מילים יוצרות מציאות

הרב ישראל סמט, ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום – לוד

הרב ישראל סמט
הרב ישראל סמט

לפני כשנה, במהלך מבצע שומר החומות, הקהילה בלוד מצאה את עצמה מותקפת, פיזית ותקשורתית. במשך שנים הגרעין התורני עוסק בעשייה בעיר לוד, והמתקפה עלינו יצרה דיון פנימי בשאלה האם וכמה מאמצים להשקיע גם בפרסום והסברה?

"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" כך אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון. הוא סבר שיותר חשוב לעשות את מה שנכון לעם ישראל ולמדינת ישראל, מאשר להתחשב בתגובות של העולם. מדינת ישראל קמה, לפי דעתו, לא בגלל הצהרת האו"ם על הקמתה, אלא בגלל מעשינו שלנו שיצקו להצהרה תוכן. לכן, סבר בן גוריון, אין לנו להתרגש יתר על המידה לא מתמיכתו של האו"ם וגם לא מהסתיגותו ממעשינו.

והנה בפרשה שלנו התורה רואה חשיבות במה שיגיד גוי אחד – בלעם הקוסם. הקב"ה ניסה לעצור אותו מללכת ולקלל את ישראל והזהיר אותו שבכל מקרה יגיד רק את מה שישים ה' בפיו. חז"ל החשיבו כל כך את דברי בלעם עד שביקשו לקבוע את דבריו בקריאת שמע, אלמלא היה הדבר גורם לטורח על הציבור (בבלי ברכות יב,ב). לפי אחד מההסברים בירושלמי, ברור לנו שדברי בלעם חשובים כי הם מוזכרים פעם נוספת בנביא ועוד פעם בכתובים. אבל מפני מה ייחס התנ"ך חשיבות גדולה כל כך לדברי בלעם? האם התורה חששה מקללתו?

פרשת בלק ממשיכה את השִירוֹת שנאמרו בפרשת חוקת, למשל שירת הבאר. לתורה היה חשוב לא רק מה יעשו היהודים, אלא גם מה ישירו. השירה מפרשת את המעשה ומבליטה את משמעותו. כששרו לדוד לאחר שהכה את גלית "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמ"א יח,ז), ידע שאול שהעם מייחס את הנצחון במלחמה לדוד ולא לשאול עצמו וזה מה שיחרת בזכרון הלאומי. השירה היא שגרמה לשאול להתחיל לחשוש מדוד. התורה לא הסתפקה בתיאור הניסים והנצחונות, אלא גם הביאה את השירים ששרו עליהם – שקיבעו את משמעותם.

אילו היה בלעם אומר דברים אחרים, מנוגדים למה שה' רצה שיגיד, הדברים היו מזיקים לנו. לא רק בגלל כוחו המאגי של בלעם, אלא מתוך שהיה יורד לעולם דיבור רע, הסבר אחר למאורעות שקרו, איתו היינו צריכים להתמודד. בלעם היה נביא לאומות העולם, ודבריו היו עלולים לחקוק באופן שלילי בלב האומות ובהסטוריה העולמית את משמעות יציאת מצרים ואת תפקידו של עם ישראל בעולם. יעודו של עם ישראל הוא לקרב את העולם כולו לעבודת ה', על ידי כך שהגוים יראו בעם ישראל עם שמתנהג על פי הצדק והיושר. כך עתידים הגוים לומר: "… מִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד,ח). התורה מייחסת חשיבות למה שיחשבו הגוים על ישראל, וגם לשיפוט המוסרי שלהם. בקצרה: לתורה חשוב היה לא רק מה יעשו היהודים, אלא גם מה יאמרו הגוים! לכן הכריח הקב"ה את בלעם לברך את ישראל, כדי שהאומות כולן וגם ישראל יספרו את הסיפור האלוקי.

מורגל בפינו, שבזמן הגאולה יקדימו הגוים ויאמרו: "… הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" ורק אחר כך גם אנחנו נכיר בכך ונאמר: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ.. (תהל' קכו,ב-ג). לפעמים כדי לספר את הסיפור הנכון, אנחנו זקוקים לנקודת מבט חיצונית לנו. אין בעל הנס מכיר בניסו. נקודת המבט החיצונית של בלעם, סייעה לו לא רק לתאר את העבר וההווה של עם ישראל. במבט על, בלעם הביט גם על עתידו של עם ישראל והתנבא על הגאולה העתידה.

הרמב"ם בהלכות מלכים (יא,א) כתב שמי שאינו מאמין במשיח לא כופר רק בשאר הנביאים, אלא גם בתורה עצמה. הראיה לכך היא הפסוקים בנבואת בלעם שחז"ל פירשו אותם כמנבאים על המשיח. למילים של בלעם היתה איפוא משמעות לא רק בהענקת משמעות לעבר, אלא גם בהשפעה על העתיד – בחיזוק האמונה בגאולה בליבם של ישראל.

בעליית בית נתזה בלוד ישבו תנאים ודנו בשאלה האם תלמוד גדול או מעשה גדול? (בבלי קידושין מ,ב).

פרשתנו היא היסוד להתלבטות. מסיפור התורה על בלעם למדנו שאין די במעשה. המעשה צריך להביא ל'תלמוד' – להבלטת ערכו ומשמעותו. מצד שני, בלעם לא הסתפק רק בעבר אלא גם ניבא על העתיד. פרשת בלק חשובה כל כך, כי הנבואה שהתנבא היא בין הכוחות שדוחפים את השיבה לארץ ובניינה עד ימינו. כלומר: ה'תלמוד' הוא שמביא לידי מעשה, כמסקנתם הידועה של חכמים.

בהתלבטות אם כדאי 'לבזבז' משאבים על פרסום וחינוך כשאפשר להשקיע אותם בעשייה עצמה, כדאי לזכור ש'תלמוד גדול'. המערכה מתנהלת בעולם המעשי, אך מערכה חשובה לא פחות היא המאבק על התודעה. ההבנה שצריך לספר את הסיפור הנכון, וליצור מתוכו את העתיד. מילים יוצרות מציאות.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין