"המדרש והמיתוס" פרשת במדבר: הסיפור המכונן

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת במדבר בכלל וספר במדבר בפרט עוסקים בהשתקעות ישראל במדבר. כפי שאנו יודעים, עם ישראל מתנהל במדבר זמן ארוך. אמנם אנו נמצאים בנקודת זמן בה חטא המרגלים עוד לא התרחש ועם ישראל לא קיבל את העונש לשבת 40 שנה במדבר, אך התורה כבר מכמינה לנו את דרך ההתנהלות של המחנה. הנהגה של משה ואהרן, כהנים לווים, נשיאי השבטים, המיקום של כל שבט ושבט, הדגל של כל שבט ושבט, מיקומו של המשכן המחנות השונים ועוד.

יש פה ממש תיאור של מחנה ישראל שמסודר בתור ממלכה. בהנחה והתורה מתארת עם שיש בו לפחות שש מאות אלף גברים ומשפחותיהם, אזי אנו מדברים על מחנה של מיליונים. דהיינו מחנה בגודל שהוא בגודל של עיר עצומה.

ספר במדבר מלווה את המחנה הזה, את הדרמות אשר מתחוללות בו, את הערעור על ההנהגה של משה ופחות על ההנהגה של השם. דבר זה באמת מלמד על התמסדות של המחנה, כעיר מדינה.

לכאורה ניתן לחשוב שפה אנו רואים את תחילת ההתמסדות של "הממלכה הישראלית". התמסדות מוסדות הממלכה העתידית, המנהיג, הכהן הגדול, כהנים לווים, שבטים. ממש מדינה שבדרך.

אך באופן מפתיע ביותר, אין זה המצב.

אנו מכירים את המציאות של ספרי יהושע ושופטים. המשכן נודד ממקום למקום, הקשר בין השבטים מתנתק, קמים ועולים גיבורים מקומיים שמושיעים את ישראל בצורה מקומית, כיבוש מעטפת הארץ מושלם אך לא הכיבוש של כלל הארץ והמנהיג של כלל העם, יהושע, נעלם לשנים ארוכות ומפציע לפני מותו לתת נאום פרידה.

אם המטרה היא מדינה שבדרך, אזי היא נכשלה כישלון חרוץ, על אף שהמוסדות בהם אנו מתחילים להיתקל בפרשת במדבר קיימים ועומדים ארבעים שנה במדבר.

אין לנו אלא לומר שלא זה המצב. התיאורים האלו הם לא תיאורים של מדינה שבדרך אלא של משהו אחר.

כך עולה מדברי המדרש על הדגלים של השבטים:


אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת (במדבר כ, ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וגו', קְדוֹשִׁים וּגְדוֹלִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִגְלֵיהֶם וְכָל הָאֻמּוֹת מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם וּתְמֵהִין וְאוֹמְרִים: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה וגו', אוֹמְרִים לָהֶם הָאֻמּוֹת (שיר השירים ז, א): שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, הִדָּבְקוּ לָנוּ, בּוֹאוּ אֶצְלֵנוּ וְאָנוּ עוֹשִׂין אֶתְכֶם שִׁלְטוֹנִים, הֶגְמוֹנִים, דֻּכָּסִין, אִפָּרְכִין, אִסְטְרַטְלִיטִין. (שיר השירים ז, א): שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, וְאֵין נֶחֱזֶה אֶלָּא שְׂרָרָה, שֶׁכֵּן אָמַר יִתְרוֹ לְמשֶׁה (שמות יח, כא): וְאַתָּה תֶחֱזֶה וגו'. שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (שיר השירים ז, א): מַה תֶּחֱזוּ בַּשׁוּלַמִּית, מַה גְּדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִים לָנוּ, שֶׁמָּא (שיר השירים ז, א): כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם, שֶׁמָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כַּגְּדֻלָּה. שֶׁעָשָׂה הָאֱלֹהִים בַּמִּדְבָּר, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן, דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן, דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת לָנוּ כָּךְ. מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית, מַה גְּדֻלָּה אַתֶּם נוֹתְנִים לָנוּ שֶׁמָּא כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם, שֶׁמָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לִתֵּן לָנוּ כַּגְדֻלָּה שֶׁעָשָׂה לָנוּ הָאֱלֹהִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁהָיִינוּ חוֹטְאִים וְהוּא מוֹחֵל לָנוּ וְאוֹמֵר לָנוּ (דברים כג, טו): וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. אַף בִּלְעָם הִבִּיט בָּהֶם וְיָצְאָה עֵינוֹ כְּנֶגְדָן שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל לִגַּע בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, כ): וַיִּשָֹּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, אֵלּוּ הֵם הַדְּגָלִים, הִתְחִיל אוֹמֵר מִי יָכוֹל לִגַּע בִּבְנֵי אָדָם אֵלּוּ, מַכִּירִין אֶת אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, כ): שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו, מִיכָּן לָמַדְנוּ שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים גְּדֻלָּה וְגֶדֶר לְיִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ.

המדרש מתאר איך אומות העולם מסתכלים על עם ישראל, מתרשמים מהסדר של המחנה ומציאים לעם ישראל תפקידים: דוקסין, אפרכין, אסטרטליטין. יש משהו בדרך בה ישראל מנהלים את עצמם ששובה את העין ואומות העולם מחפשים את הדמויות מישראל לתפקידי מפתח.

אך ישראל עונים לא תודה, אתם לא יכולים להציע מה שאלוקים מציע, אלוקים נתן לנו גדולה במדבר אף שהיינו חוטאים והוא סלח לנו.

התשובה לשאלה של אומות העולם היא תמוהה. לכאורה ישראל היו אמורים לענות שכל הכבוד אותו תציעו לנו לא דומה לכבוד שאלוהים הציע לנו מה הקשר לסליחה של אלוהים להצעת אומות העולם?

באותה המידה, המשך המדרש אף הוא תמוה, מהו הקשר בין המחנה וסידורו לכך שעם ישראל מכירים את אבותיהם?

כנראה התורה לא מדברת על מבנים פיסיים ואפילו לא על מוסדות שלטון שהיא מתארת את המחנה, אלא על משהו אחר.

מדינת ישראל נבנתה על ידי הציונות המדינית. הציונות המדינית בראשות בן גוריון, דחפה וכנראה שבצדק לתפיסה של מדינה שבדרך. קודם נבנו המוסדות והמוסדות קבלו מימד של סמכות, הם היו המרכז של המדינה, הם היו המחליטים על הישוב. המדינה נבנתה סביב המוסדות והמוסדות ובעקר ההכרה בהם היתה הדרך בה המדינה העתידית התעצבה. המוסדות קבלו אחריות לעצב את התרבות, את הדת, את הכלכלה ועוד.

דבר זה נובע מתפיסה בסיסית הגורסת שציבור גדול של אנשים שחי יחדיו חייב גורם שישגיח עליו, שיורה לו מה נכון ומה לא נכון, אם לא כן איש את רעהו חיים בלעהו.

זה מה שאומר רבי חנניא סגן הכנהנים על מלכות רומי אחרי חורבן הבית:

"רבי חנינה סגן הכוהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".

עדיף כיבוש רומי על פני התפרקות המתרחשת ללא שלטון. אי אפשר לפספס את הטלטלה שדברים אלו מעוררים. רבי חנניה שחווה את חורבן הבית, שחווה את המרד, את הטבח הגדול שנטבחו היהודים, מעדיף את הכיבוש הרומאי על האופציה האחרת. הוא ראה בעיניו את האופציה האחרת- מלחמת אחים נוראית שהתנהלה בין החומות לפני החורבן הבית. ולכן הוא מעדיף שלטון שמסוגל להורות מה נכון ומה לא, על פני מלחמת האחים שהתעוררה בזמנו.

זה תפקיד מוסדות המדינה, תפקיד הממשל והשלטון לשיטה זו, לשלוט ולהורות את הנכון ואת הלא נכון. אנו לא יכולים לסמוך על בני האדם שמקובצים יחדיו ללכת בדרך הישר. אם האדם היה חי לבדו, הוא היה גדל מאין פרא אציל, אך האדם לא גדל לבדו, הוא מושחת על ידי החברה. לא בגלל שהוא רע מיסודו, אלא בגלל שהוא לא מסוגל לוותר, לא מסוגל לצמצם את עצמו. כל אדם רוצה בראש ובראשונה בצורכי עצמו, כל אדם יש לו סיפור אחר, כל אדם יש לו דרך אחרת, כל אדם יש לו מהות אחרת. קיבוץ של בני אדם אומר דרכים שונות, סיעות שונות ומפלגות שונות שלא יכלו להסתדר אחד עם השניה ולבסוף תמיד יגיעו לאלימות ברחובות. לכן, תפקיד המדינה להטיל את מרותה, להטיל את עוצמתה, להטיל את כוחה וזאת בכדי לשלוט על האדם.

מענין לראות שלא זו הדרך בה אוחז המדרש. המדרש רואה את המבנה אותו מציג ספר במדבר של מחנה ישראל חונה לדגליו, אך הוא לא מתמקד במבנה אלא במסר אותו נושאים האנשים אשר חיים מסביב למשכן.

אם נדייק יותר, מערכות יחסים עומדים בלב מחנה ישראל במדרש. מערכת יחסים של תשובה. מערכת יחסים זו היא מערכת שאפשרית רק עם ריבונו של עולם. המדרש גם מציין מערכת יחסים של האבות ועם ישראל. מהמדרש עולה המחנה של עם ישראל מביע את סיפור מערכות יחסים המורכבות ביותר שמנחות את העם. לא המבנה הפוליטי, לא המוסדות הם מה שחשובים אלא המוסדו
ת עומדים על התוכן. אם התוכן לא נמצא, אם המערכת לא באה לאפשר את קיום התוכן, אז המבנה קורס.
מחנה ישראל לא היווה מודל של המדינה שבדרך, אלא מלמד אותנו שמוסדות מדינתיים אינם העיקר, הם לא לב המחנה, אלא הם סך הכל באים לשרת את הסיפור המכונן של עם ישראל. כאשר הסיפור המכונן של עם ישראל, כאשר היחס בין ישראל לקדוש ברוך הוא, היחס בין ישראל לאבותיהם, עומד יציב, מילא המוסדות של המחנה הם בעלי משמעות.

כאשר הסיפור המכונן לא עומד על תילו, המוסדות מילא לא קיימים. זו היא הסיבה שלאחר הכניסה לארץ המוסדות מתפרקים. הסתבר שהסיפור המכונן של העם, לא היה מספיק מכונן ומחבר. ובאמת שיהושע חוזר מן העלמותו לאחר כיבוש הארץ לנאום את נאומו האחרון הוא מנסה לכונן מחדש את הסיפור המכונן:

"א וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁכֶמָה; וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו, וַיִּתְיַצְּבוּ, פְנֵי הָאֱלֹהִים. ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, כֹּה-אָמַר יקוק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר; וַיַּעַבְדוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ג וָאֶקַּח אֶת-אֲבִיכֶם אֶת-אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ, בְּכָל-אֶרֶץ כְּנָעַן; וארב (וָאַרְבֶּה), אֶת-זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן-לוֹ, אֶת-יִצְחָק. ד וָאֶתֵּן לְיִצְחָק, אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-עֵשָׂו; וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת-הַר שֵׂעִיר, לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו, יָרְדוּ מִצְרָיִם. ה וָאֶשְׁלַח אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וָאֶגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, בְּקִרְבּוֹ; וְאַחַר, הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. ו וָאוֹצִיא אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה; וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים–יַם-סוּף. ז וַיִּצְעֲקוּ אֶל-יקוק, וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת-הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ, וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם; וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר, יָמִים רַבִּים. ח ואבאה (וָאָבִא) אֶתְכֶם, אֶל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּלָּחֲמוּ, אִתְּכֶם; וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצָם, וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם. ט וַיָּקָם בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׁלַח, וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן-בְּעוֹר–לְקַלֵּל אֶתְכֶם. י וְלֹא אָבִיתִי, לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם; וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם, וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. יא וַתַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, וַתָּבֹאוּ אֶל-יְרִיחוֹ, וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי-יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וָאֶתֵּן אוֹתָם, בְּיֶדְכֶם. יב וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ. יג וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָגַעְתָּ בָּהּ, וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא-בְנִיתֶם, וַתֵּשְׁבוּ, בָּהֶם; כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נְטַעְתֶּם, אַתֶּם אֹכְלִים. יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת-יקוק, וְעִבְדוּ אֹתוֹ–בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-יקוק. טו וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-יקוק, בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן–אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר, וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-יקוק. {פ} טז וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-יקוק–לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יז כִּי יקוק אֱלֹהֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ, וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם. יח וַיְגָרֶשׁ יקוק אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ–מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-יקוק, כִּי-הוּא אֱלֹהֵינוּ. יט וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-יקוק–כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, הוּא: אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. כ כִּי תַעַזְבוּ אֶת-יקוק, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם. כא וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, כִּי אֶת-יקוק נַעֲבֹד. כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יקוק, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים. כג וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יקוק, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כד וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: אֶת-יקוק אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם. כו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יקוק. {פ} כז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה-בָּנוּ לְעֵדָה–כִּי-הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל-אִמְרֵי יקוק, אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ; וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה, פֶּן-תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם. כח וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ. {פ}"

מה שמאגד את ישראל הנו הסיפור המכונן, לא המוסד המדיני. זהו הרעיון שמנסה ללמד אותנו ספר במדבר, רעיון אותו נפגש בהמשך בצורות שונות.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין