בין קבורת החירות לקבורת המת

בג"צ דן השבוע בבקשת אישה עגונה שמדינת ישראל תמנע את קבורתו של בעלה המעגן אותה זה שני עשורים ואת קבורת בני משפחתו בישראל, עד שתשוחרר לחופשי. כל עוד המחוקק מאפשר את קיומה של מצוקה כל כך קשה השוללת את חירותן של נשים, ראוי ונדרש שהמדינה על כל רשויותיה תאפשר שימוש בכל הכלים ההלכתיים הקיימים

מוריה דיין,  כ״ט בתמוז ה׳תשפ״ב (28/07/2022)

דמיינו אדם, אשר מחליט יום אחד לחטוף אישה ולהחזיק אותה בשבי. במשך 18 שנים, אותו חוטף כולא אותה במחשכים, גוזל את מיטב שנותיה, עושק את סיכוייה לבנות את החיים והעתיד שחלמה עליהם, באכזריות בלתי נתפשת אל מול עיני כל. והנה, נוצרת האפשרות להציל את אותה אישה מן השבי, להתיר אותה מהכבלים. האם למשמע זעקתה קורעת הלב אל החופש, היינו מעלים על הדעת שהמדינה ורשויות החוק לא ישתמשו בכל כלי ואמצעי אשר יש בידן על מנת להצילה?

זהו בדיוק המקרה אשר התגלגל השבוע לפתחו של בג"צ, כאשר חיה לאנה, עגונה אשר נמצאת בשבי בעלה מזה קרוב לשני עשורים,  התדפקה בייאוש על דלתותיו של בית המשפט העליון בניסיון אחרון לזכות בחירותה. היא מבקשת שמדינת ישראל תמנע את קבורתם בישראל של הבעל ובני משפחתו, אשר הינם תושבי ארה"ב, עד שהיא תשוחרר לחופשי. זאת על בסיס העמדה ההלכתית הקובעת, כי יש לדחות את המת מפני החי, ועל פי קביעתו של הרב הראשי לישראל הרב לאו, כי "עיכוב קבורת מת לצורך גדול או בשל עוול הנגרם לאנשים חיים שהיה לו יד בו הרי הוא מותר ונהגו בו כבר בדורות קודמים. בפרט כאשר מדובר במסרב על דין תורה שהוטלו עליו הרחקות על ידי בית הדין וכל שכן כאשר רואה בית הדין שיש בעיכוב הקבורה כדי להציל עגונה…".

מדובר באחת מפרשות העיגון הקשות, הנמשכת כמעט עשרים שנה, במהלכן סרבן הגט המשיך בחייו בארה"ב ואף נשא אישה אחרת, תוך שהוא מותיר ברשעות רבה את אישתו עגונה ותלויה בחסדיו. לאחר שבז לכל תחושה בסיסית של צדק או חמלה, בא אותו סרבן אשר קובר במשך שנים את חירותה של אשתו, ומבקש מן המדינה לאפשר לו לקבור בקבר ישראל את אביו הנמצא על ערש דווי, בטענה כי כבוד המת גובר על כל שיקול אחר.

בית הדין בקליפורניה, במקום מושבו של אותו סרבן, כבר פסק כי אין להתיר את קבורתם של הסרבן ומשפחתו הקרובה, אשר תומכים ומסייעים לו בעיגון. האם מדינת ישראל צריכה לשמש עבורו למקלט? האם הגיוני וצודק לבקש מאותה אישה, אשר במשך שנים לא הייתה לה כל ברירה אלא לוותר על חירותה בגלל מגבלות ההלכה, לוותר על מה שנראה ככלי הנשק האחרון אשר נותר באמתחתה, שביכולתו לשבור את כבלי השבי ולצאת אל החירות, בשם כבוד המת? לא ולא.

מדינת ישראל כבר הכריעה כי בהתנגשות בין כבוד החיים לכבוד המתים יש להעדיף את החיים, וקבעה בחוק המאבק בטרור כי כאשר יש חשש סביר לפגיעה בביטחון הנפש, או אפילו חשש לגילוי הזדהות עם מעשה טרור, ניתן לעכב מסירת גופה וקבורה של מפגע. האם חירותה של אישה עגונה נופלת מחשש סביר לגילוי הזדהות עם מעשה טרור? לא ולא.

אכן, מדובר בנסיבות קשות ומצערות, אשר במציאות נורמטיבית לא היינו מעלים אותן על דעתנו. אולם, כפי שציינו בבקשה לצרף את ארגון 'יד לאישה' לעתירתה של  חיה לאנה כידיד בית המשפט, בעת הנוכחית, וכל עוד המחוקק האזרחי מאמץ בענייני המעמד האישי את הדין הדתי ומאפשר את קיומה של מצוקה כל כך קשה השוללת את חירותן של נשים, ראוי ונדרש שהמדינה על כל רשויותיה תאפשר שימוש בכל הכלים ההלכתיים הקיימים, גם הלא קונבנציונאליים שביניהם. מצוקת העגינות נולדה בחלל הדתי, ובהיותה כזאת וכל עוד היא מתקיימת בחסות המדינה, אל לה למדינה למנוע מהפתרונות הקיימים בחלל זה לפעול את פעולתם.

על רשויות המדינה לפעול בכל דרך למציאת פתרון למצוקת העגינות, ובהתנגשות בין כבוד האישה העגונה לבין כבוד סרבן הגט – יש להעדיף את זכויותיה של אישה עגונה לחרות ואוטונומיה, ובפרט כאשר זכויותיו של סרבן הגט יכול שיוענקו לו במלואן על פי החלטתו – הוא המחזיק בידיו הן את מפתחות החופש של האישה העגונה והן את מפתחות הזכות שלו ושל בני משפחתו להיקבר בקבר ישראל.

מניסיוני ארוך השנים ומאות המקרים אליהם נחשפתי, סרבני גט לרוב אינם פועלים בחלל ריק. הם נעזרים ונתמכים על ידי סביבתם הקרובה, ומקבלים ממנה רוח גבית לסרבנותם, הן בהיבטים נפשיים והן בהיבטים כלכליים. כך גם במקרה המדובר, אביו של הסרבן ואחיו, השתתפו בחתונת הסרבן עם אשתו השנייה, ביודעם שהוא מונע מאשתו חיה לאנה את חירותה, וכל זאת תוך שהוא מפר בגסות ובאצטלא של ירא שמיים את ההלכה והחוק האוסרים ביגמיה.  האם יש לחוס על כבודם כאשר הם מפרים ומבזים במשך שנים את כבודה של האישה העגונה? לא ולא.

חשוב להבהיר, מניעת הקבורה אינה עונש המוטל על הסרבן או קרוביו, אלא אמצעי לחץ לגיטימי על פי ההלכה, שמטרתו להביא את הסרבן לעשות את המעשה הראוי והנכון. במציאות אותה יוצרים סרבני הגט, בבואם של המדינה ובתי המשפט לאזן בין הזכויות המתנגשות, יש להעדיף את זכויות האדם החי על פני זכויות האדם המת. זהו הפתרון הצודק ביותר, המשקף את ערכי היסוד של מדינת ישראל, הן כחלק ממורשתנו העתיקה והן כהסכמה חברתית של ההווה שאומרת בצורה חד משמעית – לא נתיר לקבור את חירותה של אף אישה.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין