סערת הרב מלמד: הכבוד שאבד תחת מהלומות הקרב

הרב כתריאל ברנדר – י"ב באדר א ה׳תשפ״ב (13/2/2022)

בעיצומם של אירועי השבוע החולף סביב סערת הרב אליעזר מלמד, תהיתי כיצד תכתב ההיסטוריה אודות הפרשה האומללה, באיזון העדין בין מה שייזכר לבין מה שישכח בתהום הנשייה.

טענות על פסקים שאינם מבוססים על מסורת הפסיקה וללא הבאת מקורות, זעקות על הכשלת הציבור לידי טעות, החרמת ספרים, הפצת מכתבים ואגרות מחאה והטחת העלבון "צדוקי" – היו מנת חלקם של רבים מגדולי עמנו, שמצאו עצמם תחת מתקפות אשר חצו במרוצת השנים את העולם היהודי ברחבי תבל. המחיר האישי אשר שילם כל אחד ואחד מהם, הוא גדול, אבל מבחן הזמן מראה כי בחלוף הסערה אנחנו בוחרים לצאת מצדה השני של מנהרת ההיסטוריה ולזכור את גדלותם בעצם הנחלת חוכמתם, דרכם ומורשתם לבנינו ולבנותינו.

כך אנו מוקירים את מורשתו ודמותו של הרמב"ם, מבלי שרובינו נזכור שנים של מלחמות יהודים סביב משנתו, אשר רדפו את זכרו אף לאחר מותו. כך אנו רואים ברב קוק זצ"ל כאחד מאבותיו של הציבור שלנו, ושוכחים את אותן שנים חשוכות בהן הוחרם על ידי עולם הישיבות. כך אנו מחנכים את ילדנו על הגותו ופסיקותיו של מורי ורבי הרב סולובייצ'יק זצ"ל, מבלי שנותר זכר להוקעתו על ידי אגפים בציבורנו, עד כדי ניסיון להסירו מדפי ההיסטוריה באמצעות פוטושופ בתמונות.

וכעת, אין חדש תחת השמש, ושוב נשמעים הלמות תופי הקרב במחוזותינו, ושוב מוצא עצמו תלמיד חכם גדול בעין הסערה. מדוע דווקא סביבו התעוררה החזית החדשה? בדומה למערכות הקדומות, נראה כי ליבו של העניין באיום אשר חשים אותם מתנגדים, כאשר מי שנחשב "משורותיהם" מעז לחדש, לפרוץ את הגבולות. שכן, אם היה מדובר בעוד רב אורתודוכסי מודרני, כמה קל היה לפתור את העניין באותו קטלוג מוכר כ"רפורמי". אבל שמדובר בתלמיד גדול וחכם, שיוצא משורות "המחנה", האיום כבר ממשי והפחד שיסחוף אחריו אחרים ויוליד שינוי, מוליד עליו את אותו עליהום לו אנו עדים.

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, נאמר, אולם במבט מעוף הציפור על ההתכתשות חוצת המדיות אשר מנהל הציבור הדתי בימים אלה, נראה כי ברור כבר כעת, שכולנו יוצאים מופסדים גם אם בסופו של יום ישכחו מהלומות הקרב. הסיבה לכך אינה בגלל צונאמי הכתבות, הפוסטים, הציוצים והראיונות, אשר נשטף לפתחנו בחסות עידן האינטרנט, בתפוצה ובמהירות שלא היו בדורות הקודמים. אלא דווקא שהשיח איבד אלמנט בסיסי וחשוב – כבוד. כמה נחלקו בית הלל ובית שמאי – ונישאו זה לזה. כמה נחצו הרב סולובייצ'יק והרב משה פינשטיין, זצ"ל, אך שוחחו וחלקו כבוד זה לזה. והנה, כעת, הכבוד אבד, ואל מול אובדנו מרחפת החרב – לא רק מעל ראשו של הרב מלמד, אלא מעל ילדנו ונכדנו אשר צופים מן הצד ועלולים למאוס בעולם התורה מתוך המחשבה, שחלילה אבדה בו כל מוסריות וערך.

בניגוד למה שמנסים לטעון רבים מהמחרימים, אין בעולם אמת אחת בלבד, גם לא זו של הרב מלמד, שאין כל חובה להסכים עם פסיקותיו והשקפתו. אולם ניהול מתקפה כה קשה כנגדו, לא בלבד שמפחית מכבודם של מי שעומדים מאחוריה, אלא גם ממעיט מהמגוון העשיר של תורתנו.

בכניסה לביתי, מקבל את פניו של כל היוצא ובא הציטוט: "ואף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי וכל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו להיות עושים טהרות אלו על גב אלו" (עדויות פרק ד משנה ח), שמעליו תלינו עפר שנלקח מהאדמה מתחת לשער טיטוס. בימים האחרונים אני מביט בו רבות, משפיל עיני בדאגה מול ילדי ונכדי ותוהה – כיצד בשם שמים, לכאורה, יש מי ששוכחים את שנאת החינם שהביאה לחורבן הבית, ומרחיקה גם כעת את הגאולה.

הרב ד"ר כתריאל ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון', הכוללים 30 מוסדות חינוכיים, תכניות ומיזמים חברתיים הפועלים ברחבי הארץ ובעולם

למאמר באתר מקור ראשון

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין