קונצרט בבית הכנסת: הנוסחה החדשה להצלת הקהילות היהודיות הקטנות בעולם

קהילות יהודיות קטנות ברחבי תבל הולכות ונעלמות בזו אחר זו. קהילה שנסגרת לרוב לא צומחת מחדש אלא שמה סוף פסוק לחיים היהודיים במקום, שהם לעיתים בעלי היסטוריה עשירה ורבת-שנים. האם יש סיכוי לשמר אותן, והאם בכלל צריך? מודל חדש מנסה לתת תקווה גם לקהילות הקטנות ביותר

יניב פוהורילס | 01.02.22

 

הרב דר ליאור קמינסקיאלף יהודים בעיר הזאת. אלפיים בעיר אחרת. מניין קטן בעיירה ההיא. כמה מבוגרים ששומרים על הגחלת בשכונה המרוחקת. באירופה, בארצות הברית וגם במקומות אחרים בעולם אפשר למצוא קהילות יהודיות קטנות שבהן כמה מאות או אלפים ספורים שממשיכים לשמור על המסורת ולתפעל את בית הכנסת המקומי.
כשמספר היהודים בקהילה קטן, המשמעות היא שיש פחות אפשרויות לביצוע פעילות נרחבת לקהילה, כמו הפעלת בית ספר יהודי, ציון החגים וכמובן החזקת מרכולים של מזון כשר. בשורה התחתונה, צריך לעבוד קשה הרבה יותר כדי לשמר את המסורת ולתפעל קהילה חזקה. הרב ד"ר ליאור קמינצקי מציע דרך פעולה לקהילות היהודיות הקטנות במטרה לשמר אותן – כזו הכוללת את הרחבת המעגל הקהילתי גם למי שאינם יהודים ופנייה החוצה, מבלי לעודד התבוללות.
הדילמה העיקרית בקהילות כאלה קשורה לשאלה מה כדאי לעשות כדי לשמר בכל זאת את החיים היהודיים במקום. גישה אחת טוענת שמי שהיהדות חשובה לו והיא חלק מרכזי בחייו, צריך להגר למרכז יהודי גדול יותר בעיר אחרת או לעלות לישראל. הגישה השנייה היא שיש לאחד כוחות ולחפש פתרונות יצירתיים כדי להמשיך להחזיק את הקהילה, גם אם זה אומר לפתוח את השורות למעגלים נוספים שאינם בהכרח יהודיים על פי ההלכה.
הרב ד"ר קמינצקי שימש כרב קהילה במשך ארבע שנים בעיר ברמינגהאם באנגליה. הקהילה היהודית בעיר היא אחת הוותיקות במדינה, אבל היא מונה כיום רק כ-2,000 איש אשר מחולקים בין ארבעה בתי כנסת.
קמינצקי, בוגר מסלול שטראוס-עמיאל להכשרת רבני קהילות בתפוצות, ממוסדות אור תורה סטון, הגיע לקהילה במסגרת שליחות שבה רבנים מישראל מגיעים לקהילות קטנות ומנסים להזרים להן חיים חדשים ולסייע ליהודים המקומיים. מעבר לכך, הוא גם מוזיקאי מקצועי, ולדבריו, "שני המרכזים הדומיננטיים בחיי, היהדות והמוזיקה, הובילו אותי ב-20 השנים האחרונות לעיסוק רב בנושא הקהילות היהודיות הקטנות בעולם".
"בקהילה שאליה הגעתי היו 170 חברים, עם גיל ממוצע של 67. זאת קהילה שמרנית, אורתודוכסית, ובדומה למקומות אחרים בחו"ל, בית הכנסת הוא שילוב של בית תפילה ומקום קהילתי", הוא מספר. "עוד לפני שהגעתי הזהירו אותי לא לקחת את התפקיד, כי 'הקהילה הולכת ומצטמקת ואין תקווה לחיים יהודיים במקום'. זה חלק מתפיסת עולם של רבים שמתקשים לראות ערך בעצם קיומם של חיים יהודיים בקהילות הקטנות. יש אפילו יהודים בקהילות הקטנות שמסכימים עם התפיסה הזאת, ומרגישים נחיתות מול הקהילות החזקות של הערים הגדולות. בעיניי זאת הבעיה, אבל אולי גם הפתרון – בקהילה קטנה כל חבר הוא משמעותי, וכל תרומה שלו מורגשת. מי ששייך לקהילה מרגיש על הכתפיים את האחריות האישית בשמירה על הגחלת, ותחושת הערך שלהם נובעת מכך שבלי הפעילות שלהם – היהדות במקום לא הייתה קיימת".

ממצב הישרדות למצב הנהגה

קמינצקי, שהתגורר גם בארה"ב ונסע לקהילות רבות במסגרת הופעותיו בתור כנר, בנה מודל של שינוי תפיסתי שיכול להוביל את הקהילות היהודיות הקטנות מהישרדות להנהגה.
איך לדעתך ניתן להגדיל את כוחה של הקהילה הקטנה? "אני חושב שאחד המפתחות הוא יחסי יהודים-גויים שמהווים פוטנציאל אמיתי. המספר המצומצם של היהודים בקהילות הקטנות גורם לכך שהרחבת המעגל והפנייה כלפי חוץ הכרחית לצורך שמירה על הקהילה ועל בית הספר היהודי. השאלה היא איך אתה מניח את התשתית ויוצר שינוי תודעתי שמאפשר את הגדלת הכוח. אם למשל רציתי לעשות שיעור עברית לקהילה עצמה, היה קשה מאוד לגייס אנשים. ברגע שהחלטתי להרחיב את המעגל ולהפוך את הקהילה למעין 'מגדלור', היו לי תוך שנה שלוש קבוצות ללימוד עברית. הפנייה ליהודים שהם מחוץ לקהילה, לצאצאי יהודים או ליהודים שהתחתנו עם לא-יהודים אפשרה להפוך את הקהילה לרחבה יותר, וקירבה אותה לאנשים רבים יותר".
"במילים אחרות", הוא אומר, "קיימים כיום שני אתגרים מרכזיים בתפוצות – האחד שלילי והשני חיובי. האתגר השלילי הוא כמובן דעיכת הקהילות הקטנות עד כדי סגירתן, מה שנראה כתהליך בלתי נמנע. לעומתו, יש גם אתגר חיובי שלא מספיק נותנים עליו את הדעת, והוא שיותר ויותר אנשים שאינם יהודים מעוניינים לקבל השראה מהיהדות ומישראל. המודל שאני מציע מחבר בין שני האתגרים השונים האלה, ומנסה לתת להם מענה, כשהאחד מפרה את השני – בין אם מסיבה פרקטית לשם הצלת הקהילה ומוסדותיה, ובין אם מסיבה ערכית הרואה חשיבות בערך האוניברסלי של 'אור לגויים', כערך בפני עצמו".
האם אינך חושש ששיתוף ציבור שאינו יהודי במבנה הקהילה עלול לעודד התבוללות? "בכל מצב ובכל זמן, הקהילה היהודית היא בראש סדר העדיפויות. חשוב להתנהל ברגישות ובחוכמה בכל מקרה לגופו, כדי לבחון אם אכן הדבר אפשרי, ואם אפשר לעשות זאת בצורה שתיטיב עם הקהילה ולא תפגע בה. בקהילתי באנגליה, למשל, בדיוק בשל חשש זה החלטתי בצורה כמעט גורפת שהשתתפות בתפילות שבת על בסיס קבוע תהיה ליהודים בלבד או למי שהחל תהליך גיור. היה לי חשוב לשמור ולשמר את הייחודיות של הקהילה היהודית כיחידה בפני עצמה, מבלי לטשטש את הזהות המיוחדת לה. עם זאת, יש גם להכיר בעובדה שבימות החול המבנים של קהילות אלה עומדים ריקים בחלק ניכר משעות היממה, כך שאין סיבה לא לנצל את הזמנים האלה לפעילויות נוספות שגם יוסיפו טוב סביבנו, גם יתמכו כלכלית בקהילה וגם יוסיפו כבוד לקהילה ולחבריה".
אתה מציג במודל תפיסה שונה, שלפיה עדיף שיהיה בית ספר יהודי עם רוב של תלמידים לא יהודיים מאשר שלא יהיה בכלל. "זאת ברירת המחדל, כי השאלה היא מה האלטרנטיבה. אם אתה סוגר בית ספר יהודי, אתה למעשה סוגר את הקהילה. עצם זה שיש בית ספר יהודי שחי לפי לוח שנה יהודי הוא כבר ברכה ועוגן לקהילה. בית הספר היהודי בברמינגהאם שבו הייתי יו"ר ועד ההורים מוגדר כבית ספר ציוני-דתי, וזאת למרות שרק מיעוט מבין התלמידים הוא יהודי. למעשה, המשך הקיום של בית הספר תלוי בפועל בציבור שהוא לא יהודי. צריך לעבור ממצב של הישרדות למצב של הנהגה. צריך להפנים שלמרות העובדה שהיהודים הם מיעוט בבית הספר, הם אלה שימשיכו להנהיג אותו ולפעול הן לטובת הציבור היהודי והן לטובת הציבור הלא-יהודי. צריך למצוא דרך לעודד גם צאצאי יהודים וגויים שקרובים אלינו אידיאולוגית לשלוח את ילדיהם לבית הספר. הציבור הזה יכול להרחיב את החיבור שלו לקהילה היהודית, אבל הדבר תלוי בפתיחות של הקהילה ובמאמץ שהיא משקיעה כדי להעריך את תרומתם".
לא קשה להנהיג כשאתה המיעוט? "זה לא פשוט, ויש כמובן כאלה שרוצים לשנות את האופי של בית הספר. צריך לבחון מה יגרום לבית הספר להיות יהודי לאורך זמן. לדעתי, הפתרון הוא זיהוי מעגלים של קרובים לקהילה היהודית וטיפוח שלהם, ואז גם להם יש אינטרס לשמור על בית הספר כיהודי. אני למדתי שכאשר נתתי את הכבוד וההערכה למעגלים האלה, זה הוכיח את עצמו, וכל הזמן צריך לזכור מה האלטרנטיבה – סגירת בית הספר".
אחד השינויים המרכזיים שקמינצקי מתאר הוא הרחבה של בית הכנסת מבית תפילה למרכז קהילתי שמאגד בתוכו פעילויות רבות. "למשל, עשינו קונצרטים עם הקונסרבטוריון המקומי. לכאורה, אין לזה קשר לקהילה היהודית, אבל זה ממצב את המקום כמרכז קהילתי מקומי ופותח את השורות לבוא ולהתעניין. שיעורי העברית שהזכרתי קודם, למשל, היו מנוף לא רק להרחבת השורות אלא גם לחיזוק של הקהילה היהודית עצמה. דוגמה אחרת היא שיעור יהדות למתחילים שמיועד ליהודים שנשואים ללא-יהודים ולהפך. זה שיעור שעוזר מאוד לתת ללא-יהודים רקע על המסורת של בני הזוג שלהם".
מה היו התגובות לשיעור הזה? "אני חושב שהמקרה הזה ממחיש הרבה מהמודל. הגיעו שני בחורים, וכאשר שאלתי אותם מה משך אותם לשיעור הזה הם ענו לי שהם נשואים לנשים יהודיות ורוצים לדעת איך לגדל את הילדים כיהודים. זה משפט מדהים שנותן המון תקווה – אין סיבה לאבד אנשים כי הם התבוללו, אלא צריך דווקא לחזק אותם ולהחזיר אותם למעגל. יש ציבור לא יהודי שמעונין לקבל השראה מהיהדות ומישראל. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לספק את זה".

חוסר פתיחות? הפוך

קמינצקי מציין כי "במשך 2,000 שנה התודעה הייתה שהעם היהודי לא ממש מתערבב ולא ממש אכפת לו מהציבור הלא-יהודי. הייתה תודעה של הישרדות וחוסר פתיחות. אני טוען כעת שהמצב צריך להיות הפוך. אם אתה תחת איום בגלל סיבות תיאולוגיות, ביטחוניות או משהו אחר, אז באמת תקים חומה ותילחם על הזהות שלך. אבל אם אתה לא תחת איום ואתה רוצה להיות מנהיג, אתה צריך להתעלות מעל האינטרס האישי שלך ולהסתכל במבט רחב יותר על הדברים. עם ישראל לא נוצר כדי לדאוג לעצמו בלבד, אלא כדי לתקן עולם. זו אבן יסוד במסורת היהודית".
תיקון עולם זה דבר נפלא ולהיות "אור לגויים" זו באמת דרך חיים מבורכת, אבל האם זה לא נשאר על הנייר? הרי בפועל יש אנטישמיות, בורות ואנטי-ישראליות. איך אפשר באמת ליישם את זה בשטח? "זה שינוי תודעתי, קודם כול. תיקון עולם זה משהו שמופיע בתפיסה היהודית באופן מושרש והשאלה היא כמה באמת אפשר לקחת את זה לעולם הפרקטי. בוא ניקח דוגמה עדכנית שקרתה ממש לאחרונה לשליח חב"ד באוניברסיטה בארה"ב. לקראת חנוכה הציבו שם חנוכייה גדולה, ומישהו הרס אותה. הוא התלבט איך להגיב – להפיץ ברשתות ולזעוק על אנטישמיות, או לתת לאוניברסיטה הזדמנות לחקור ולנסות לראות מי עשה את זה ולמה. השליח בחר באפשרות השקטה יותר, המשחיתים נתפסו והתנצלו, ונסגר הסיפור".
"השאלה היא איפה לתת את הדגש: האם לתת את הבמה לאנטישמיות, או דווקא לחזק את אוהבי ישראל", הוא מוסיף. "כמובן, אם יש חשש ביטחוני אז תגן על עצמך, אבל הרבה מזה הוא לא חשש ביטחוני אלא חשש שנובע מגורם תפיסתי. יש מעשים רבים שנעשים באופן לא מודע, והרבה תלוי בנו ביכולת לעודד את האהבה או השנאה ביחס אלינו".
דוגמה אחרת הוא מוצא באחת הפעילויות שהתארגנו בקהילה ליום העצמאות. "הגיע אדם שלא הכרנו ורצה להשתתף. האינסטינקט הראשוני הוא להשאיר אותו בחוץ. הרי אנחנו לא מכירים אותו וחייבים להגן על עצמנו. מצד שני, מגיע אדם ומביע עניין ורצון להיות חלק. הפתרון שלי היה להמתין איתו בחוץ עד שתסתיים הבדיקה הביטחונית, ובינתיים לארח לו חברה ולתת לו הרגשה טובה, ואחרי שהכול עובר בשלום להיכנס יחד איתו לפעילות. צעד כזה בונה גשר, ולא משאיר אדם יהודי או אוהב ישראל בחוץ".

מדיניות ישראל כגורם מפלג

ישראל הפכה בשנים האחרונות מגורם מאחד לגורם מפלג בקרב הקהילות היהודיות בתפוצות. הוויכוחים על הפוליטיקה הישראלית, חוסר הליברליות בנושאים כמו מתווה הכותל, גיור וזרמים אחרים ביהדות וכן הסכסוך עם הפלסטינים הם נושאים נפיצים שגורמים למחלוקות בקרב יהודי התפוצות. חלק מהמודל של קמינצקי מדבר על הפיכת בתי כנסת למעין קונסוליות של יהדות וישראל.
האם הפתרון הוא בכל זאת לדבר על ישראל, או לשים אותה בצד כדי שהיא לא תפלג את הקהילה? "ביקרתי במאות קהילות ברחבי העולם, והתשובה שונה ממקום למקום. בכל מקום יש אתגרים שונים, ובכל קהילה צריך לראות למה זה גורם. בדרום אמריקה למשל יש המון נוצרים ואנטישמיות, ובעצם זה שתגיד שזאת מעין קונסוליה אתה עלול להתסיס את הציבור, ואולי שם זה לא מתאים. מנגד, יש המון מקומות שבהם החיבור לישראל הוא לא בעייתי אלא דבר טוב.
"הכוונה במודל שלי היא לגרום למדינת ישראל לקחת על זה אחריות. ישראל צריכה לשאול את עצמה מה היא רוצה שיקרה עם הקהילות היהודיות הקטנות. בתוך השאלה הזאת, ישראל גם צריכה להתייחס לשאלה מה יקרה עם הקהילות של הישראלים שגרים בחו"ל, שהם הראשונים להתבולל ולאבד אחיזה וקשר ליהדות. המודל של מיני-קונסוליות נותן מענה גם לאתגר הזה".
איך זה נראה בפועל? "אחת המתודות היא לבנות תתי-קהילות תחת המטרייה של הקהילה היהודית כולה. בניתי קבוצות ווטסאפ שמיועדות לכל תת-קהילה. הייתה לנו למשל קבוצה לישראלים שגרים במקום, ועשינו פעילות יום עצמאות רק בשבילם או סדר ט"ו בשבט בעברית. הייתה קבוצה נפרדת למשפחות הצעירות, קבוצה אחרת ללא-יהודים שמתעניינים ביהדות, ועוד. צריך לתת מענה לכל תת-קבוצה. ההיגיון הוא שהערבוב ביניהן דווקא יגרום למפגשים להיכשל. ההפרדה, לפחות בשלב הראשון, היא הדרך לבנות כל קבוצה בנפרד. מטרת-העל היא לבנות מחדש את החיבור ליהדות באווירה מכבדת, חיובית ולא שיפוטית, וללא כפייה".
אילו תגובות קיבלת על המודל? "זה שינוי תודעתי לא פשוט. למדתי שבשלב הזה אני צריך לשים את המודל בחלל האוויר ולתת לנושא לחלחל. יש פה שני אתגרים שישראל חייבת להתייחס אליהם – הראשון הוא השאלה מה עושים עם כל הציבור הלא-יהודי, או החצי-יהודי, ואיך מקרבים אותו ליהדות ולישראל; השני הוא מה יהיה עתידן של הקהילות היהודיות הקטנות. הפתרון הוא משולב וצריך לתת מענה אחד".
"לדעתי, יש אינטרס ישראלי שהקהילות האלה ישתמרו", מציין קמינצקי. "רבנים ישראלים ציוניים צריכים לתת לקהילות הללו רוח גבית, וצריך גם להפנות אליהן משאבים. המטרה היא כאמור להפוך את היהודים שם למגדלור. חשוב לזכור שכל קהילה שנסגרת לא חוזרת".

לכתבה באתר Ynet

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין