו, הורג אותו ולבסוף מחפש אל בשר ודם בדמות מלך.

גם העיר השניה שמופיעה בספר בראשית- בבל, אינה עיר לדוגמא, נראה שהיא הולכת באותה המגמה.

עוד עיר מפורסמת היא סדום, סמל השחיתות והרוע והמוסרי.

יש בעירוניות משהו שיכול להרחיק את האדם מן האלוקים ומן המוסר. המצרים שכללו דבר זה לאומנות, ערים שלכאורה הנם ערים דתיות, אך כאלו שמיוסדות בפועל על תרבות של בית עבדים, על תרבות בה לא כל אדם הוא בצלם אלוקים אלא שרק פרעה הוא בצלם האלים ובמקרים מסוימים האלים הם בצלם פרעה.

העיר בה האדם מסוגל להעביר את כל ימיו ושנותיו בלי לצאת ממנה, זאת שנותנת על ידי מבניה את השיקוף של עוצמת האדם, היא מוקד הנבואה של ירמיהו.

מבחינה מסוימת כל המקרא כולו הוא הסיפור של בניית עירוניות מותקנת בירושלים, שכאשר היא מצליחה היא מוקד עבודת השם, אך שהיא נכשלת, היא נחרבת ולבסוף, שב אליה עם ישראל מחדש.

Print Friendly, PDF & Email

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין