"המדרש והמיתוס" פרשת בחוקותי: והגית בו יומם ולילה, סיפור של זהות מורכבת

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בפרשת בחוקותי אנו נחשפים למה שיקרה אם נלך בחוקות השם או אם לא נלך בחוקותיו. חלק גדול מן הנושא של הפרשה הנה שיח השכר והעונש בדגש על החיים בארץ ועל הגלות מן הארץ במקרה ולא נלך בחוקותיו. הדגש הוא על החיים בארץ וניכר שמבחינת התורה החיים בארץ מוגדרים על ידי ההליכה בדרך השם או לא.

צריך להבין את הרקע סביבם כותבת התורה דברים אלו. עם ישראל עד לכניסה לארץ מעולם לא היה רוב בארץ שלו. בשלבים הראשונים מדובר היה במשפחה קטנה, משפחת האבות שהיתה מיעוט בארץ כנען. רק בירידה למצרים מתחילים בני ישראל להתרבות, עד שאפילו המצריים אדוני הארץ תופסים אותם בתור איום על הזהות המצרית.

ואכן, עם ישראל סובל את הסבל של מיעוט הנמצא בארץ לא לו וחווה גזענות, רצח ושעבוד ארוך. בעת היציאה מן הארץ עובר עם ישראל למדבר. המדבר אינו ארץ בה אפשר לשבת לבטח. המדבר, גם לאחר עזרה אלוקית, לא מציע חיים נורמלים, לא מציע כלכלה נורמלית, לא מציע פרנסה נורמלית. עם ישראל מבחינה פיסית נסמך על השם. המדבר אינו מקום בו בני ישראל נמצאים בעצמאות, הפוך, הם כל כולם נסמכים על אלוקים. ניתן לראות בתקופה זו תקופה של שיקום והכנה לעצמאות של עם שגילה שהוא עם ולא מיעוט קטן לאחר שסומן על ידי אדוני הארץ המצריים. אדוני הארץ גילו לעם ישראל שהם עם ובעקבות כך מיד עם ישראל נכנס לתהליך של שעבוד.

גם התורה אותה עם ישראל מקבל במדבר, מדברת על חיים בארץ, מדברת על מתנות עניים, על כלכלה, על חברה- דברים שעם ישראל לא חווה עד כה.

עם ישראל מעולם לא חי חיים, מעולם לא עמד מול מציאות בה האחריות לחיים הפיסיים היא עליו. או שהוא היה בעמדה של עבד, או שהוא היה נסמך על אלוקים.

הכניסה לארץ, אינה רק סיום המסע וסיום העבדות, אלא היא פעם ראשונה בה עם ישראל זוכה לעצמאות של ממש, בה עם ישראל מקבל אחריות מלאה על חייו.

על רק דברים אלו אומרת התורה שהחיים בארץ ישראל תלויים בחוקות השם. המדרש מסביר יותר לעומק מה הם חוקות השם:

"[א] "אם בחקתי תלכו"– מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר (תהלים פא, יד): "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". ואומר: (ישעיהו מח, יח): " לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי". וכן הוא אומר: (דברים ה, כה): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם"– מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה.
[ב] "אם בחקתי תלכו"– יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר (ויקרא כו, יד) "אם לא תשמעו לי"– יכול אלו המצות? וכשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מצות אמורות. אם כן למה נאמר "אם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
[ג] וכן הוא אומר "זכור את יום השבת לקדשו"– יכול בלבך? כשהוא אומר "שמור", הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר (דברים ט, ז) "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר"– יכול בלבך? כשהוא אומר "אל תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר (דברים כד, ט) "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים"– יכול בלבך? כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק"– יכול בלבך? כשהוא אומר (דברים כה, יט) "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך."

המדרש מתאר שהליכה בחוקות השם משמעה לימוד התורה, שהרי הציווי על קיום מצוות כבר נאמר במקומות אחרים. הכוונה בחוקותי היא לימוד התורה, לימוד התורה שבפה דווקא.

מדרש זה עומד על רעיון מרתק שעומד בלבתו של הזהות שמנסה התורה לכונן בעם ישראל. בעם ישראל לאורך הדורות מתקיים פלא, מתקיים פרדוקוס שקשה מאוד להסבירו. שרע לנו אנחנו מאוחדים, אך שטוב לנו מתפצלים.

שלעם ישראל טוב, הוא מתחיל להתפצל. אולי זו בגלל החברה שבנויה בצורה שבטית, אולי זה בגלל העובדה שאנשים שצמחו מתוך שעבוד, טבוע בתוכם הרצון הקיצוני לחופש והרצון להיות בלתי תלויים באחר.

אנו רואים את התופעה הזו לאחר הכניסה לארץ. בתחילת ספר יהושע אנו שומעים על כיבוש המעטפת של ארץ ישראל על ידי יהושע, על ידי ההכנעה של מלכי הכנעני הגדולים שהיו כאן בארץ. אך פנים הארץ ואיזור החוף לא נכבש. זהו הרקע למה שקורה בימי השופטים (שחלק מהם פעלו בימי יהושע). השופטים היו מנהיגים מקומיים אשר הושיעו את ישראל ברמה השבטית מקומית.

מדוע העם לא התאחד לכבוש יחד את הארץ? התשובה לכך היא פשוטה. הפיתוי לשבת כל אחד בשקט ובשלווה, לחוש בעלות על החיים הפרטיים הוא אדיר במיוחד למי שחווית השעבוד טבועה בתוך הגנים שלו.

וכך, כל פעם שעם ישראל ישב בארץ ישראל הוא הלך והתפצל.

מאידך, דווקא בגלות, עם ישראל היה מאוחד מאי פעם. לא משנה איזו שפה דיברו היהודים, באיזו תרבות הם חיו, איזה צבע הם היו, ליהודים היה שפה משותפת, את השפה של התורה שתהווה גשר מכונן ומחבר. ככל ששפת התורה היתה דומננטית, ככל שהיהודים ידעו לדבר אותה יותר בפה, לא משנה כמה רחוקים ושונים הם מאחיהם, הם עדין הרגישו כעם אחד.

כנראה זו היא הסיבה מדוע עם ישראל מוזהר על לימוד תורה דווקא בעת הכניסה לארץ.

נסביר. בניגוד לזהויות אחרות, הזהות היהודית מורכבת מכמה חלקים, מזיקה אמונית, זיקה משפחתית, זיקה רוחנית, זיקה לאומית ועוד. אין ספק שהתורה מלמדת אותנו שמהקום בו הזהות היהודית מגיעה לביטוי שלם הוא בארץ.

אבל בטבע העולם, כל פעם שאלמנט מתוך השניים נמצא בעמדת חולשה, אלמנטים אחרים מתחזקים. לפעמים אלמנט אחד מספיק כדי להחזיק את העם בתקופות קשות. זאת היא הסיבה מדוע כל עוד עם ישראל שמר על שפת התורה, הגה בתורה, הוא היה עם מאוחד על אף ריחוקו הגיאוגרפי, אך הוא סבל מפגיעה בזהותו בגלל שלא יכל ליישם עקרונות אחרים.

וזו חלק מן הבעיה שיכולה להתעורר בעת הכניסה לארץ. ההיבט הלאומי בארץ הנו מאוד ברור. כולם יושבים במקום אחד, כולם נמצאים אחד ליד השני.

יכולה להתפתח תפיסה שזה כל מה שצריך, שהגורם המגבש של העם הוא הישיבה שלו בארץ, שזהות ישראלית מוגדרת על ידי הארץ עצמה.

באתגר דומה נתקל עם ישראל במאה ה 19. שהחלו לעלות מדינות הלאום היתה רווחת התפיסה שהזהות הראשית של האדם היא המדינה שלו. דבר זה יצר מצב קשה, לא עוד יהודי שחי באיטליה, אלא איטלקי עם אמונה יהודית. זה היה משבר חריף מאוד שהכה בעם ישראל, עם ישראל נתקל בהאשמה של נאמנות כפולה, בכדי להיות איטלקי עם ישראל נדרש לוותר על הזהות הלאומית שלו ולהפוך את היהדות רק לאמונה. אך כמובן הזהות היהודית מורכבת מכמה מרכיבים ולבקש לוותר על אחד מהם זו פגיעה בעצם הזהות עצמה.

הרצון לזהות את הזהות האנושית עם עקרון מסוים זו תכונה אנושית עתיקה, פעם חשבו שהידע הוא האדם- אני חושב משמע אני קיים. לאחר מכן חשבו שהאדם הוא המעשים שלו, היו שחשבו שהאדם הוא האמונה שלו, מה שהעמיד באור מאוד לא פשוט מי שלא מאמין במה שאני מאמין בו.

היום רווחת העמדה שהאדם הוא מה שהוא חש ומרגיש. אם האדם מרגיש משהו מאוד קשה לומר לו לעשות משהו נגד תחושותיו.

הדבר קשור לתפיסה הבסיסית הפגאנית שמדברת על ריבוי אלים. ריבוי אלים מפשט מאוד את המצב, הרי אהבה ושנאה אינם שוכנות יחד אלא בדמויות שונות, כך גם שמים וארץ, רוח וחומר ועוד.

התפיסה שגורסת שאדם מוגדר על ידי עקרון אחד, מובילה לרעיון שעם מוגדר על ידי עקרון אחד.

אך זוהי לא התפיסה של המדרש בפרט והיהדות בכלל. האדם הוא יצור מורכב, עם ישראל הוא עם שיש לו יותר מעקרון אחד שמגדיר אותו.

שרס"ג אומר שאין אומתנו אומה אלא בתורתה, לכך הוא מתכוון. התורה היא המקור של כל הזהויות השונות של עם ישראל, של האדמה, של המשפחה, של הלאום, של ההלכה ועוד. מהתורה אנו למדים שזהות יהודית מורכבת מעקרונות רבים. זוהי תודעה שמאוד קשה לשמר כאשר תכונה אחת מקבלת דגש באופן טבעי בזמן מסוים.

זו משימה קשה מאוד, היא דורשת הגות בלתי פוסקת בתורה, הבנה עמוקה של ההתייחסות שלה למציאות. היא דורשת שילוב של חומר ורוח, לא מספיק רק לחשוב, אלא כמו שהמדרש אומר, צריך לומר בפה.

ובעיקר המדרש אומר שבכדי לשמר זהות יהודית, שהיא המפתח גם לארץ, גם למשפחה, גם לרוח וגם לחומר, צריך להגות בכך בלי הפסקה, לעמול על כך- זה לא בא מעצמו.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין