"המדרש והמיתוס" פרשת שמיני: אהבוך עד מוות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת שמיני נושאת בקרבה את אחד מן הרגעים הקשים ביותר בספר ויקרא בפרט ואולי בתנ"ך בכלל, מות בני אהרון. דרשות רבו נדרשו על מוות זה ואנו נעסוק באחת מהן. אך לפני שנעסוק במוות עצמו, נעסוק במדרש שלדעתי עומד ברקע מות בני אהרון, מדרש שהנושא המפתיע שלו מה בדיוק יאכלו הצדיקים בגן עדן:

ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני
ג ד"א וזאת הבהמה הדא הוא דכתיב (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה שנאמר (שם /משלי ל'/) מגן הוא לכל החוסים בו א"ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לע"ל וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא ולא כך תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעוה"ב הה"ד (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו בשביל שתאכלו ממנו לע"ל =לעתיד לבוא= לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו.

המדרש עוסק בדרך השחיטה של בהמות ולוויתן בגן עדן, שהרי לא יכול להיות שהצדיקים בגן עדן יאכלו אוכל שלא נשחט כהלכתו. עד כדי כך הנושא הטריד את המדרש, עד שהמדרש פותר את בעיית השחיטה של חיות מיסטיות אלו על ידי האמרה "תורה חדשה מאתי תצא", יהיה חידוש תורה שיתיר את השחיטה האלו. בהמשך המדרש נאמר שהקדוש ברוך הוא יתיר את הנבלות בכדי שהצדיקים יוכלו לאכול.

במבט ראשון הדקדוקים הללו נראים מוזרים ביותר, למה כל כך חשוב למדרש לעמוד על כך שהצדיקים יאכלו אחרי מותם אוכל כשר, הרי אחרי המוות אין יותר מצווה ואין יותר הלכה?! רבי יודן ורבי ברכיה מודעים לכך. ברור שבעל המדרש מנסה לשגר פה מסר אחר בדברים אלו.

המדרש מלמד אותנו שצדיקים (אשר במיתתם קרויים חיים) תמיד מקפידים על ההלכה קלה כחמורה, אפילו המוות לא פוטר מן ההלכה- כי כנראה הגדרת צדיק הוא האדם ששומר ומקפיד על ההלכה, בכל דרך, בכל מצב ובכל סיטאוציה, אפילו אם זה אומר שאלוקים חייב לשנות את דבריו (את ההלכה) בכדי שהצדיק ימשיך לשמור עליה.

נראה לומר שזהו הרקע למדרש העוסק במוות של נדב ואביהוא:

מדרש אגדה (בובר) פרשת שמיני
[א] ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו. שניהם בעצה אחת: ויתנו בהם אש. שעשו שלא ברשות, אמרו אעפ"י שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שנא' ונתנו בני אהרן [הכהן אש על המזבח] (ויקרא א' ז'), שלא היה להם ליטול רשות: ד"א ויקחו בני אהרן. ממשמע [שנאמר] נדב ואביהוא איני יודע שהם בני אהרן, אלא מלמד שלא חלקו כבוד למשה ולאהרן: ויקריבו לפני ה' אש זרה. הכניסוה בלא עתה. ר' אליעזר אומר לא נתחייבו בני אהרן מיתה, אלא על שהורו הלכה בפני [משה] רבן, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה: ותצא אש מלפני ה'. מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ונתחלקה לארבעה חלקים, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ומתו: ותאכל אותם. אותם שרפה ולא בגדיהם: [שנאמר וישאום בכתנותם] וימתו לפני ה'. כעין מיתה הנשמה נשרפת והגוף קיים: ר' אליעזר אומר וימותו לפני ה'. לא מתו בפנים אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים ליכנס שם, שנאמר ויקריבו וישאם בכתנותם, אם כן מה הוא לפני ה', (נכנס) [נגפם] המלאך [ודחם] והוציאם לחוץ. רבי אסי בר עקיבא אומר לא מתו נדב ואביהוא אלא שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר [לא] שרתה שכינה באהל מועד, וכיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני ה' באוהל מועד, אמר הקדוש ברוך הוא אם אני אאריך אפי עם אלו יהא כל אחד ואחד מישראל עושה כך, מוטב ימותו נדב ואביהו ולא יתמעט כבודי אפילו שעה אחת, מיד אמר למלאך ונגפם, אם על הקרובים כך, על הרחוקים על אחת כמה וכמה: וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא היו מהלכים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להם הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי. ר' ירמיה אומר בארבעה מקומות הזכיר מיתת בני אהרן, ובכל מקום מזכיר סורחנן, ללמדך שלא מתו אלא על ההקרבה, ועל שנכנסו בלא עצה, ועל אש זרה. ר' אליעזר המודעי אומר כמה חביבין צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם, שכל מקום שהזכיר מיתתן מזכיר סורחנן, להודיעך שלא היתה בהם אלא עון זה בלבד, והלא דברים קל וחומר, אם בשעת הכעס חס עליהם הקדוש ברוך הוא, בשעת רצון על אחת כמה וכמה:

קל מאוד לשים לב להבדל בין החלקים השונים של המדרש ובין הסיפורים השונים אותם המדרש מספר. אך אם מעיינים יותר רואים הקבלה מעניינת.

המדרש עומד על כך שנדב ואביהוא הכניסו את האש שלא בעתה. במקביל לכך ניתן למצוא את דברי המדרש על שהם היו הולכים אחרי משה ואהרון בדרך ואומרים מתי הזקנים האלו ימותו ואנו נחליף אותם, משמע, עצה להם הדרך, הם ביקשו את ההנהגה שלא בעתה.

המדרש מדבר שנדב ואביהוא נתנו אש על המזבח ללא רשות, הם חשבו שהדיוטות יכולים להדליק את האש ולא רק אש מן השמים, דבר זה מקביל לכך שאומר המדרש שהם הורו הלכה בפנים רבם, הם חשבו שהדיוטות יכולים להורות הלכה בפני רבותיהם הזקנים.

סיומו של המדרש מציג היבט כפול גם הוא, מצד אחד ר' ירמיה עומד על כך שבכל מקום בו אנו מוצאים את העיסוק במותם של בני אהרון אנו מוצאים את העיסוק בנושא החטא שלהם, סרחונן. מצד שני, ר' אליעזר רואה בכך מוקד לשבח, עוסק בכך שזה היה החטא היחיד של בני אהרון ורק בגללו הם מתו, דבר זה מעיד דווקא על הצדיקות שלהם ועל שבחם.

התיאור של מות בני אהרון מרתק גם הוא, המדרש עומד על כך שנשמתן נשרפה, אך לא גופם. יש פה אמירה שההתנהגות שלהם היה חסר בה הנשמה.

איזו מן נשמה היתה חסרה? לפי מה שראינו במדרש הדברים ברורים, הקרבת האש בצורה לא הלכתית, אי ההקשבה למשה ואהרון (רבני וזקני הדור) היתה בעכרם.

המדרשים מקדמים בצורה ברורה את תפיסת הדיוק ההלכתית וזאת על פני התפיסה המיסטית הדוחפת לעבודת האל לפי רצונו החופשי של האדם. קשה לנו, כאלו שחיים אלפי שנים אחרי ניסוח המדרש להבין עד כמה תפיסה זו הנה תפיסה מהפכנית.

אין דבר שיותר מזכיר את הפולחן האלילי מעבודת הקורבנות, מהאש שיורדת על המשכן.

הרמב"ם שהרגיש בנקודה זו טען שהסיבה מדוע ציוותה התורה על הקורבנות הנה משום שזו היתה דרך העבודה המקובלת בזמן המקרא, אחרת לישראל היה קשה לתפוס איך לעבוד את האלוקים. ניתן לדמות זאת לתפילה בימינו. היום ברור ששיח עם האלוקות מגיע על ידי פעולה של תפילה, קשה מאוד לדבר על שיח בין אדם לאלוקים בלי לדמיין אותו כתפילה, כך מקובל כיום בכל דתות העולם. כך היו הקורבנות, דרך השיח הדתית המקובלת.

אך בדבר יש סכנה, אדם יכול לחשוב שעצם הקרבן הוא מה שמאפשר את השיח ולא הקשבה לדבר השם. שעצם פעולת ההקרבה מחברת בין אדם ובין אלוקים.

המשכן שגם נקרא אוהל מועד אמור להיות מוקד ההיוועדות של האדם ואלוקים. היוועדות זו יכולה לתת לעיתים תחושה של פריצת המסגרת ונסיון לחיבור שאין בו סדר וגבול.

האם זה משנה איך מתוועדים? האם יש ענין של היררכיה בעצם ההתוועדות?

זו הסכנה הגדולה שמצויה בתפיסת המשכן, העבודה הדתית של היהודים אינה פעולה של פולחן, אלא עשיית צו השם. המסר של המדרש הוא שאל אלוקים לא פונים דרך כוחות הטבע, דרך מעשים שמטרתם לפרוץ את המציאות לעבר לאלוקות.

בניגוד למיתוס שמעדיף גיבורים צעירים שנלחמים עבור האלוקות, המדרש מעדיף את הזקנים והמנוסים.

לאלוקים פונים דרך המעשים עליהם הוא הורה, דרך פעולות מוסריות, דרך מילים, טקסטים, מסורות וציווים. חיבור אחר לאלוקות אינו חיבור בדרך היהדות.

לנדב ואביהוא רצה הדרך לשבור את סדר המעשים ולחוות חיבור נטול היררכיה וסדר, אמנם הם עשו מעשה שבצורה חיצונית נראה כמו מעשה מותר, אך הנשמה שלו, הפנים שלו היה נטול נשמה יהודית כדברי המדרש, הוא לא התחשב במשה ואהרון, הוא היה לא במועדו.

צדיקים, אף אחרי מיתתם, יודעים שהדרך היחידה לחיבור יהודי עם אלוקים מגיע דרך ההלכה, לכן מגיע הדיון על אכילת בשר שחוט כהלכתו אף לאחר המוות.

יש דרכים אחרות איך לעבוד את אלוקים, אך מי שרוצה לעבוד עבודת השם בצורה היהודית שלה, צריך להכיר בכך שאף שזה נראה דומה, היהודי בראש ובראשונה עושה את המעשה אותו ציווה עליו אלוקים, הקרב אש זרה היא אכן מעשה דתי, נדב ואביהוא חיפשו את המעשה הדתי המתפרץ ואף עשו אותו. האם אהבו את אלוקים עד מוות.

אך אין זה מעשה דתי יהודי, יהודים הולכים בדרך הצדיקים שאוהבים את השם אף אחרי מיתתם, שאף אחרי מיתתם קרויים חיים, יהדות היא דרך חיים ולא עבודה דתית שיכולה להוביל למוות מתוך התעלות וחיבור לאל, לאליל, לאלילים, זהו הבדל מהותי ולכן צדיקים במיתתם קרויים חיים, אלו חיים של אחרי המוות בהם דרך החיים נמשכת תוך כדי תביעה בלתי פוסקת להיענות לצו החיים, אפילו אחרי המוות.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין