על המפה: השליחים שזה ב- D.N.A שלהם

עבודת שורשים: האם יציאה לשליחות בחו"ל יכולה להיות עניין גנטי? מסתבר, שלא מעט שליחים הגיעו לתחום לאחר שהוריהם/ אחיהם ואפילו משפחת בני הזוג שלהם היו שליחים בתפוצות בעצמם. איך מסתדרים כשהמשפחה מפוזרת על פני הגלובוס? ועד כמה הקהילה היהודית במקום עוד מעוניינת ביידישקייט או שוקלת בכלל לעלות לארץ? השליחים משתפים

ליאת שוקרון  |  י"ד באדר א' התשפב, 15 בפברואר, 2022

משפחת טויבר. צילום: שרון קליין

כשמשפחת טויבר הגיעה לשליחות בסאו פאולו, ברזיל לפני כשנתיים, הם היו חמישה. היום הם שישה; הילדה הרביעית שלהם נולדה בברזיל, כשהמשפחה רחוקה מהם, ואין בדיוק מי שישמור על הילדים כשהם נוסעים לחדר הלידה… קצת אחרי שהילדים נרדמו הצירים התגברו, הזוג הזמין בייביסיטר, וכעבור שעתיים בנצי, אב המשפחה, כבר חזר להחליף את הבייביסיטר – כשהוא אב לארבעה.

"הייתה לנו סיעתה דשמיא", הוא מאמין. "ה' ממש מלווה אותנו, זה משהו שמרגישים כל הזמן בשליחות".

זו לא הפעם הראשונה שבנצי נמצא בשליחות. כשהיה בכיתה א' היה בשליחות עם המשפחה שלו באנטוורפן שבבלגיה, כשאביו היה ראש קהילת המזרחי בבית הספר יבנה שם, חוויה שהוא זוכר כמיוחדת עד היום: "מעבר לכיף שהיה לי לטייל שם ולצבור חוויות, אני זוכר שהייתה תחושה מיוחדת, תחושה שאנחנו, כמשפחה, עושים משהו מאוד חשוב; עושים שליחות, תורמים ונותנים מה שאפשר. זו חוויה מאוד חזקה לילד להרגיש שהוא חלק ממשהו גדול".

התחושה הזאת היא זו שעוררה בו את הרצון, שהלך איתו שנים רבות, לצאת בעצמו, עם המשפחה שיקים, לשליחות. וכשזה קרה – אף אחד לא היה מופתע. כנראה שהחיידק נכנס גם באחיו, שכעת גם הוא, כמו בנצי, שליח מכון שטראוס-עמיאל, שנמצא כעת בונצואלה, שם הוא משמש כראש כולל ואשתו מלמדת בבית הספר היהודי.

בנצי משתף: "היה לנו קשה להתרחק מהארץ ומהמשפחה ולהורים לא פשוט להיות רחוקים מאיתנו ומהנכדים, וכשאחי הודיע שגם הוא יטוס לשליחות זה כבר היה מאוד קשה להורים שלנו; בכל זאת, שני ילדים שלהם טסים לצד השני של הגלובוס לתקופה ממושכת. אבל, בתור שליחים בעצמם ההורים שלי מבינים את החשיבות של הדבר הזה ואת השליחות הזו, ויודעים שאם זה דבר שבוער בלב כדאי לתת לו את המקום, והם קיבלו את זה עם כל הקושי – וכל הכבוד להם".

מסוכן- לא רק ליהודים

משפחת טויבר עברו הכשרה לשליחות בתפוצות במכון שטראוס-עמיאל וכיום משמשים כשליחים של ההסתדרות הציונית בבית הספר בית יעקב, שם הם מלמדים עברית ויהדות ושם גם ילדיהם לומדים, ובנוסף משמשים כשליחים של תנועת בני עקיבא העולמית בסאו פאולו.

ישנם שליחים דתיים שההתערבבות של ילדיהם עם הקהילה המקומית קשה להם, כשמדובר בקהילות שאינן אורתודוכסיות, לדוגמא, אבל בקהילה בה בני הזוג נמצאים, הערכים היהודיים מועלים על נס. ישנם בתי כנסת, בית הספר שבו מעל ל-1,000 תלמידים מגיל מעון ועד י"ב הנחשב כמצוין, ושמירת כשרות ושבת אינה מורכבת, כפי שבנצי מתאר: "מאוד נוח לחיות בסאו פאולו כיהודי; יש עירוב, יש את כל סוגי הכשרויות, ובתי כנסת לזרמים שונים. החיים היהודיים פה מאוד חזקים ועשירים ולכולם חשובה הזהות היהודית באיזה שהוא מובן. אנחנו שייכים לקהילת בית יעקב ספרא ששמה בראש מעייניה את הנושא של לא להתבולל, וגם עברית ויהדות אלו דברים שמאוד חשובים להם, למרות שלא כל המשפחות בהכרח דתיות.

"הגענו לקהילה גדולה עם אנשים מאוד טובים וחמים שכולם חיים בה בשלום ובכבוד אחד עם השני; חילונים, דתיים, חב"דניקים, חסידי סאטמר, ספרדים ואשכנזים. לכל אחד יש בית כנסת משלו אבל מאוד נעים לראות את החיבור ביניהם. יש פה הרבה מאוד יהודים, ויהדות ענפה ופורחת ויש לשליחים הרבה מה לעשות פה".

איך הקהילה היהודית בסאו פאולו חווה את הקהילה המקומית?

בנצי: "מבחינה בטחונית מסוכן בברזיל; זו מדינה עם המון פשע וצריך להיזהר ברחובות וממש לפתוח את העיניים. אבל האנשים הברזילאים מאוד טובים ואין פה מקרים של אנטישמיות כמעט בכלל".

מתקשים לעזוב

אז מה המטרה של שליחות לחו"ל ב-2022? 'עלייה' היא כבר לא האישיו המרכזי, וכשההתבוללות בתפוצות הפכה לאויב העם היהודי – חיזוק הזהות היהודית של יהודי התפוצות הפך לעניין בהול.

בנצי מתאר שהרוב המוחלט של הקהילה היהודית בסאו פאולו הם אנשים שנולדו וגדלו בברזיל, רובם אמידים, ואם נוסיף לזה את העובדה שהם מנהלים שם חיים יהודיים עשירים ללא מורא – נוכל להבין מדוע קשה ליהודי סאו פאולו לעזוב את הכל ולעלות לארץ.

"כולם פה מאוד מחוברים לישראל ומחפשים את הקשר לארץ ישראל ולמדינה, זה משהו טבעי אצלם, אבל לא כולם עולים, כי זה לא פשוט. הנושא הוא לא כל הזמן לדבר 'עלייה', אבל זה שם בכל דבר שאנחנו עושים – בעברית, ביהדות, בציונות ובלחבר את מה שקורה לארץ כל הזמן. אני כן מאמין ששליח צריך לבוא עם האמירה הברורה שאנחנו רוצים שיהודים יבואו לארץ ישראל, וכשאנחנו מלמדים עברית בבתי הספר זה אולי הכלי המשמעותי ביותר שאפשר לתת ליהודי בתחום של עלייה וארץ ישראל, וכמובן, העברית מחברת לזהות היהודית.

"אנחנו מלמדים על יהדות, חגים ועוד, ומשמרים את הקשר של יהדות התפוצות עם ישראל. ובכלל, עצם הנוכחות של שליח שמגיע לקהילה בחו"ל עם כל מה שהוא מביא מהארץ – זה מאוד משמעותי גם מבחינת הקשר של יהדות התפוצות ליהדות ולארץ ישראל וגם בהיבט של חיזוק הזהות היהודית והפחתת התבוללות, כי מאוד קל להיטמע ולהתערבב שם ולשכוח את הזהות היהודית".

בעקבות האח(ים)

משפחת לויאן. צילום אלמוג – Studio Wild

מכון 'שטראוס-עמיאל' מבית רשת אור תורה סטון, פועל להכשרה, השמה וליווי של זוגות ומשפחות שליחים לתפקידים חינוכיים ורבניים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. רבים מהזוגות שהוכשרו במכון ונוסעים לשליחות הם דור שני לשליחות, עם אחים וקרובים נוספים שיצאו לשליחות גם כן. מסתבר, שזה מדבק.

טל ודניאל לויאן הגיעו בתחילת השנה לשליחות בדנוור שבקולרדו, ארה"ב, עם בנם, כיום בן שנה, כשליחים של ההסתדרות הציונית, כששניהם מורים בבית ספר יהודי – אורתודוכסי ציוני שם.

גם אצל משפחת לויאן השליחות היא עניין משפחתי; שני אחיה הגדולים של טל היו שליחים בארה"ב, ואחיו של דניאל היה שליח ושימש כרב בשוודיה. עבור דניאל זו הפעם השניה שהוא משמש כשליח. כשהיה רווק הוא היה שליח של תורה מציון בדרום אפריקה, ומאז קיווה שייצא לשליחות נוספת עם המשפחה שיקים בעתיד.

גם טל קיוותה שיזדמן לה להיות שליחה, לאחר שראתה את החוויה שאחיה עברו. "דרכם למדתי שיהדות ארה"ב זה דבר מאוד גדול – זה עולם שלם, חלק מאוד גדול מעם ישראל, אנשים שהם יהודים שהם גם שומרי תורה ומצוות ואוהבים את זה, ולא הכרתי את זה לפני כן", היא מסבירה.

כשהם נפגשו, הם שמחו שהרצון לטוס לשליחות משפחתית משותף לשניהם, ולאחר שנישאו גם הם עברו הכשרה במכון שטראוס-עמיאל כדי להבין איזו שליחות תתאים להם, איך לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, באיזה תפקיד, והיכן. לבסוף הם הגיעו לדנוור, ובבית הספר דניאל מלמד יהדות; גמרא, תנ"ך, מה שהם קוראים לוJewish life  – לימודי הלכה, תפילה, שמיטה וכל מה שקשור בזה, וטל מלמדת יהדות ועברית.

למרות שתמיד היה ברור שיגיע השלב שבו טל ודניאל ייסעו לשליחות, המשפחה מתגעגעת אליהם, ובעיקר לנכד הטרי. הפרשי השעות בין ארה"ב לארץ לא מקלים על העניין, כמו הטיסה הארוכה. והם, מצידם, לא יכולים להיעזר במשפחה עם הילד הראשון שלהם, אבל מתנחמים בכך שהקהילה המקומית עוטפת אותם ומשתדלת לסייע במה שאפשר.

ממשיכים לעלות

מבחינת חיים יהודיים – בארה"ב, כמובן, יש מוצרים כשרים בשפע, והקהילה היהודית אף דתית יותר ממה שהזוג ציפה, כפי שטל מתארת: "הקהילה של בית הספר שאנו מלמדים בו ממש דוסית. אפשר לסמוך על הכשרות של רוב בני הקהילה ולאכול אצל רובם בבית, וזה לא ככה בכל מקום בשליחות בחו"ל. ובכלל, יש פה אווירה מאוד נעימה. בנוסף לקהילה שלנו יש בדנוור יש קהילה חרדית גדולה ויש המון חילונים או ישראלים שגרים בדנוור, אותם אנחנו פחות מכירים בשלב זה".

דנוור, הנמצאת בפרברים, היא מקום רגוע ושליו. בארה"ב, כידוע, קיימים מקרי אנטישמיות, אבל בקהילה אליה טל ודניאל הגיעו, חשים יחסית רגועים ולרוב לא נאלצים להסתיר סממנים יהודיים ולא נוקטים זהירות רבה בנושא, מלבד אבטחה חלקית במוסדות שונים של הקהילה – בתי ספר, בתי כנסת וכו', בעיקר סביב מועדים מיוחדים.

הקשר עם הארץ מאוד חשוב לקהילה, שהשקיעה מאמצים וכספים רבים כדי שיגיעו למקום שליחים, לאחר 15 שנים ששליחים לא הגיעו לשם. "הם מאוד רוצים להעלות בבית הספר את הרמה של העברית ואת הרמה של כל מה שקשור ללימודי קודש, ובכלל שתהיה אווירה יותר ישראלית", טל מוסיפה, ומתארת שבקהילה הזו העלייה לגמרי עדיין על המפה. כמעט כל התיכוניסטים שמסיימים את השמינית טסים לשנה לארץ, ובכלל, משפחות שלמות עולות לארץ באחוזים יחסית גבוהים.

מה הדגש מבחינתכם בשליחות?

"אני באתי קודם כל להכיר", מודה טל. "זה משהו מאוד גדול, קהילה שלמה שקשורה אלי ואני לא מכירה אותם – ועכשיו אני יכולה להכיר אותם וללמוד מהם המון דברים והם יכולים להכיר אותי וללמוד ממה שאנחנו מביאים איתנו מהארץ.

"הנושא של העברית מאוד חשוב מבחינתי, הרמה של העברית פה די קשה, וקשה מאוד להיות יהודי או לפתוח תנ"ך, להיות קשור למשהו שקשור ליהדות מבלי לדעת קצת עברית. יש בזה משהו שמנתק. וגם, היה לנו חשוב ללמד גילאי תיכון כי רצינו שהתלמידים שמגיעים אחרי בית הספר לארץ יידעו שאפשר להיות דתי ציוני, שיהודי דתי יכול להיות משהו מודרני, רלוונטי, מחובר לעולם של 2022", היא מסבירה.

גנטיקה חזקה

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס-עמיאל מסביר את ה'פן הגנטי' של השליחות: "שליחות למען עם ישראל היא ערך חיים, העובר בגנטיקה המשפחתית בדומה לערכים חשובים אחרים העוברים מדור לדור. כפי שהורים מחנכים את בניהם ובנותיהם לתורה ולמעשים טובים, כך הורים מלמדים את בניהם לעשות שליחות למען עם ישראל. אנו גאים להיות בית לדורות של שליחים".

ואכן, גם אצל חיים טואיטו מדובר בגנטיקה חזקה מאוד – שהוא מגדיר כשריטה משפחתית. בני הזוג טואיטו, נמצאים בשנה השניה להכשרתם לשליחות במכון שטראוס-עמיאל. הם עדיין לא יודעים איזה תפקיד ימלאו והיכן, אבל הם מיועדים לתפקידי קהילה ורבנות.

הכל התחיל כשההורים של חיים החליטו לצאת לשליחות בחו"ל כרבני קהילה; עוד לפני שנולד הם יצאו לשליחות עם אחיו הגדולים לאיטליה, בהמשך לפורטוגל, וכשנולד המשפחה עברה לשליחות בארגנטינה ומשם המשיכה לברזיל. לאחר כמה שנות 'פגרה' בארץ, גם היום, ברגעים אלו ממש, הם בשליחות בונציה שבאיטליה, שם הם רבני הקהילה. גם אחותו של חיים יצאה בעבר לשליחות של שנה בהונג וקונג – ועכשיו תורו של חיים לצאת לשליחות עם המשפחה שהקים.

גדלת בתחושה שברור שזה מה שעושים- טסים לשליחות?

"אני חושב שכן", חיים משיב. "ראיתי את הדברים בצורה כזאת, לא ראיתי את עצמי עובד במשהו אחר חוץ מזה, אולי רק בחינוך בלתי פורמלי. אפילו שלאט לאט מתגלים אתגרים ודברים כאלה ואחרים, זה היה ברור לי תמיד וגם היום, שזה מה שאעשה, וגם אשתי דוחפת את הרעיון קדימה, וכעת מכון שטראוס-עמיאל מכשירים אותנו ונותנים לנו כלים כך שנבצע את השליחות על הצד הטוב ביותר".

איך אתה זוכר את החוויה כילד שההורים שלו שליחים?

משפחת טואיטו. צילום: הלל לדרמן

חיים: "אני זוכר שתמיד אבא בשיחות טלפון עם אנשים שיש להם שאלות וצריכים עזרה, ואני זוכר את הילדות שלי בעיקר בקהילה – מבית הספר תמיד היינו חוזרים לבית הכנסת, לקהילה, נשארים שם עד הערב וחוזרים הביתה, וחוזר חלילה. ובשבתות כמובן אנחנו בקהילה, בבני עקיבא, וכו'. כך גם בברזיל וגם בארגנטינה. כשההורים שלי היו בשליחות למדתי גם ספרדית וגם פורטוגזית, אי אפשר להסתדר בלי שפה – זה שזו קהילה יהודית זה לא אומר שהם דוברי עברית".

והחששות מהאתגרים – שחיים אולי זוכר את חלקם כילד קטן בשליחות, צפים כעת, כשהם בעיצומו של התהליך: "בשליחות, ודאי משפחתית, יש אתגרים – בעיקר העניין של השפה. אנחנו עדיין לא יודעים לאיפה ניסע אז אנחנו לא יכולים ללמוד את השפה בינתיים", הוא מסביר, וממשיך לתאר את חששותיהם: "וכמובן, הילדים. תמיד חושבים על מה יהיה – הם יסתדרו? יהיו להם חברים לשחק איתם או שהם תמיד יהיו בסביבת מבוגרים? ילדים הם מאוד גמישים, מניסיון אישי, קל להתחבר וללמוד שפה – במיוחד כשאתה ילד.

"ישנה גם ההסתגלות של ההורים עצמם- השליחים, וגם מסבירים לנו שזו עבודה לא פשוטה. בוודאי שכשמגיעים לסביבה חדשה, לתרבות ומנטאליות שונה – זה לא בא ברגל, וחשוב לומר את זה. בד בבד גם נותנים לשליח את העזרה – יש לך כל הזמן למי להתקשר ועם מי להתייעץ, אתה לא לבד בשטח, רק פיזית".

מה חשוב לך להעביר כשליח?

חיים: "מה שמוביל אותי זה בוודאי החלום הציוני שבסוף כולם יעלו לארץ. אבל אם להיות עם רגליים על הקרקע, אז לפחות לחזק את היסוד הדתי יהודי שקיים בקהילות האלה. כי אחרת, עוד דור-שניים היהדות תיעלם מהמקומות שהיא לא חזקה בהם. אני מבחינתי מגיע לחזק את המקומות האלה ולתת את מה שאני יודע, ועל הדרך אני מקווה גם ללמוד מהם.

"בסופו של יום חשוב שתהיה קהילה שתצמיח רבנים משל עצמה ושתהיה מסוגלת להתקיים גם בלי שליח, שהתהליך לא ייקטע גם כשהשליח עוזב ושהקהילה תמשיך לדחוף את עצמה".

קשה אבל טוב

לעבור לגור בחו"ל, גם אם מדובר בשליחות – שהיא מעבר רך ומחובק יותר, זה אתגר. שפה זרה, בירוקרטיה, תרבות שונה והמרחק מהמשפחה – זה לא פשוט.

למרות החששות טרום-הנסיעה, חיים מאמין שכל אדם צריך לשקול אם לצאת לשליחות: "חוץ מהחוויה האישית יש לזה הרבה מאוד משמעות; גם בתור משפחה וגם בתור שליחות קהילתית, לעזור ליהדות חוץ לארץ, לחזק אותה, לדחוף אותה לעלות כמה שאפשר לארץ, אבל לחזק את הבסיס היהודי גם בחו"ל".

אצל משפחת טויבר, בלידת הילד הרביעי ובחודשים הראשונים שאחריה הם היו לבדם, ומעגל החיים עשה את שלו ושני הסבים של בנצי נפטרו בשלושת החודשים האחרונים, בזמן שהוא רחוק ממשפחתו האבלה. עם כל ההתמודדויות, משפחת טויבר גאים ושמחים מאוד על השליחות. כפי שמסביר בנצי: "השליחות זו חוויה מאוד מיוחדת, וגם זו תקופה שבה אנחנו יכולים לתת את מה שאפשר ליהודי התפוצות; זה החלק שלנו במפעל הזה. זה דבר גדול – מי שרוצה להרגיש שהוא עושה משהו ושייך למשהו גדול, כדאי לו להיות חלק מהעשייה של השליחות. זה נותן המון גם לנפש, גם למשפחה, וכמובן, לעם ישראל".

גם משפחת לויאן, שהם שליחים חדשים יחסית, מרגישים סיפוק למרות כל האתגרים: "ההתחלה מאוד קשה. זה מאוד עמוס, דורשים מהשליחים המון כמורים, וזה עוד לפני שהם שליחים. וכמובן, יש את הקשיים של התאקלמות ותקשורת ותרבות שהיא אחרת. בית הספר עובד בצורה מאוד שונה מבחינה ניהולית וחינוכית ממה שאנחנו מכירים מהארץ וצריך ללמוד להסתדר עם זה", אומרת טל וממשיכה: "זה מאתגר מאוד, אבל אנחנו מאוד שמחים שעשינו את זה. זה משהו מאוד משמעותי, אפילו במפגש הפשוט כל יום עם התלמידים", היא מסכמת.

(כי תשא תשפ"ב)

לכתבה באתר שבתון 

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין