השקט שלפני הסערה

הרב יצחק פריד, רב התיכון אור תורה דרך אבות

פרשת צו עוסקת בתחילתה בפירוט מעשה הקורבנות השונים המופיעים בפרשה הקודמת- ויקרא.

בחלקה השני עוסקת הפרשה, בקידוש המשכן ובמשיחת הכהנים לעבודתם בו.

הפסוקים החותמים את הפרשה ייחודיים מאוד, מופיע בהם הציווי ומחוייבות הכהנים לשהות במשכן ולא לצאת מתוכו שבעת ימים (!) – ימים אלו נקראים ימי המילואים.

 "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם:  כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם.כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה', וְלֹא תָמוּתוּ:  כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי:  וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן, וּבָנָיו- אֵת, כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', בְּיַד-מֹשֶׁה". (ויקרא פרק ח' לג'- לו')

מהו מהותו של ציווי מיוחד זה ומה מוטל על הכהנים בימים אלו בהם נדרשים "לשמור את משמרת ה'"?

מפשט הכתוב עולה, שבימים אלו נקראים הכהנים לעסוק בעבודת המשכן לצורך אימון ותרגול עבודתם החדשה, שיעשו מכאן והלאה ולדורות. מכאן גם למד המדרש ב'תורת כהנים', את האיסור על כהנים לצאת מהמקדש עד שמשלימים הם את עבודת הקודש.

ובמילים אחרות, בימים אלו נדרשים אהרון ובניו להקריב את הקורבנות שפורטו קודם לכן וזאת, כדי לתרגל את כל עבודת הקודש לשם חנוכתו, השלמת בנייתו ותחילת עבודת המשכן כסדרה.

השיא מגיע רק לאחר מכן, ביום השמיני, שבו נקרא אהרון להיכנס אל הקודש פנימה ולהקריב על פי הציווי את הקורבן הראשון ככהן המשמש בקודש על פי הדיבור.

אמנם, אם נעמיק יותר, נראה לי שיש בימי המתנה אלו מהות בפני עצמה ולא 'רק מעשה טכני' והכנה כפי שביארנו.

במקום נוסף בתורה אנחנו מוצאים תהליך דומה לזה, שטרם הכניסה אל הקודש/תחת כנפיה של השכינה ישנה המתנה וציפייה דרוכה לקראתה:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה', כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה." (שמות כד' טו- יח')

בפסוקים אלו, המתארים את עליית משה להר סיני לקבלת התורה, מתוארים שישה ימים של המתנה וקריאה מתוך הענן לעליה אל ההר לקבלת התורה רק לאחריהם ביום השביעי, בדומה לפרשתנו שישנה המתנה של שבעה ימים וקריאה לכניסה אל הקודש פנימה רק ביום השמיני – "וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו-וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל".

רש"י על פי הגמרא במסכת יומא מעיר על הפסוקים בשמות "ולמדך שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שישה ימים"

כרוצה לומר לנו, שהמעבר בין הקודש לחול מחייב הרחקה או אם נרצה, מחייב שלב מעבר שבו ישנו תהליך היטמעות בקודש והכנה לקבלת השראת שכינה.

באופן אחר אך לא מפורש בכתובים, גם בחנוכת מקדש שלמה אנחנו מוצאים התרחקות מהקודש וכניסה מחודשת אליו רק לאחר כמה ימים:  

 "וַיְהִי, בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא, אֶת-בֵּית ה': וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן:  כִּי-מָלֵא כְבוֹד- ה', אֶת-בֵּית ה'.

 "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת-הַהִיא אֶת-הֶחָג וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, שִׁבְעַת יָמִים, וְשִׁבְעַת יָמִים-אַרְבָּעָה עָשָׂר, יוֹם: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת-הָעָם, וַיְבָרְכוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם, שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א' ח' פס' י'-יא, סה'-סו')

גם בפסוקים אלו מחנוכת מקדש שלמה, לאחר הכנסת הכלים יוצאים הכהנים החוצה ולא מתוארת בפשט הכתובים תחילת עבודתם בו מיד לאחר מכן.

מהמשותף לכל מה שראינו עד עתה, אפשר להבחין שהכניסה אל הקודש מחייבת שלב מעבר, שלב לא מוגדר- 'בין לבין', שלב שאיננו עוד חול ועדיין איננו כולו קודש, זוהי אולי הדרך ההכרחית כדי להיכנס ולבוא אל הקודש פנימה. אין אפשרות להיכנס להיכל הקודש ללא הכנה, ללא השתהות  וללא הפסקה ורווח בין עולם לעולם, בין החוץ ללפני ולפנים.

בין עולם החולין שלנו לבין עולם הקדושה ישנו תווך, בחלל הזה אנחנו משילים את בגדי החול, מתלבשים בבגדי הקודש ומחכים ומצפים לכניסה פנימה ולשכינה שתבוא.

בעולמנו שלנו, בו אנחנו עוברים במהירות בין דברים, המעברים נעשים חדים יותר ויותר וריבוי העיסוקים שלנו כמעט שאינו מאפשר לנו לשים רווח.

יוצא מן הכלל, הוא עולמה של הקדושה שהכניסה אליו דורשת מאיתנו השתהות, עצירה ויכולת הפרדה בין אזורים שונים במהותם.

על זו הדרך ניתן להסביר את הגמרא במסכת ברכות:

"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת: מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי אמר קרא אשרי יושבי ביתך.
ואמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו: שנאמר: "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך"
תניא נמי הכי, המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו.
קודם תפלתו מנין? שנאמר: אשרי יושבי ביתך. לאחר תפלתו מנין? דכתיב: אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". (ברכות לב' עמ' ב')

היכולת להיכנס ולבוא לעבודת התפילה עוברת בהשתהות, בציפייה לקבלת עול מלכות שמים הנובעת מההכנה שמגיעה לפניה והיא זו שמאפשרת לקדושה ולתפילה להתרחש.

על מנת להמחיש את העבודה ואת משמעותו של זמן הביניים, של התווך שלפני התפילה נביא את דבריו של תלמידו של האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בספרו דרך המלך בענין "ההשקטה":

"אדמו"ר זצללה"ה התחיל אז בהמאמר חז"ל (ברכות נז: ) חלום אחד משישים בנבואה. כנודע דרכו של האדמו"ר בספריו כי הישות של האדם הוא המתנגד להשראה ממרום, ואם דעתו ומחשבותיו ערים אז קשה שתשרה עליו השראה ממרום, ובעת שהאדם ישן ודעתו ומחשבותיו שוקטים אז דוקא כיוון שאין לו דעת לעצמו אפשר שתשרה עליו השראה ממרום…

ובכן העיקר לבוא בהקיץ בעת שאפשר לו לרצות למצב של שינה, היינו בהשקטת מחשבותיו ורצונותיו השוטפים באדם לבלי קץ כי כך דרכה של המחשבה שמסתבכת זו בזו וקשה לו להאדם לפרוש מהן … ונתן בזה עצות ממשיות איך להשקיט מחשבותיו...

ודיבר אז שיתחיל האיש להביט על מחשבותיו שעה קלה לערך איזה רגעים היינו מה אני חושב, אז ירגיש לאט לאט שראשו מתרוקן ומחשבותיו עמדו משטפן הרגיל. ואז יתחיל לאמר פסוק אחד כגון: "ה' אלוקים אמת" כדי לקשר עכשיו ראשו החלל משאר מחשבות למחשבה אחת של קדושה , ואחר כך כבר יכול הוא לבקש צרכיו באיזה מידה שהוא צריך להתתקן בחיזוק אמונה או אהבה ויראה.

…לאחר השקטה שזה צריך להביא לאיזה מין השראה ממרום ציוה לאמר הפסוק "הורני ה' דרכיך" בניגונו המיוחד של אדמו"ר. כמה נעים ונורא היה אז המחזה אשר זכיתי לראות ולשמוע בזכות חברי ידידי הנ"ל, ומאד הפליג אדמו"ר אז בענין הזה ואמר כי בטוח לו שיועיל הרבה. ודיבר כגון לענין אמונה לאחר ההשתמשות איזה שבועות בהשקטה אז כשיאמר זה א-לי ואנוהו יהי' בחינת מראין באצבע כמו שאיתא כל זה במדרש". (מתוך 'דרך המלך' עמ' ת"נ- תנ"א)

האדמו"ר מפיאסצנה מבהיר, שאנחנו בעצמנו אלו שמפריעים ולא מאפשרים לשכינה להיכנס לתוכנו. לכן, נדרש מאיתנו זמן שבו 'אנחנו יוצאים מעצמו'- במובן הזה שאנחנו משילים את התודעה מעלינו, מסירים את עצמיותנו מאיתנו ומאפשרים למשהו אחר לחדור-לקדושה ולשכינה להיכנס לתוכנו.

'עבודת השקטה' (מלשון שקט) היא התווך, הרווח, הדרך ואולי אפילו הפתח שדרכו ניתן להיכנס לתוך עולם של קדושה ולזכות להשראת שכינה. 

במציאות העכשווית 'עבודת ההשקטה' זו נדרשת ביתר שאת, סחרור היום יום ועיסוקנו הגובר בעצמנו, עלול להקטין את הסיכוי שלנו להיפגש עם הקודש ועם השראת שכינה.

בעבודה פנימית עמוקה אפשר שנזכה לפנות מקום ולקבל את פני השכינה. כך שאם נרצה, נוכל להתנקות מעצמנו ולהשקיט קצת את מחשבותינו כדי לתת ולפנות מקום לשכינה, לקב"ה להיכנס לתוך חיינו, לתוכנו.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין