"המדרש והמיתוס" פרשת ויקהל: לבנות בית

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

34 פסוקים מקדישה התורה לבריאת העולם זאת לעומת 500 פסוקים שמקדישה התורה לבניית המשכן. שני סיפורי בניה, אחד בידי אלוקים ואחד בידי האדם, סיפור הבריאה על ידי האלוקים מקבל 34 פסוקים אל מול בניית המשכן שזוכה לפי 15 פסוקים יותר!

נקודה זו באה ללמד אותנו רעיון מרכזי של התורה, התורה והתנ"ך כולו אינו ספר שהאנושות כותבת על אלוהים, אלא ספר שאלוהים כותב אל האנושות. למקרא מובן מאיליו שאלוקים יכול לברוא עולם, השאלה היא האדם מסוגל בעולם שלנו לבנות משכן לאלוקים.

זהו הרקע לדברים המפורסמים של רבי יהודה הלוי בתחילת ספר הכוזרי בתחילת הדיאלוג בין החבר לבין מלך כוזר:

"יא. אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.
יב. אמר הכוזרי: מסכים הייתי שלא אשאל יהודי מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת, ובעבורה הוא רודף האמת, להדמות לבורא בצדקו ובחכמתו:
יג. אמר החבר: זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות, יש מהם מה שהם יכולים להעמיד עליהם מופת, ומהם מה שיספיקו בם, ומהם מה שלא יספיקו בם, כל שכן שיעמידו בם מופת. " (ספר הכוזרי מאמר א)

בני האדם אוהבים לדבר על אלוקים, הם אוהבים לדבר על מה שהם לא מבינים ועל מה שהם לא יודעים. העיסוק באלוקים ובטבעו משמשים רבות מן הפעמים כמעין בריחה מעיסוק בדבר הרבה יותר מרכזי, ביחסו של האדם אל האלוקים.

כך כותב הרב קוק באורות, זרעונים במאמר 'יסורים ממרקים':

"השממון של המחשבה ממיעוט הלמוד והידיעה מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות של מחשבת עזות נוראה וסכלות איומה זאת, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. בהצבר הרגל כזה במשך כמה דורות מתארגים מתוך כך הבלי שוא רבים, שתוצאותם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפלה. את המעצור היותר גדול ברוח האדם, בבאו לכלל דעת, מביא מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם מפני ההרגל והדמיון הילדותי. זהו נצוץ מהפגם של עשית פסל ותמונה, שתמיד אנו צריכים להזהר בו הרבה מאד, וביותר בתקופת דעת יותר בהירה"

דווקא מיעוט הלימוד מביא את האדם לעסוק במהות האלוקות. האמת היא שתפקיד האדם אינו לעסוק במהות האלוקות, אלא במה שהאדם יכול לעשות בעולם הזה ביחס לאלוקות.

זהו הרקע העמוק שעומד מאחורי כמה מדרשים נפלאים על הפרשה שלנו, לא מעשה אלוקים, אלא התגובה האנושית שבאה לאפשר את הנוכחות של אלוקים בתוך המציאות אחרי חטא העגל:

"ויבאו האנשים על הנשים. מה בא ללמדנו, לפי שנאמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי (שמות לב ב) אמרו ישראל במה יתכפר עון פריקת נזמי הזהב מנשותינו בנינו ובנותינו אשר הערמנום מתכשיטיהן לעשות אלהי זהב, אלא כיון שהקהילן משה להביא כסף וזהב למלאכת המשכן, הביאו כל אחד ואחד מביתו ומכיסו, שנאמר ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' (פסוק כא), ואחרי כן חזרו גם על תכשיטיהן נשיהם בניהם ובנותיהם ליטול בהם בזרוע, שנאמר ויבאו האנשים על הנשים" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ויקהל)

המדרש מדגיש פה את המידה כנגד מידה, את הנתינה של הזהב שבאה מעין לכפר על הנתינה של אותם הדברים לעגל הזהב.

מידה כנגד מידה גם מצויה בשיא היצירה האנושית, באש עצמה:

"ה ד"א ראו קרא ה' בשם, הה"ד (ישעיה נד) הנה אנכי בראתי חרש, זה בצלאל, נופח באש פחם, חטאו ישראל באש שנאמר (שמות לב) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, בא בצלאל ורפא את המכה, משל לתלמידו של רופא שנתן רטייה על מכה אחת ונתרפאת והיו מקלסין אותו אמר להם רבו קלסו לי שלמדתיו, כך היו הכל אומרים בצלאל בחכמתו ובתבונתו עשה את המשכן, אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שבראתיו ולמדתיו שנאמר הנה אנכי בראתי חרש לפיכך אמר משה ראו קרא ה' בשם." (שמות רבה (וילנא) פרשת ויקהל)

בתרבות ההלנסטית האש נגנבה מן האלים על ידי פורתמאוס והובאה לאדם דבר שנחשב לבגידה נוראית של פורתמאוס באלים. מהמדרש עולה שהאש היא לשימוש אנושי, אך השימוש יכול ללכת לכאן ולכאן, לטובה או לרעה ויש לדאוג שהשימוש בה יהיה לטובה. כי לא רק האש ניתנה מן השמים, אלא כל העולם כולו, אין דבר שהאדם לא יכול לעשות במסגרת המציאות הטבעית, השאלה היא איך עושים, איך בונים לאלוקים בית.

המדרש ממשיך ואומר:

"ו ד"א ראו קרא ה' בשם בצלאל, הה"ד (הושע יד) ארפא משובתם אוהבם נדבה מה כתיב למעלה הביאו בני ישראל נדבה לה' ואח"כ ראו קרא ה' בשם בצלאל, אלא כשעשו העגל אמר הקדוש ברוך הוא למשה ועתה הניחה לי וגו' אמר לו בדוק אותן שיעשו את המשכן מה כתיב באותו קלקלה, פרקו נזמי הזהב ומה הביאו נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז, בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם ורוח הקדש צווחת על ידי הושע (שם /הושע/ ב) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא כתבת (שמות כא) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור הרי הביאו ה' חח ונזם טבעת עגיל וכומז."

לא רק מידה כנגד מידה, אלא גם סיפור של תשובה. זוהי התשובה שהעולם האלילי לא מכיר בה, שינוי העבר על ידי מעשה העתיד. מה שנראה היה כמקולקל ולא כבר תקנה לאחר חטא העגל, ממנו יבנה המשכן והמקדש וללוא אותו החטא לא היה נבנה המשכן כך. זהו סוד התשובה בה הזמן אינו קפוא והעתיד יכול להגדיר מחדש את העבר.

הדגשת המשכן כבנית הבית לאלוקים בעולם הזה, כהזמנה של אלוקים להיות פה עמנו, נמצאת גם במדרש המפורסם על סדר הבניה של המשכן:

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות. ולהלן התחיל בארון, אמר בצלאל בתחלה אדם בונה בית ואח"כ מתקן כלים ומכניסן לתוך הבית, לפיכך נקרא בצלאל על שמו, כלומר בצל חכמת אל היה עומד בשעה שנצטוה משה על מלאכת המשכן, לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ויעש בצלאל את הארון (שמות לז א), נקרא שמו על עשיית הארון, על שהיה הארון לפנים קדש קדשים, נקרא שם בצלאל עליו:
(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ויקהל)

שבוחנים את הדברים בתכלית האלוקית, הארון הוא המרכז, אך שהדברים יורדים פה ארצה, ברור שכדרך בנית בית, צריך להתחיל ביריעות, בקירות.

זאת היא הסיבה מדוע בצלאל מתייחס אחרי חור, שהקריב את נפשו כנגד עשית העגל:

"ד"א ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור, מה ראה להזכיר כאן חור אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן עמדו והרגוהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאני פורע לך, משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם אמר להם על המלך אתם מורדים עמדו והרגו אותו, אמר המלך אילו ממון נתן לי לא הייתי צריך לפרוע לו עאכ"ו שנפשו נתן עלי מה אני עושה לו אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכסים ואפרכים, כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקדוש ברוך הוא אמר לו חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל וימלא אותו רוח אלהים, ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקדוש ברוך הוא חכמה ובינה ודעת שנאמר (שמות לו) ויעשו כל חכם לב, ולא בבני אדם אלא אפי' בבהמה ובחיה שנאמר (שם /שמות ל"ו/) חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסם מכלם אלא בצלאל, הוי קרא ה' בשם בצלאל." (שמות רבה (וילנא) פרשת ויקהל)

בעוד עם ישראל בעגל חיפש את אלוקיך ישראל שהוציאו אותו מארץ מצרים, חיפש להנכיח את אלוקים בתנאיו, חור הבין שאין זה המצב, שהאלוקות יורדת לעולם בתנאיה ואנו יכולים רק להקשיב לתנאים ולהכין את עצמנו לביקור של מי שלא בשליטתנו, אלוקים הוא האני שפונה אלינו האתה עם האני שלו. לכן בצלאל שבונה את הבית לארון, שבונה את הבית לאלוקים מתייחס דווקא אחרי חור.

בעולם המיתי האדם נתפס כמתחרה לאלוקים, הידיעה והחכמה לא ניתנו לאדם, אלא נגנבו על ידי פרומתאוס והעוברו לאדם. במקרא אין זה המצב, אפילו אחרי החטא, האדם משתמש באותם הכלים, באותה החכמה בכדי ליצור קשר מחודש עם אלוקים, תוך כדי קבלתו של אלוקים כפי שהוא מבקש להציג את עצמו ואנו במעשיו אמורים לקבלו כפי שהוא. לא גניבה של אש יש כאן אלא קריאה לקשר יש כאן, את זה יש לקבל ולהביו.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין