"המדרש והמיתוס" פרשת תזריע: חיים של תנועה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת תזריע עוסקת בתחילת החיים- בכניסה להריון. תחילת החיים או מה שקדם לחיים הנו מוקד לעיסוק לכל התרבויות ולכל המסורות. ישנן תפיסות המדברות על גלגול נשמות כמעט אינסופי (התפיסה הבודהיסטית), ישנן תפיסות המחלקות את הנבראים לארורים ומבורכים עוד לפני לידתם (הנוצרית פרוטסטנטית) ועוד. לאור דברים אלו מרתק לראות איך המדרש מציג את תחילת החיים ואולי דרך זה גם את מהותם:

א [יב, ב] אשה כי תזריע, הה"ד (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני א"ר יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא הה"ד אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר (שם /תהלים קל"ט/) ותשת עלי כפכה כדכתיב (איוב יג) כפך מעלי הרחק"

המדרש מתחיל בדברי רבי יוחנן, אדם שזוכה דהיינו זכאי, נוחל שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא. אדם שאינו זכאי נידון. על מה בדיוק האדם נידון? התשובה לכך הנה שהאדם נידון על ההווה, על מה שעשה עד כה. אם כן למה הוא זוכה? הוא זוכה לעולם הבא. יש לשים לב שהמדרש לא עוסק ברגעים שאחר המיתה, אלא המדרש עוסק בחיים. יש מציאות של דין וזאת אל מול מציאות שמדגישה את העתיד. ההדגשה של עתיד הנה עולם הבא, זו הזכות, העתיד שבא אך עדין לא הגיע, אדם שזוכה מסתכל על העתיד ואינו כבול בהווה. אך אם אדם לא זוכה, הוא נתקע בהווה ועל ההווה הוא נידון. העתיד הוא תמיד מבטיח, העתיד מבטיח שינוי, העתיד מבטיח שיפור, זה לעומת ההווה בו האדם מקבל את מה שיש, מה שיש ולא יותר מכך.

"אמר ר' שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון אנדרוגינוס בראו אמר ר"ל בשעה שנברא דו פרצופין נברא ונסרו ונעשה שנים גבים גב לזכר גב לנקבה איתיבין ליה (בראשית ב) ויקח אחת מצלעותיו"

ר' שמואל בר נחמן עומד עוד יותר על השינוי המהותי שעבר האדם, שינוי שהתרחש אחרי הבריאה שלו ויכול ללמד על הפרספקטיבה בה יש לבחון את חייו של האדם בעולם הזה. האדם נוצר בצורה מסוימת, אך הוא התפתח מתוך צורה זו, ההתפתחות יצרה את הגיוון של המגדר, כמו כן ההתפתחות, הצלע של האדם שמתפתחת היא המפתח למשכן:

"אמר להן מסטרוהי כדכתיב (שמות כו) ולצלע המשכן"

יש לעמוד על כך שההתפתחות יוצרת את המשכן דווקא, את המשכן ולא את המקדש. המקדש הוא בנין קבוע, בנין שעומד במקום אחד ולא נע ולא זע. דבר זה איפשר את חורבנו. אך המשכן לא נחרב, המשכן מתקפל ונודד וכל פעם שהוא נבנה מחדש הוא הופך להיות אוהל מועד, אוהל של מפגש ודיאלוג. אין אוהל אלא אהלה של תורה, התורה שנדרשת ומתפתחת, תורה אשר דורשת יצירתיות תמידית. אי אפשר לגשת ללימוד התורה שיודעים מראש את התשובות, יש לגשת לתורה מתוך חדוות יצירה, מתוך פתיחות לגבי מה שנגלה. יש בתורה משהו נייד ולא נייח, החיפוש והניידות מאפשר את היצירתיות. אין הכוונה כאן שאין צורך במקדש קבוע, אלא האמירה היא שמקדש שאין בו בחינת משכן, הוא כבר חרוב מעקרו.

רעיון זה מקבל ביטוי משמעותי יותר בהמשך המדרש בו מתואר איך האדם הראשון מילא את כל העולם:

"אמר רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו מלא כל העולם כולו בראו מן המזרח למערב מנין שנאמר אחור וקדם צרתני מן הצפון לדרום מנין שנאמר (דברים ד) ולמקצה השמים ועד קצה השמים ומנין כחללו של עולם שנאמר ותשת עלי כפכה, אר"א אחור זה יום ראשון וקדם זה יום האחרון"

האדם, כמו אלוקים בעת בריאת העולם, הצטמצם. צמצום זה איפשר לאדם לעבור שינוי, איפשר לאדם תנועה, איפשר לאדם לא למלא את כל העולם בגודלו, אך בכך גם לנוע מאזור לאזור, לא להיות דבוק רק במקום אחד.

דבר זה מלמד אותנו שלכל אדם באשר הוא ישנו פיתוי לחזור לגודל האין סופי, לחוות את עצמו כאילו הוא ממלא את כל העולם, כאילו אין מקום לשום דבר אחר אך מילא גם אין לו עצמו מקום לנוע, להתפתח, להשתנות. אך שהאדם שואף לרגע הראשוני בו הוא ממלא את כל העולם, הוא שואף לחזור למצב בו הוא היה חלק מן האדמה אשר הוא לוקח. שחזור תהילת העבר בו הוא החזיק בכל האדמה כולה. החזרה לאדמה הנה המוות, רק אז אנו חוזרים לאדמה. אדם שרוצה כל הזמן לחזור לגודל שבו היה בו פעם, לאדמה שהיתה שלו פעם, הנו אדם שמקדש את המוות במקום החיים. החיים הם יצרניים, החיים שואפים למצות את כל הרגעים השונים בין היום הראשון לבין היום האחרון. אומות שטוענות שאין תנועה במציאות, שכל האדמה שייכת להם, אומות שלא מבינות שיש שינויים במציאות ולא מנסות ללמוד מכך שפעם האדם למעלה ופעם הוא למטה ולהתפתח מן הסיטואציה, יהיו כאלו שלא יהיה להם בעיה למות על האדמה, במקום לחיות ולפתח אותה. הפחד מן השינוי גורר לקיפאון וקיפאון בסוף יוביל אל קידוש המוות.

ממשיך המדרש ואומר שתוצא הארץ נפש חיה זוהי רוחו של האדם הראשון שלא המשיכה להיות דבקה בארץ ממנו היא יצאה, אלא היא יצאה מן הארץ וניסתה להפוך את העולם לטובה:

על דעתיה דר"א דכתיב (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה למינה נפש חיה זו רוחו של אדה"ר אמר ר"ל אחור זה יום האחרון וקדם זה יום הראשון על דעתיה דר"ל דכתיב (שם /בראשית א'/) ורוח אלהים מרחפת על פני המים זה רוחו של מלך המשיח"

השאיפה של המדרש עבור רוח האדם, היא לקיים בקרבו את רוח האלוקים המרחפת על פני המים ולא טמונה במקום מסוים באדם, רוחו של משיח. המשיח מבטא את העתיד. הרעיון היסודי מאחורי התפיסה המשיחית היא שהמשיח הוא משהו שעובדים לקראתו, עד שהעולם לא מתוקן לחלוטין אינו זמנו של משיח, אך על כל אדם מוטלת החובה לשאוף למשיח. הרב זקס אומר שיהודים עונים על השאלה האם המשיח הגיע- בתשובה עדין לא. זהו קידוש העתיד ואמונה שהעתיד צופן טובה. מי ששקוע רק בהווה, מפספס את הרעיון הזה לחלוטין.

"אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרי' לו יתוש קדמך שלשול קדמך אמר רבי ישמעאל ברבי תנחום אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין ר' יוחנן אומר אף קילוסו לא בא אלא באחרונה שנא' (תהלים קמח) החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף ואח"כ מלכי ארץ וכל לאומים א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף הה"ד זאת תורת הבהמה ואח"כ אשה כי תזריע. (ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע)"

דבר זה מוביל אותנו לרעיון נרחב יותר, אדם שמנסה לחיות בהווה, שרואה בקיומו הנוכחי את תכלית הכל, שמאמין שהוא יכול להשיג את הכל, שהוא לא צריך להתפתח ולהשתנות , אומרים לו יתוש קדמך.

כך הגמרא בגיטין מספרת על טיטוס מחריב המקדש, שהתריס כלפי שמים:

"יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, כשהגיע לרומי יצאו כל בני רומי וקילסוהו: כובש הברברין! מיד הסיקו לו את המרחץ ונכנס ורחץ. כשיצא מזגו לו כוס יין. בא יתוש ונכנס בחוטמו וניקר במוחו שבע שנים"

טיטוס מסמל את התרבות הרומאית, את התרבות שמנסה להנציח את ההווה לנצח באמצעות מבנים המחוברים לאדמה, המחוברים למרחב. זוהי תרבות שרואה במציאות את מה שישנו, שרואה את האלים בתוך המציאות עצמה, או כמציאות עצמה ולכן אינה מאמינה ביכולת תנועה, ביכולת שינוי, בהתפתחות. דומה הדבר לפרעה שפשוט לא הצליח להבין מה יש למשה לחפש במדבר. פרעה ראש התרבות המצרית שבונה מונומנטים אדירים שיתקיימו לנצח, לא מבין מדוע עם ישראל רוצה להתהלך, לחוג בשממה. אך משה מבין שיציאה אמיתית לחרות, לא יכולה להתרחש מתוך תרבות שמנסה להנציח את עצמה לנצח.

חיי אדם לא דורשים הנצחה לנצח, חיי אדם דורשים פיתוח של המציאות כולה כלפי העתיד. האדם אינו נצחי, היהודי אינו נצחי. אויבנו הגרועים ביותר טענו כלפינו שאנו "היהודי הנצחי", המדרש מלמדנו שאין לנו עסק עם הנצח, יש לנו עסק עם העתיד.

אך אדם ששואף כלפי העתיד, אנו אומרים לו שהוא אכן שיא ההתפתחות, צלם אלוקים, פאר היצירה. זה הוא האדם שחסר מעט מאלוקים וכבוד והדר מעטרים אותו.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין