בזכות מפעל השליחות, עוד נמשכת השרשרת

הקהילות היהודיות בחוץ לארץ הן חלק מההרכב הגנטי של עם ישראל, אולם מעליהן מרחף כל העת חשש של אובדן הזהות. השליחים בקהילות מייצרים מנהיגות ערכית וחינוכית, מתוך ההבנה שאסור לוותר על אף אחד

הרב ניר קורן |  ג' בסיון התשפ"ב (2.6.22)

גם לעמים כמו לאנשים, ישנו הרכב גנטי המנבא את אופן התנהגותם, כיצד יראו ואיך יתפתחו. בשבעים וארבע השנים האחרונות חזר עם ישראל לשני סלילי דנ"א המרכיבים את זהותו ואת אופיו – חלקו האחד העם היושב בציון, וחלקו האחר של העם המפוזר בארצות הגולה. כל אחד מסלילי הדנ"א חיוני להתפתחות ואסור שיחסר ולו הכרומוזום הקטן ביותר, שהרי האיזון עדין והשלמות נוצרת מתוך הניגודים והיא זו החיונית להתפתחות בריאה של חיים.

מהם החששות והפחדים של חצי הסליל הרצסיבי היושב בתפוצות? כפאראפראזה על לב טולסטוי, כל הקהילות היהודיות המאושרות דומות זו לזו  ואומללות כל אחת בפני עצמה. ישנם קשיים גדולים לשמור על מסגרת יהודית אשר תהיה בו בזמן משמעותית וערכית אבל גם תוכל לעמוד בתחרות הבלתי אפשרית עם הסביבה, המציעה פיתויים וגירויים חזקים ומיידיים. הפחד הגדול של כל קהילה התפוצות, הינו אובדן הזהות והרלוונטיות הגורמים לאדישות, אשר במוקדם או במאוחר, מנתקת חוליה נוספת משרשרת הדורות.

כדי לחבר בין המרכיבים השונים בקהילה וכדי לייצר זהות ושייכות, ישנו צורך ביצירת מנהיגות קהילתית ומנהיגות ערכית וחינוכית. תפקידו של השליח בקהילה לעולם אינו חד מימדי, וההנהגה אותה צריכים להביא חייבת להקיף את מלא הצרכים.

כל שליח הוא קצת אברהם אבינו הצריך לפתוח ארבעת חדרי לבבו לארח ולשמח. כל שליחה היא שרה אשר רצה לאוהל לאפות וללוש, לא להתלונן אפילו כאשר חלומותיה הפרטיים אינם מתגשמים, ואחר כך לעמוד ולהילחם כלביאה על חינוך ילדה ומורשתה. שליחים הינם הורים לילדיהם ולמרות זאת יש להם שם עולם בבתים ובקהילות. שליחים הם כמו משה הרואה בסבלו של השה התועה ואינו מתעצל, כדי לדאוג לצמא, לרעב, לסובל ולכואב, ומוכן לשנות נדודים כדי להעניק שורשים ומסורת. כמו יעקב, גם השליחים מרגישים כי "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני". עיני השליחות רכות כעיני לאה, וקולן לעיתים לא נשמע ברמה אבל מעשיהן הינם אלו המחזיקים את האומה. תפקידו של השליח להנהיג, ללוות, לייעץ, לחבק לחנך ועדיין לעמוד על המשמר כדי שמשפחתו שלו לא תהיה קורבן שליחותו.

כמובן, חשוב לזכור, שכאשר רוצים לברוא עולם צריכים קודם כל להיות בני אדם ולהתחיל את הכל משם. רגע לפני שמוציאים את העם ממצרים או מורידים עבורו את התורה הנמצאת לה אי שם בין ענני הכבוד ברחבי הרשת ומנגישים מילים זרות ותרבות עתיקה, לפני שקולות הברקים והרעמים דוממים ומתחילה השחיקה של הליכה בארץ לא זרועה. מוכרחים לזכור שכל מסע ארוך מורכב מאינספור צעדים קטנים, ושקיומה של אומה כמו בספר תורה תלוי לא רק במשפטים או במילים אלא גם בשלמות האותיות.

תפקידם של השליחים בארצות הגולה משתנה בין קהילה לקהילה בין משפחה למשפחה, אולם דבר אחד משותף לכולם  – ההבנה שאסור לוותר על אף אחד, שכן גם הכרומוזום הקטן ביותר מהווה חלק חשוב בהרכב האדם.

הכותב הוא רב הקהילה בקיטו, אקוודור ושליח מכון 'שטראוס-עמיאל' מבית רשת 'אור תורה סטון' להכשרה, השמה וליווי של זוגות ומשפחות שליחים לתפקידים חינוכיים ורבניים בקהילות יהודיות ברחבי העולם.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין