כמו נייר באש בוערת: הצצה לחייהן של הנשים העגונות

"היא מכירה היטב את המילים הרעות, את חביטת החפצים, את טעם ההשפלה המתמשכת, אבל עכשיו מול הדלת הנעולה היא מרגישה סכנה". הסיפור הזוכה בתחרות הסיפור הקצר מטעם ארגון יד לאישה

מערכת מקור ראשון, י"ד באייר התשפ"ב (15/5/2022)

שעת לילה מוקדמת. הילדים במיטותיהם, רובם רדומים. היא כבר לא זוכרת מה הצית את זעמו, אף פעם לא נדרשה באמת סיבה, מספיק היה שלא תסתכל עליו בדרך שבה רצה שתסתכל. פניו סמוקות. המילים המורעלות שלו ממלאות את אוויר החדר. היא מרגישה אותן דוחסות החוצה את החמצן. "מי את חושבת שאת?", הוא אומר, "אם תמשיכי ככה זה יהיה הסוף שלך".

ברגע של הפוגה היא לוקחת את הדרוש לה למקלחת, וחומקת לשם. מנסה להקשיב. האם הקללות נמשכות בחדר שכתליו השותקים שמעו מה שאוזני בני אנוש היו נכוות מלשמוע?

דממה.

בשערה המכוסה תמיד וכתונת הלילה היא שבה לחדרה, לוחצת את ידית הדלת, אך החדר נעול. דופקת בעדינות, שלא להעיר את הילדים הישנים, לא להפריע לאלו שאולי עדיין לא נרדמו. הרי תמיד ביקשה ממנו לא להרעיש. לא לצעוק. לא לקלל. שהילדים לא ישמעו. התחינה הזאת שלה הפכה אותה לפלסטלינה בידיים שלו. דרך להשתיק אותה, לעשות בה כרצונו.

היא מגבירה את עוצמת הדפיקות, אבל הדלת נשארת נעולה. היא עומדת מולה חסרת אונים, ולבסוף אוספת את גופה ולוקחת אותו משם לעבר חדר הילדים החשוך. מגששת למצוא כר ושמיכה.

"אימא, מה קרה?", שואל אחד מהם ופוקח עיניים אליה. "ששש", היא עונה לו, "תישן, לא קרה כלום". היא מתכרבלת על הספה בסלון ומחכה. שעה עוברת ועוד אחת, והדלת איננה נפתחת. לאט לאט חודרת לתוכה ההכרה שהפעם זה שונה. שהפעם הזו אינה דומה לפעמים האחרות. בחדשות הערב דיווח הקריין על רצח אישה בידי בעלה כמה רחובות מביתם. "אם תמשיכי ככה, את הבאה בתור", הוא אמר לה. זה לא חדש. היא מכירה את זה. מכירה היטב את האלימות, את המילים הרעות, את חביטת החפצים, את טעם ההשפלה המתמשכת, אבל עכשיו, על הספה, מול הדלת הנעולה, היא מרגישה יותר מזה. היא מרגישה סכנה.

ממהרת להחליף חרש את בגדיה. פותחת את דלת הבית בשקט עד כמה שניתן. היא צועדת במהירות, בלב דוהר, רק שהטלפון יעבוד. אחותה עונה. היא שומעת את עצמה אומרת "זהו, אני לא יכולה יותר".

כשאחותה וגיסה מגיעים הם חושבים יחד איך להוציא את הילדים. כשאחותה שואלת היא עונה שהיא מכירה את הילדים שלה, הם ייענו לכל בקשה שלה. צריך יהיה רק לעשות הכול בדממה כדי שהוא לא יפתיע אותם. שמונה ילדים יש לה. כל אחד אוצר בלום. כל אחד אהבה גדולה, לחי לנשק ושפתיים שאומרות לה דברים יפים. הן מעירות אותם בזה אחר זה בלחישה. מלבישות, מלטפות, מהסות, ומוציאות אותם אחד אחד אל המכוניות. הילדים מנומנמים, רק עיניהם שואלות מה קורה פה. התינוק בן השנתיים נשאר לטיפולה, אחרון. צריך להחליף את בגדיו מכף רגל ועד ראש. ריח השתן במיטתו קידם את פניה. ליבה מאיץ, אין זמן, ידיה רועדות. הבגדים והסדינים הרטובים נשארים על המיטה. איך אני משאירה ככה? היא מהרהרת, ואז ממהרת לעטוף את התינוק בשמיכה ויוצאת אל המכונית.

בחצי הלילה היא יוצאת לתחנת המשטרה, אחרי שליטפה ראשי ילדים שכובים על מזרנים בסלון של אחותה. אחיה מלווה אותה. המשפחה שלה היא כתף להישען עליה, היא חושבת. מה עושות נשים שאין להן את הכתף הזו? מה הייתה עושה היא בלעדיה, לא ידעה לומר. סגן מפקד התחנה שקיבל אותה לטיפולו מבקש את מספר הטלפון שבביתה. היא לא מצליחה להיזכר. רועדת, מגמגמת, מנסה שוב ושוב. היא לא מצליחה להיזכר במספר הטלפון של הבית שהוא נמצא בו. מה יגיד על הבריחה? מה יעשה לה? האם ינסה לקחת חזרה את הילדים? האם כל זה היה לשווא?

הקצין מתקשר אליו. הוא מגיע לתחנת המשטרה. רועד, ידיו בכיסי מכנסיו, והרעד מזיז את הכיסים מצד לצד. "במקרה נרדמתי, לא התכוונתי", הוא מתרץ, מספר כי התעורר ויצא לחפש אותה, ואז ראה שגם הילדים אינם. קצין המשטרה מסתכל עליו ממקום מושבו במבט לא מתרשם, ומודיע לו שעליו להתרחק ממנה.

טרוטת עיניים היא מתעוררת מוקדם בבוקר בבית לא לה. בראשה מסתובבים קולות הסירנות מתחנת המשטרה, והשקט הנורא שבו יצאה מביתה. הילדים מתעוררים אל הלא ידוע. היא מריחה שמפו בשערם, פניהם סמוקות וגופם הקטן חמים כשהיא מחבקת. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד לבריחה. איך יכלה לדעת שזהו רק הקטר ברכבת ארוכה, שהיא אינה מסוגלת לראות את הקרון האחרון בה.

היא תעשה כל מה שצריך. תדאג לילדים, תשלח אותם לגנים ולבתי הספר. תגיע בליווי המשטרה אל ביתם ותוציא כל מה שצריך בשבילם. חמישה ילקוטים, שקיות בגדים וכל מה שקלטו ידיה בדרך. היא תיעצר במדרגות על ידי שכנה מבוגרת שתשאל מה קרה ולמה יש שם ניידת, היא תגמגם שברי מילים ותמשיך. הניידת תעזוב אחריה. היא תשב במכונית ואנחה תימלט ממנה. אנחה שמורכבת משתיים – אנחת רווחה ואנחת השבר. לא כך תכננה את עתידה עם בעלה, לא כך תכננה את חיי ילדיה.

בערב אצל עורך הדין הוא יכין צו הרחקה מהבית, ויודיע לה שמחר הוא והיא יתייצבו בלשכת השופט התורן. "את לא משאירה אותי לבד, אפילו שזה ערב יום הכיפורים", אמר לה, וכשראה שהיא עדיין מהססת הוסיף, "סבתא שלי הייתה אומרת, אפילו דגים שבים רועדים מיום הדין".

היא רועדת מיום הדין שלה. הדיינים הנכבדים יושבים מוגבהים מן המתדיינים ומעורכי הדין שלפניהם, מחיצה גבוהה בצורת דלפק מפרידה בינם ובין העומדים מולם. תיק מלא במסמכים ובעדויות שצירפה מהדיונים בבית המשפט מונח בפניהם. היא מרגישה שמתחילת הדיון הדיינים מביטים בה במבט תוהה, שואל, מבט שנדמה לה כמטיל ספק. בעדותה היא מרגישה איך נפשה נשברת ורסיסי דמעות יוצאים לאור. "שתבכה", אומר בעלה, "מה היא חושבת? שהדמעות עושות מזה אמת?"

במשך שש השנים הבאות הוא יופיע שוב לדיונים רק עוד פעם אחת. הדיינים יציעו שלום בית, הוא יתלהב, היא תדחה את ההצעה. הוא לא יופיע עוד. היא תגיע פעם אחר פעם לדיון שלא יתקיים בהיעדר הבעל, ותקבל תאריך לעוד שלושה חודשים או חצי שנה. היא תפטר את עורך הדין כי לא תוכל לשלם לו. תפרנס את ילדיה לבדה, ללא דמי מזונות. מדי פעם תשמע את מזכיר בית הדין או אחד הדיינים אומר "אנחנו נתפוס אותו ונביא אותו לכאן מתישהו". היא רוצה לשאול מתי זה מתישהו. אך שום דבר אינו קורה באמת. בכל פעם מציין בית הדין שבעלה לא הגיע לדיון ודוחה אותו. שוב מגיעה שוב דוחה שוב מגיעה שוב דוחה שוב מגיעה שוב. כאילו ישנו העולם שלה וישנה הבועה המנותקת של בית הדין, ואיש מאנשי הבועה לא מוכן להציץ אל עולמה, לראות את כאבה. להושיע.

היא עומדת מול הדיינים ומדמיינת את המעטפה הירוקה ועליה הכיתוב "מדינת ישראל" בדיו שחורה, וחותמת בית הדין הרבני במקום מגוריה בדיו כתומה. שוב דחייה. היא מהרהרת בשרשרת הבלתי נגמרת, עוד חרוז ועוד חרוז בבית הדין. עד מתי היא תעמוד כאן בסיטואציה המבישה הזו ותוסיף עוד חרוז לשרשרת? היא נאבקת מעט בתוך עצמה ואז זה פורץ ממנה. עברה וזעם. היא מעיזה פניה מול הדיינים ומטיחה בהם מילים שמתפזרות ברעש בחדר. מילים שאומרות כי לא קורה בבית הדין דבר, כי הם אינם עושים כלום למענה. מילים שמסבירות כי הם הכניסו אותה לכלא במקום לכלוא אותו.

האם זו הייתה היא שדיברה כך? האם ממנה יצאו המילים הללו? שקט משתרר בחדר. ראש ההרכב של בית הדין מניף את התיק עב הכרס וחובט עמו על הדלפק שלפניו. אחר כך מסתכל בה ואומר כי הוא אינו צריך את התיק הזה אצלו, ויש להעביר אותו לאן שתרצה. אנחת רווחה יוצאת מפיה ולליבה חודרת קרן של תקווה. היא תעבור לבית דין בעיר אחרת. אולי אוזניים אחרות יקשיבו לה, אולי לבבות של דיינים אחרים ידעו לראות את אי־הצדק שבעגינותה על ידי בעלה, שהכריז לא פעם כי לא ייתן שתתחתן עם מישהו אחר. אולי הדיינים החדשים יראו שהשנים הצעירות שלה הולכות ומתכלות, כמו נייר באש בוערת.

אולי.

יוצאות לאור

זו השנה הראשונה שבה ארגון יד לאישה מבית רשת אור תורה סטון, מקיים את תחרות הסיפור הקצר לנשים עגונות ומסורבות גט, בעבר ובהווה. מטרת התחרות לחשוף, ולו במעט, את המציאות הקשה שעימה מתמודדות העגונות ומסורבות הגט מדי יום ושעה.

"יד לאישה" פועל מזה 25 שנה, והוא הארגון הגדול ביותר בארץ ובעולם לייצוג וליווי נשים עגונות ומסורבות גט. במהלך שנות פעילותו הוא סייע ליותר מ־1,000 נשים להשתחרר מכבלי נישואיהן.

בארבעת סניפיו (בירושלים, תל־אביב, באר־שבע ועפולה) מעניק הארגון, באמצעות צוות של טוענות רבניות, עורכות דין ועובדות סוציאליות, מעטפת תמיכה רחבה הכוללת שירות וייצוג משפטי, שירות סוציאלי, ליווי ואימון אישי, קבוצות העצמה וסיוע כלכלי. הארגון אף מציע שירות גישור לקראת גירושין במחיר מסובסד, במטרה למנוע הסלמה של סכסוכי משפחה.

כמו כן מקדם הארגון פתרונות הלכתיים למניעה ושחרור מסורבות גט ועגונות, ומקיים פרויקטים שונים להגברת המודעות הציבורית לבעיה.

קו הסיוע של הארגון: 1800-200-380

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין