ניצול השואה התנצר – בנו, כומר קתולי, התגייר: "איש לא הבין מה אני מחפש ביהדות"

האב, הבן ורוח הקודש: אברהם קרון נולד בעיצומה של השואה, התנצר ועסק באמנות. בנו היה לכומר, והשניים חיו במנזר בעיר טולדו עד למשבר הקורונה שהפך למשבר אישי שלהם. היום הם סוגרים מעגל בישראל: אברהם חזר ליהדות, וויליאם התגייר – וברקע, תערוכה שהיא עבורם גם "תיקון רוחני"

נצחיה יעקב | 21.07.22

במשך 28 שנים עטה וויליאם קרון את גלימת הכומר, ועימה גם הגיע לראשונה ליישוב תקוע, שם קבע את מגוריו. חודש לאחר מכן, במאי 2021, הוא נכנס בסנדלים ומכנסי ברמודה לאולפן הגיור ביישוב מגדל עוז שבגוש עציון. בסופו של התהליך, לפני כשבוע הפך לחיים הדר אליהו, יהודי. הגולל על 48 שנים שבהן נע בין העולמות – שורשיו היהודיים לעולמו הנוצרי – נסגר סופית.

השם שבחר לעצמו מסמל את חייו החדשים. "הדר" – על שם חברו הטוב בילדות. "הייתי בן 8 כשהוריי הגיעו לישראל", הוא מספר. "אחרי שנתיים הם התגרשו, וחזרתי עם אמא לספרד. אחר כך הבנתי את משמעות המילה הדר – הלב שיש לו טעם וריח ומחובר גם ליוסף הצדיק".
 
"חיים" – על שם אביה של ניצולת שואה שהכינה אותו לגיור, ונרצח על ידי הנאצים ("שם שם מאוד משמעותי עבורי", הוא מציין). "בנה הבכור שהיה קרוי על שם הסב, נפטר בגיל צעיר. לימים קיבלתי את התפילין שלו, כי שלי היה פסול". השם "אליהו" נוסף כמחווה לבעלה של הרבנית בירנבוים, המורה שלו באולפן הגיור של רשת אור תורה סטון.
 
על השם וויליאם היה לו קשה לוותר. "סבא שלי, שעל שמו אני קרוי, היה יהודי חם ואיש מאוד מיוחד, שהגיע לאפריקה בתחילת המאה ה-20", הוא מציין. "בתקופת השואה הוא חי בצרפת. בשבוע שעבר עמדתי בפני שלושה רבנים בבית הדין הרבני בירושלים, שקיבלו אותי בכבוד ובאהבה, וסיפרתי להם איך סבא הציל 50 יהודים מ-1941 עד לסוף המלחמה".
 

הזיכרון שהחזיר ליהדות

קרון נולד בשנת 1974 בברצלונה. בן בכור לאברהם קרון, יהודי שהתנצר – ולמרצדס אלברס, נוצרייה. אחריו נולדו שתי אחיותיו – אוריה בת 45, אף היא גיורת המתגוררת בתקוע – ושרה בת ה-40, אחות במקצועה שחיה בטולדו, "מחוברת ליהדות ואני חושב שדי מהר תעלה לארץ".

וויליאם קרון ככומר - והיום

אברהם, אביו של וויליאם, הוא אמן המציג תערוכות בישראל, חלק מציוריו מוצגים בגלריית היכל שלמה בירושלים. הוא עצמו עלה ומתגורר עם הבן, והוא מספר כי מעולם לא נטש את זהותו היהודית, אף שהדגיר עצמו כאתיאיסט. "אחרי שעברנו כל המשפחה לצרפת, בשנת 1978, התנצרתי", מספר האב, אברהם. "זה היה לאחר שעברתי חוויה מיסטית חזקה ומשמעותית מאוד. אני מאמין שהקדוש ברוך-הוא ביקש ממני להוות גשר בין היהדות לנצרות. בחרתי בנצרות, כי חשבתי שזה מה שהקב"ה מבקש ממני. הייתי מאושר שמצאתי את שליחותי בעולם".
 
בשנת 1982 עלתה המשפחה ארצה, לרחוב הנביאים בירושלים. "למרות שאבא היה היהודי מבין הוריי, דווקא אמא, שהייתה נוצריה אתאיסטית, התחברה מיד ליהדות ועימה אני", משחזר וויליאם קרון. "עד היום, ירושלים היא אחת התקופות היפות בחיי. היינו מתפלחים לחצר הכנסייה הרוסית ואוכלים מעצי הרימונים. חג המים בשבועות זכור לי בערגה גדולה. הגעתי לירושלים בגיל 8, אבל הריחות והטעמים שמלווים אותי כל חיי. כשאני חושב על זה, אולי זה מה שהחזיר אותי הביתה, אל חיק היהדות".
 

"הרגשנו שאנחנו מפריעים לנזירים"

בעקבות גירושי ההורים, בשנת 1985, חזרה המשפחה לספרד, ואילו האב טס לצרפת. בברצלונה ניהל הילד הצעיר אורח חיים יהודי – שמר כשרות, עשה קידוש מדי שבת, התפלל בבית כנסת באופן קבוע ואף למד בבית ספר יהודי. בגיל 13 החל בהליך גיור עצמאי, וביקש לעבור ברית מילה. אלא שהתהליך נקטע בגיל 14, בעקבות משבר שהוביל אותו לעזוב את הבית. הוא נסע בטרמפים מברצלונה לאמסטרדם, ושם העביר מספר שנים עם קבוצת אמנים. "הייתי אבוד", הוא מספר. "נעתי בין זהויות, היה לי רעב לחפש מי אני, לגלות דברים חדשים, לבדוק מה העולם מציע. הרגשתי שכמו אבא – גם אני עובר סוג של חויה מיסטית, אבל בדרך אחרת".
 
וויליאם קרון מדליק נרות חנוכה בימיו ככומר בגיל 18 טס לצרפת, שם הלך בדרכי אביו והחל בלימודי אמנות, במנזר בצפון, ובהתקרבות לדת הנוצרית. הצמא לחיים של קדושה, הוביל אותו לטולדו, שם חי אביו בכנסייה שייסד. בשנת 1993 הוא החליט להפוך לכומר ולקבל על עצמו את שבועת הנזירות. ולמרות זאת, האב ובנו מספרים כי לא נטשו את זיקתם ליהדות – ולצד חייהם הנוצריים, המשיכו להדליק נרות שבת, לעשות קידוש, לצום ביום כיפור ולקיים סעודות בבית הכנסת בחגים.
 
כבר בשנת 2007, האב, אברהם קרון, שהכיר את הקרדינל, קיבל ממנו את האחריות לבית הכנסת של יוסף בן שושן. המטרה הייתה לקדם אהבת חינם דרך האמנות שלו, בעיר הכה מתויירת. כך חיו במשך 28 שנים, עד שהגיעה הקורונה שערערה הכול. "תקופת הסגר, חוסר העבודה והבידוד החברתי הוציאו את השדים וחשפו את המחשבות האמיתיות", מספר וויליאם קרון. "הנזירים שהיו איתנו והכירו את הצד היהודי שבנו – החלו להתנהג כלפינו אחרת. הרגשנו שאנחנו מפריעים".
 

"השארתי מאחור את החברים מהחיים ההם"

נקודת השבר, הוא מספר, הייתה ביום כיפור לפני שנתיים, בזמן הצום. תוך כדי ששר את תפילת "כל נדרי", חלחלה בוויליאם, הכומר היהודי, תודעה עמוקה שהוא חייב לעזוב את המנזר. עוד באותו היום ביקש את רשותו של הבישופ שלו להשתחרר מהכנסייה ולעלות לישראל. "אמרתי לו שאבא שלי עולה לישראל, והוא מבוגר וזקוק למישהו שיטפל בו. אז עדיין לא היה ברור לי שאני רוצה להיות יהודי".
 
איך הגיבה הסביבה?
"אף אחד לא ממש הבין מה אני מחפש ביהדות, למעט בישופ אחד שאיתו הייתי בקשר טוב. הוא נתן לי ברכתו ואמר לי ללכת אחרי הלב. כשעזבתי, השארתי מאחור את כל החברים מהחיים ההם".
 
וויליאם קרון עם אביו ואחותו האב, אז בן 79, החל בתהליך עלייה עם הבן, כאשר האם בת ה-67 נותרה בספרד. הקורונה הובילה לעיכובים בסוכנות היהודית, והשניים החליטו לקנות כרטיסים באופן עצמאי ופשוט להגיע ארצה, לתקוע, שם מתגוררת אחותו.
 
"התאהבנו במקום, במגוון האנשים שם", הוא מספר. "התפעלנו מהעומק, מהרוחניות, מהתפילה עם הרבה דביקות והרבה משמעות. יש שם הרבה מוזיקאים כך שהחוויה ביישוב היא אחרת. אף אחד לא העביר עלינו ביקורת, ואיש גם לא העיר כשראה אותי עם מדי הכמורה. לא פחות חשוב, היינו קרובים לאחותי ולמשפחתה. עד היום, אנחנו מרגישים חלק ממשפחה אחת גדולה".
 

"בטולדו הרגשתי שליחות"

קרון התלבט רבות באיזו דרך דתית לבחור. הרבנית רננה בירנבוים, ראש אולפן הגיור של רשת אור תורה סטון, הסבירה לו כי יתקבל לתהליך הגיור בשמחה, אולם עליו לקבל החלטה חד-משמעית לעזוב את הכמורה ואת הנצרות. בחודש מאי אשתקד החליט וויליאם להוריד את מדי הכמורה ולהתחיל בתהליך הגיור.
 
אברהם קרון בירנבוים מספרת כי במשך הליך הגיור הוא היה מוקף בצוות אולפן הגיור ובקהילת המתגיירים, שכל אחד מהם מגיע מרקע אחר ומסיפור שונה, אך לכולם דבר אחד במשותף: ההחלטה לעזוב את כל שהכירו, לעלות ארצה ולהיות חלק מעם ישראל. הצוות מלווה מאז את וויליאם לאורך כל התהליך, "גם בסיוע לכלל תהליכי הקליטה בארץ".
 
"עמדתי מול שלושה דיינים", הוא משחזר, ואב בית הדין חזר איתי על אותן השאלות שנשאלתי עליהן לפני שנה, רק שאז התשובות לא היו ברורות, ולא הייתי סגור על עצמי. הוא שאל אותי על משיח שאינו משיח, אלוהים שהוא לא אלוהים, על האפיפיור ועל הבתולה שהיא לא בתולה. הוא גם שאל אם אני חושב שהנצרות טובה לנוצרים".
 
הפעם, הוא מספר, היו התשובות ברורות לנגד עיניו. "עניתי לו שאני חושב שהנצרות נוגדת את שבע מצוות בני נוח. יש בה אלמנט של עבודה זרה בצורתה המאוד בסיסית. לא כבני אדם שיש להם פסלים והם חוגגים את זה, אלא דבר שהוא יותר עמוק ומסוכן. זו הפרדה של הדמיון הגשמי של הבנאדם מהדמיון הרוחני שלו. תראי, בקונספט הקתולי או הנוצרי, אני צריך להתרחק מהעולם בכדי להתקרב לקב"ה. ביהדות, הגשמי והרוחני חיים בצוותא בעולם הזה.
 
"כמה שזה נשמע מוזר, גם במנזר כל עשרת הנזירים היו מתפללים איתי את התפילות היהודיות, כך שהרגשתי שיש לי שליחות עצומה ותפקיד משמעותי בהפצה של אהבת חינם דווקא בטולדו, המכונה 'ירושלים של ספרד'. משם יצאו רבנים גדולי עולם, אך משם יצאו גם חוקי גזע שהנאצים השתמשו בהם".
 

סגירת מעגל

בתערוכה ב"היכל שלמה", "מטולדו לירושלים", תלויים ציורי שמן וציורי עיפרון של אברהם קרון, מהם ניבטים האבות והאמהות של העם היהודי, מנקודת מבטו של האב. "כתינוק שנולד בשנת 1942 היישר אל זוועות המלחמה, אתה מפנים דברים שיוצאים אצלי החוצה בשירים ובמסות שאני כותב, כמו גם בציורים", אברהם מציין. "אני לא זוכר הרבה מחיי היומיום בתקופת השואה, אבל כיהודי זה חלק ממני. אי אפשר להפריד את זה. אני יודע איך מרגיש אפילו הפחד מהנאצים, למרות שכילד לא ממש חוויתי אותו".
 
האמן אברהם קרון מה שחווה אברהם הוא סבל מתמשך שנוגע לנכות ממנה סבל, ושהביאה ל-16 ניתוחים. "הסבל הגופני והרוחני שלי הולכים ביחד", הוא אומר. "מצד שני, אפשר לחיות בסבל ולהיות בשמחה. כי מי שלא רוצה לסבול, נאטם לאהבה. אבל אי אפשר שלא לאהוב. זה הורג. זה לא שאנשים לא רוצים לאהוב, הם לא רוצים לסבול".
 
האב ממשיך לצייר גם עכשיו, מידי יום, ומחפש גלריה לעבוד בה. גם הבן היה רוצה לחזור לעולם האמנות, וחולם להקים בית בישראל. "בינתיים, אני לומד להיות מורה דרך ולהראות לאנשים בארץ ובעולם את שביליה ונופיה של ישראל, דרך העיניים שלי", הוא אומר.
 
התערוכה, מבחינתם, היא סוג של נס: "הבאנו את כל הציורים של אבא שהיו ארוזים בתוך קרטונים במשך שנים. חיים שלמים של אמנות. היינו חייבים לשחרר אותם החוצה, לחופשי. מתוך 300 הציורים שהבאנו מטולדו במכולה, יש בתערוכה 28 ציורים שהועברו מבית הכנסת העתיק הראשי של טולדו, ל'היכל שלמה' שהוא מוזיאון האמנות היהודית השייך לבית הכנסת הגדול.
 
"זו לא רק מתנה משמיים עבורנו, אלא גם סגירת מעגל בתיקון שלנו. לעבוד כנוצרי ועכשיו כיהודי שחוזר ליהדות וחי את החוויה ההיא, ולהעלות בפני אנשים את העבודות של אבא שהוא ניצול שואה – זה מרגש. בפתיחת התערוכה פתחנו בשיר 'שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל'. כל מילה, כל אות, הייתה משמעותית עבור כולנו. אבא סיפר על הולדתו בשואה, על הכאב הפיזי והפסיכולוגי ועל טראומת המלחמה שליוותה אותו כל החיים. להיות קרוב היום לכול בירושלים, זה מרגש את שנינו עד דמעות".
 

לכתבה באתר Ynet

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין