"המדרש והמיתוס" פרשת נשא: שבועות- מרחב וזמן

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפרשה שלנו מדברת על סיום הקמתו של המשכן. בעת סיום הקמת המשכן משתתפים בעבודה גם הנשיאים ומקריבים גם הם קורבנות מיוחדים.

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים: וַיָּבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:"

המדרש עומד על כך שהעבודה של הקורבנות לא נפסקה אף ביום השבת:

"ואפרים מעוז ראשי" (תהלים ס ט) – מדבר בנשיא אפרים שהקריב קרבנו לחנוכת המזבח ביום השבת, שנאמר: "ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד".ומנין שיום השבת היה? לפי שכבר אמרנו: אותו יום שהתחילו הנשיאים, יום אחד בשבת היה. מכאן אתה למד שיום השביעי להקרבה, שבת היה. שלא תאמר: היאך חלל את השבת? והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וזה הקריב בשבת! אמר הקב"ה: לאו! על פי עשה, שאני אמרתי למשה: "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריב את קרבנו לחנוכת המזבח" – בלא הפסק יקריבו זה אחר זה. הוי: "אפרים מעוז ראשי". לכך נאמר: "ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד".

חניכת המשכן דוחה את השבת והנשיא שמקריב את הקרבן בשבת הנו הנשיא של שבט אפרים. מסתבר שזה לא היה מהלך כל כך פשוט. המדרש עומד על כך שזה אחד משלושה דברים שעשו נשיאים שלא כהוגן- דהיינו נגד המקובל בעת חניכת המשכן:

"אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי עם חלבי, אלו שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן וקבל הקב"ה … שאין יחיד מתנדב קטורת והביאו כל אחד קטורת … ושאין היחיד מביא חטאת אלא א"כ הודע לו והביא כל נשיא שלא הודע לו … ושאין קרבן יחיד דוחה שבת וקרבן של נשיא שבט אפרים דחה את השבת, שנאמר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים. אכלו רעים שתו ושכרו דודים – אלו ישראל שנקראו רעים – למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".

השמחה על בנית המשכן דוחה את השבת. בדיוק כמו שהשמחה על בנית מקדש שלמה דחתה את השבת ואת יום הכיפורים:

"אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּתִיב (דברי הימים ב ז, ט): כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים, וְאֵין לְךָ שִׁבְעָה לִפְנֵי הַחַג שֶׁאֵין בָּהֶם שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאוֹתָן שִׁבְעַת יָמִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת, וּבַסּוֹף חָזְרוּ וְנִצְטַעֲרוּ עַל הַדָּבָר, אָמְרוּ תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ עָווֹן שֶׁחִלַּלְנוּ שַׁבָּת וְלֹא הִתְעַנִּינוּ בְּיוֹם. הַכִּפּוּרִים, וּכְדֵי לְפַיֵּסָן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂיהֶם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן כֻּלְּכֶם מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא"

עם ישראל חש נקיפות מצפון על כך שחגג בשבת ויום הכיפורים על ידי הדלקת הנר ואכילה ושתיה, אך יצאה בת קול ואמרה, שמעשי עם ישראל מקובלים, כל החוגגים מבני העולם הבא.

אם כן חנוכת המשכן וחנוכת המקדש דוחות את השבת.

לכאורה אנו רואים מכאן את הכוח של הממסדים ביחס למצוות התורה. המשכן והמקדש הנם ממסד לאומי וחנוכתם דוחה את השבת והשמחה עליהם דוחה את השבת ויום הכיפורים. נראה שבמתח שבין ממלכה ומצווה, מקומה של הממלכה הוא בראש.

אך מסתבר שהתמונה אינה כה פשוטה. כך אומרת הגמרא במסכת שבת:

"אמר הקב"ה: יוסף, אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב ועלי לקבל קרבנו ברצון. הוי: מי הקדימני ואשלם".

יוסף שמר על השבת עוד לפני מתן תורה ובתמורה הקדוש ברוך הוא מקבל את את קרבן נשיא אפרים מבני יוסף שהוקרב בשבת. חייבים להודות שההגיון הזה הוא קצת מפתיע, מעשהו של יוסף מתיר חילול שבת לצאצאיו?! ומה יאמרו ישראל שחיללו את השבת ואת יום הכיפור לשם חנוכת מקדש שלמה?

גם האישור האלוקי שניתן במדרש למעשים אלו מלמד אותנו שיש פה משהו שהנו מעבר לכך.

במקום אחר אומר המדרש:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״‎ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״‎ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן. (תנחומא נשא יז)

המדרש מתאר את סדר הסתלקות השכינה מן העולם וזאת אל מול סדר החזרה של השכינה לעולם. ההסתכלות מן העולם הגיעה על ידי החטא והחזרה של הקדוש ברוך הוא לעולם מסתיימת על ידי בניית המשכן.

המשכן ובטח המקדש מהווים את דירתו של הקדוש ברוך הוא בתחתונים. אך העצם העובדה שיש לקדוש ברוך הוא דירה בתחתונים אינה מובנת מאליה.

התורה מלמדת אותנו שהזמן הנו עליון על המרחב. המקום הראשון בו מופיע בתורה רעיון הקדושה הנו השבת. הזמן הנו האינסוף שבתוך הסוף, בעוד המרחב, האובייקטים יש להם התחלה וסוף, הרי הזמן אין לו סוף. הנצח מדבר אלינו מתוך הזמן. ניתן לראות את הנהגת העולם מתוך ההיסטוריה העולמית, מתוך הזמן של העולם.

הזמן הוא אירוע שמתרחש על האדם. האדם יכול לעשות דברים מגוונים, לבנות, ליצור ולעשות, אך שמגיע זמן הערב, שמגיעה שקיעה הוא צריך לעצור ולברך את המעריב ערבים ומשנה את העתים. אנו מגיבים לזמן ולא יוצרים אותו.

שאנו מגיבים לזמן אנו משליטים את שלטונו על עולם המרחב. אנו משליטים את האין סוף על הסוף. שאנו נכנסים לשבת, אנו מתכנסים לרשות היחיד שלנו ורק הגבלת המרחב מראה את שלטונו של הזמן עלינו.

מבחינה זו המקדש, המשכן, הנם אנומליה. איך ישכון אלוקים במרחב? במיוחד שכאשר הוא בא לשכון במרחב, האדם ניצל את המרחב לחטא. כתוצאה מן החטא אלוקים הרחיק את עצמו מן המרחב ושכן אך ורק בזמן.
אך גם להיפך, בכל מעשה טוב במרחב, ירד וחזר הקדוש ברוך הוא לשכון במרחב. אך בניגוד לתחילת הבריאה בה השכינה היתה בכל המרחב, הפעם המרחב הנו מצומצם יותר, צמצום זה הגיע לשיאו במשכן ולאחר מכן במקדש.

בלבו של המקדש, בקודש הקודשים, נמצאת התורה. התורה שהיא ברית של מילים, מילים שהנקודה בהם היא הקול המרחף על גלי הזמן, הקול של אלוקים שהתחיל בעשרת המאמרות, התגלם בפנית האלוקים לאדם ובא לידי ביטוי מלא בסיני. מילים אלו מקבלות ביטוי בעולם המרחב.

אלוקים יכול לשכון בעולם המרחב, אך מי שזה קשה לו עם כך זה אנחנו. אנחנו נהיים שיכורי אלוקים, שיכורי קדושה, שיכורי כח. שנהיים שיכורי אלוקים האסור נהיה מותר, האלוקות שממלאת את המרחב נתפסת כמתירה את הכל.

האלילות בה האלוקות תלויה במרחב, מעוררת את היצריות, מעוררת את החופש המתפרץ, חופש בו יצירתיות הופכת ליצריות. רואים את זה בתיאורי הפולחן האלילי, בכתבי המיתוס ועוד.

ראינו שאת הטעות הזאת עשו גם ישראל אחרי מתן תורה בעגל.

והנה עכשיו בחנוכת המשכן והמקדש, נראה שישראל שוב, נסחפים בשמחה. מוקרב קרבן בשבת, ישראל מחוללים ואוכלים ושמחים ביום הכיפורים בחנוכת המקדש.

אך למרבה ההפתעה הפעם ישנה התגלות שאומרת אחר, על אף שזה קרבן יחיד, השמחה ראויה. על אף שאוכלים ביום כיפור, כך צריך להיות בחנוכת המקדש.

כנראה משהו אחר עומד פה ברקע הדברים. הקדוש ברוך הוא כאילו אומר, חזרתי, באתי לגני. השמחה היא על עצם המשכן והמקדש בהם מצויה התורה. השמחה היא שהמרחב המוגבל מכיל את המילים.

ואולי לכן דווקא בני יוסף הם אלו שהקריבו את הקרבן. יוסף ששמר שבת על פי המדרש ללא שנדרש, ששמר על הזמן כי הבין שהזמן הוא הנוכחות, דווקא הוא זה שיקריב את קרבן היחיד בשבת.

החגיגה של ישראל, ההקרבה של נשיא לבני אפרים, חגגה כנראה את מה שהיא אמורה היתה לחגוג, לא את הנוכחות האלוקית במרחב, אלא את המרחב בו מתגלה התורה, זו נוכחות אחרת לחלוטין.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין