האם אלוהים נוכח באסלאם?

גדולי ישראל לדורותיהם נגעו בשאלה זו באופנים שונים, ומצטיירת קשת של התייחסויות וגישות

 הרב יעקב נגן |  י"ח בניסן התשפ"ב (19.4.22)

בימים אלה מציינים מאמיני האסלאם את הרמדאן, אשר בו, על פי אמונתם, החל גילוי הקוראן למוחמד מפי המלאך גבריאל, בשנת 610.

מאז הופעתו שינה האסלאם את פני העולם, והתפשט בו בקצב מסחרר. כיום זו דת שמקיפה מעל מיליארד מאמינים, ויש הצופים שבעשרות השנים הקרובות תהיה לדת הגדולה בעולם. איננו יכולים להיות מקטני אמונה, ולראות בתהליך חובק עולם שכזה התגלגלות מקרית נטולת הכוונה אלוהית. המאמין רואה בתופעות ההיסטוריה את רצונו ואת חתימת ידו של קורא הדורות מראש.

גם מן הזווית הלאומית אי אפשר לנתק בין הסיפור של עם ישראל לסיפור האסלאם, שהשפיע עלינו עמוקות במהלך ההיסטוריה, לטוב ולרע. בזמננו, כולל בחודש הרמדאן הנוכחי, אנו חווים על בשרנו את הטרור האסלאמי הרצחני ואת הסכסוך הקיומי בינינו לבין שכנינו. הרבה מהמאפיינים, השפה והאנרגיה המניעה של הסכסוך הם דתיים, בייחוד בכל מה שנוגע לירושלים ולהר הבית.

מאידך גיסא, הרבה מאוצרות התרבות שלנו נחצבו בימי תור הזהב בסביבה מוסלמית. יתר על כן, הסיפור המוסלמי עצמו מבוסס על הסיפור התנ"כי. הדמות המוזכרת פעמים רבות בקוראן הוא משה (מעל למאה פעמים. מוחמד מוזכר רק ארבע פעמים) ובני ישראל מוזכרים בו עשרות פעמים. האסלאם, כמו הנצרות, היה לצינור שהפיץ את הסיפור של התורה ברחבי העולם.

בניגוד לנצרות, יש ליחסינו עם האסלאם גם ממד אתני, שהרי יהודים וערבים רואים אלה באלה צאצאים של אברהם. מדברי הרמב"ן על התורה עולה צידו המשפחתי-אתני של החיכוך בין יהודים וערבים. לדבריו (על בראשית ט"ז, 6), הצרות שסובלים היהודים – בני שרה, מצד הישמעאלים – בני הגר, הם עונש על כך ששרה עינתה את הגר עד כדי שברחה ממנה. במבט רחב ראוי לנסות להבין את חלקו של האסלאם בסיפור העולמי המותווה בידי האלוהים.

מהי, אם כן, עמדת חכמי תורה־שבעל־פה לדורותיהם בשאלה האם ובאיזו מידה האסלאם והקוראן הם גילוי אלוהי כלשהו? לא נדון כאן בשאלת שבע מצוות בני נוח אלא בשאלה כיצד ראו גדולי חכמינו את האסלאם ומקומו בסיפור של העולם. מתברר שגדולי ישראל לדורותיהם נגעו בשאלה זו באופנים שונים, ומצטיירת קשת של התייחסויות וגישות.

כיוון אחד הוא ראיית הופעת האסלאם כמכוונת בידי ההשגחה האלוהית, חלק מתהליך הפצת אמת התורה בעולם.

ראשון ההולכים בנתיב זה הוא הרמב"ם. הוא שיבח את האסלאם על כך שיש בו אמונה בייחוד ה' "שאין בו דופי" (תשובות הרמב"ם תמ"ח). מפורסמים דבריו בסוף משנה תורה, שם הוא מצביע על ההתפתחות הנצרות והאסלאם כחלק מתהליך המכוון על ידי האלוהים, "מחשבות בורא עולם", להביא את העולם כולו לעידן המשיחי, שבו כל בני האנושות יעבדו את ה' יחד. אולם יחד עם זה הרמב"ם לא העניק לגיטימיות לדתות אלו, וסבר שהן שקר. אין הוא רואה בהן אלא כלי בידי ה'. זה נובע מן הגישה הייחודית שלו שהדת הלגיטימית הבלעדית לאומות היא דת בני נוח המוגדרת על ידי שבע מצוותיה. לתפיסתו, דת בני נוח היא חלק מן ההתגלות בהר סיני. את דבריו על הנצרות והאסלאם חתם: "וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולן חוזרין, ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (יא: ד). הרמב"ם עמד על יתרונה של דת האסלאם ועל תפקידה בסיפור העולמי, אך לא ראה אותה אמיתית או לגיטימית מצד עצמה.

צעד נוסף פסע ר' יעקב עמדין (1776-1698). בעקבות הרמב"ם הוא ראה את יד ה' בהתפשטות הנצרות והאסלאם: "ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים, להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון הקבוץ המדיני" (לחם שמים על אבות ד, יא). ברם, בניגוד לרמב"ם, הוא ראה בנצרות ובאסלאם חלק מהתגשמות האידיאל האלוהי כלפי אומות העולם. שלא כמו הרמב"ם, שכאמור מבטיח את חזרתם של הנוצרים והמוסלמים ל"דת האמת", קרא ר' עמדין על הנצרות ועל האסלאם את דברי המשנה (אבות, שם) "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים". בעיניו באסלאם, כמו בנצרות, יש אמת ודת ראויה לאומות העולם.

כיוון מרחיק לכת יותר הוא של חכמים שראו באסלאם, ובקוראן בפרט, לא רק תוצר של השגחה, אלא התגלות.

הרב נתנאל בירב פיומי (1165-1090) היה נגיד וראש רבני תימן בדור שקדם לרמב"ם. באגרת תימן, שיועדה לבנו של פיומי, מכנה אותו הרמב"ם "מורנו ורבנו", ולדעת הרב קאפח, ספרו של פיומי "בסתן אלעקול" ("גן השכלים"), השפיע על הרמב"ם בכתיבת מורה הנבוכים.

בספר זה הציג פיומי משנה סדורה בעניין דתות של אומות העולם: "דע אחי שאין מן הנמנע שה' יתברך ויתעלה ישלח לעולמו את מי שירצה מתי שירצה… והוא ישתבח כבר שלח אל האומות נביאים מלפני מתן תורה… ואין מן הנמנע שישלח אליהם מי שירצה אחרי נתינתה, כדי שלא ישאר העולם בלי אמונה" (בתרגום הרב קאפח, עמ' קיד-קטו). דברים אלו מאלפים. ראשית, הם מציגים באופן חד משמעי את החשיבות של דתות בקרב האומות, מתוך מגמה אלוהית "שלא ישאר העולם בלי אמונה". יתר על כן: לא רק שלדתות אחרות יש מקום על פי היהדות, אלא שייתכן שמקורן של דתות אלו הוא נבואה שהתקבלה בקרב הגויים מפי ה'. לדעתו, חובה על כל אומה לקבל את הנבואה שנשלחה אליה, ואם כך ייעשה – ייווצר מצב שכל האנושות תעבוד את הקב"ה, כל אומה בדרכה.

החיבור שבין הקביעה שישנה מגמה אלוהית להביא את האומות לעבודת ה', לבין האמון בנבואות לגויים, מביא את הרב פיומי למסקנה שישנן דתות נוספות על היהדות שנוכחותן איננה רק לגיטימית, אלא היא מימוש של התגלות נבואית. לכן, מתייחס פיומי לקוראן ברצינות רבה, ולדעתו הוא מחייב את המוסלמים. הוא מנתח בקפידה את האמור בו, עד כדי מציאת משמעות מיסטית בשהאדה (הכרזת האמונה המוסלמית).

חלק ניכר מן הפרק השישי בספר מוקדש לניתוח ופרשנות של הקוראן, מהם עולה שהוא אינו מכוון לעם ישראל. הוא בא לתת דת ואמונה לגויים, ואין מגמתו לבטל את התורה, אלא לאשר את מחויבותו של עם ישראל לשמור אותה. יחד עם זאת עמד על כך שהקוראן מלמד שישנן התגלויות נוספות לעמים אחרים, המחייבות אותם למערכת דתית משלהם. מן המקורות הבולטים שמחזקים תפיסה זו הם פסוקים מהסורה החמישית, סורת "השולחן הערוך", הנחשבת כסורה האחרונה של הקוראן (הקוראן לא סודר על פי סדר כרונולוגי) המאשרים את ההתגלויות שהיו לפניה: "הורדנו את התורה ממרומים, ובה הדרכה ואור. על־פיה היו הנביאים אשר התמסרו חורצים משפט ליהודים, וגם הרבנים והחכמים שפטו על־פי ספר אללה שהופקד בידיהם למשמרת… הורדנו אליךָ ממרומים את הספר (=הקוראן) למען יגַלה את האמת, ויאשר את הספרים אשר נִגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם… לכל אחד בכם נָתַנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אללה היה עושׂה אתכם אומה אחת, ואולם חָפֵץ הוא לבחון כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם. על כן שַאפו להיות ראשונים במעשׂים טובים" (סורה 5: 47-44, תרגום רובין).

פרשנות זו של הקוראן נתפסת בעיני חוקרים רבים כהבנה הפשוטה של דבריו (למשל ג'וזף לומברד, ב-"The Quranic view of Sacred History and other Religion", "The Study Quran"). כיום, ישנם קולות של מלומדים מוסלמים שקוראים לחזור לתפיסה מקורית זו. כך למשל פרופסור Tamer Metwally, בספרו "Bias against Judaism", טוען שמכיוון שהאסלאם הוא ענף המסתעף מהסיפור היהודי, הרי שכל פגיעה ביהדות ובתורה מערערת בסופו של דבר את האסלאם עצמו, ואילו כבוד ולגיטימציה כלפי היהדות דווקא מחזקים את יסודות האסלאם.

אכן, נראה ששיטתו זו של הרב נתנאל פיומי חריגה בנוף ההגות היהודית, אולם דברים דומים בניסוח חד פחות אנו יכולים למצוא אצל הראי"ה קוק. גם הוא מעלה את האפשרות שביסוד דתות אחרות עומדת נבואה. בספרו "לנבוכי הדור", פרק נ"ב הוא כותב: "ובכלל אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות, כאשר אמרנו כבר שאפשר שיהיו נשפעות גם כן שפע מדע ונבואה או רוח הקודש או שאר עזר אלוהי על כמה אומות לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן". דברי הרב קוק פורשים קשת רחבה של אפשרויות, בין "שפע מדע ונבואה" לבין "שאר עזר אלוהי", שעומדים ביסוד דתות אחרות לאומות העולם.

*

לפני שנים רבות, במפגש הראשון שלי עם שייח'ים מוסלמים, הופתעתי לגלות שבעיני הקוראן, מוחמד אינו נחשב לגדול הנביאים. גם בעיני הקוראן שמור תואר זה למשה, וכאמור הוא הדמות המוזכרת ביותר בקוראן. ייחודו של מוחמד על פי הקוראן הוא היותו הנביא האחרון. כפי שפתחנו, המסורת המוסלמית היא שהקוראן התגלה למוחמד באמצעות המלאך גבריאל, ואף יש מסורת שאת ההתגלות הראשונה קיבל בחלום.

כפי שאנו יכולים ללמוד ממספר ממקורותינו, ישנן דרגות רבות ושונות של התגלות אלוהית לאדם. כך למשל מונה הרמב"ם (במורה הנבוכים א, מ"ה) שתי דרגות של רוח הקודש, ומעליהן תשע דרגות נבואה. ידועים דברי חז"ל (ברכות דף נ"ז ע"ב) "חלום – אחד משישים בנבואה". הזוהר הקדוש (בראשית, קפג ע"א) מכליל דברים אלה בתוך סידור מדרגות הנבואה, ומאריך לעסוק שם בחלום, שהוא המדרגה השישית לנבואה, ולפי האמור שם החלום בא באמצעות המלאך גבריאל.

כאמור, הקוראן עצמו מכיר בדרגות הנבואה, ומציג את עצמו כהתגלות מפי המלאך גבריאל. העובדה שהזוהר קושר את החלום, שהוא תופעה אוניברסלית, לאפשרות נבואה באמצעות המלאך גבריאל, מאירה ומבארת את דברי הראי"ה שהזכרנו, בדבר האפשרות שמקור הדתות של אומות העולם הוא התגלות אמת.

מתוך קשת ההתייחסויות שראינו למקומו של האסלאם בסיפורו האלוהי של העולם, איננו צריכים לבחור עמדה זו או אחרת. עצם העובדה שנכיר בכך שיש משהו אלוהי בסיפור זה מאפשרת לנו לקיים שיח מכבד עם מאמיני האסלאם. זאת על בסיס הכיוון העולה ממכלול הגישות, הקשר האתני, הנחת ההכוונה האלוהית את המציאות, והמקום להתגלות לעמים.

*

כפי שרמזנו לעיל, ר' יעקב עמדין הראה מתוך קריאה של הברית החדשה עצמה שהנצרות לא באה לבטל את התורה ואת היהדות. היא מבוססת על ההכרה שלעם ישראל יש ברית נצחית עם ה', ומגמתה להפיץ דת לאומות העולם.

באופן מפליא, בעשרות שנים האחרונות הלכה תפיסה זאת והתקבלה בקרב הנצרות. כך למשל ב-2015 יצא מסמך של הוותיקן, בשם "כי לא ינחם האלוהים על מתנותיו ולא על קריאתו", המצהיר רשמית על הימנעות ממיסיון כלפי יהודים מתוך הכרה בכך שהברית האלוהית עם ישראל עדיין קיימת. למעשה, הקריאה של הרב פיומי בקוראן מקבילה לזו של הרב עמדין בברית החדשה.

כבר לפני שנה וחצי הבלתי נתפס התרחש ברצף הסכמי שלום עם מדינות מוסלמיות, שנקראו על שם הזהות המשותפת שלנו: "הסכמי אברהם". יש לקוות, ואני מאמין שאף לפעול, שבאמצעות שיח בין־דתי יעבור האסלאם תהליך מקביל לזה שעברה הנצרות, ויכיר בכך שהקוראן עצמו מחייב את עם ישראל ליהדות.

ההשגחה העליונה הציבה אותנו בפני אתגר. שכן אם נרצה או לא נרצה, אנו במרחב מוקף במאמיני האסלאם. ההבנה שכחלק מתפקידנו להביא את דבר ה' לעולם אנו מוזמנים לחשוף את הנתיבים שבהם התגלה, והיכולת לספר מחדש את הסיפור באופן מאחד ולא מפריד, נותנות תקווה ועם זאת מאתגרות אותנו לבנות מתוך כך את המשכו של הסיפור לקראת גאולתו של העולם.

הרב ד"ר יעקב נגן הוא ראש בית המדרש "ישראל והאנושות" מבית רשת אור תורה סטון

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין