הסוד להמשכיות יהודית
הרב דוד ברופסקי הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום

בפרשתנו, פרשת ואתחנן, אנו קוראים את מילותיו האחרונות של משה רבנו לעם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל. 

משה מצווה על העם לשמור את מצוות התורה וכך אומר:  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, א).  ועוד הוא מוסיף ואומר שעצם קיום המצוות ישפיע גם על כל יושבי תבל שיאמרו בליבם: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (שם, ו).

אולם, ככל שחולף הזמן, עם ישראל נאלץ להתמודד עם קשיים, הן ברובד האישי והן ברובד הלאומי, וכיצד יוכל להמשיך להיות מחויב למצוות התורה?  התורה, יש לציין, לא מתעלמת מהקושי ומציעה דרך להתמודד עם הבעיה:

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.  יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹוקיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי:  אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן." (דברים ד, ט-י)

לדעת הרמב"ן, מתוך הפסוקים הנ"ל אפשר ללמוד הן מצות לא-תעשה – לא לשכוח את כל אשר למדנו בהר סיני – והן מצות-עשה – לספר לבנינו ולבני בנינו את כל אשר אירע לנו בחורב.

נקודה מעניינת שמדגיש הרמב"ן היא שיש להיזהר שלא ללמד את הדורות הבאים שדברי התורה באו אלינו מפי משה בלבד; אלא חשוב להדגיש שהתורה הגיעה אלינו מפי הגבורה בהר סיני.  ובכל זאת, יש לתמוה מדוע מדגישה התורה שיש לספר לבנינו ולבני בנינו את אשר אירע לנו בחורב?  מדוע תלויה ההמשכיות של קיום המצוות לאורך זמן במסר הפדגוגי הזה?  כיצד מורה לנו התורה לשמר את האמונה והמחויבות לתורה, דור אחר דור?

ישנם ראשונים שסבורים שעצם ההתבוננות ביפי הטבע מביאה את האדם לעבודת הבורא.  ואכן, גם הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א') כותב כך:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול."

הרמב"ם טוען כי לימוד מדעי הטבע מושך את לב האדם להתקרב לבורא עולם.  ואמנם, הברכות שנאמרות כשאדם מתבונן בפלאי הבריאה מחזקות את הטענה.  אם כך, מדוע מדגיש משה את החשיבות לזכור את גילוי השכינה בהר סיני?

גילוי נאות, מילים אלה נכתבות בעת חופשה משפחתית קצרה בשווייץ.  ישנם המעידים כי הרב שמשון רפאל הירש ביקש בשנותיו האחרונות לבקר בשווייץ, והסביר זאת בזה האופן:

"כשאתייצב לפני כיסא הכבוד בעוד זמן קצר, אצטרך לבוא דין וחשבון על דברים רבים.  אבל כשישאל אותי בורא עולם, ואין לי ספק שהוא ישאל: שמשון, האם חזו עיניך בהרי האלפים שבראתי? מה אשיב לו?" 

אני נזכר בסיפור הזה עת שוזפות עיניי את יפי ההרים והאגמים של ארץ יפהפייה זו, ובאמצעות פלאי תבל אלה, אני מנסה להעמיק את הקשר שיש לי עם אלוקים, ולחזק את החוויה הדתית האישית שלי.

תמוהה, אם כן, העובדה שמחקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שהזיקה לדת בשווייץ הולכת ונחלשת, ושרוב אזרחיה של שווייץ אינם מאמינים באלוקים כלל.  במילים אחרות, למרות נפלאות הבריאה, ההרים והאגמים המרהיבים ביופיים, ויראת הכבוד שחשים לנוכח סדרי בראשית – כל אלה לא בהכרח מעוררים אמונה באלוקים.

משה רבנו, שהיה מודע לכל זאת, מלמד אותנו שהסוד לשמירת המצוות וההמשכיות הדתית טמון במסורת, היינו – החיבור הקיים בין עקרי האמונה והביטויים הפרקטיים שלה לבין מעמד הר סיני, והאופן שבו אותה מסורת שניתנה בסיני עוברת מדור לדור עד להורים שלנו, ומהם אלינו, ומאיתנו לילדינו ולתלמידינו. 

האלפים השוויצרים מעוררי השראה ללא ספק, ויצירי כפיו של אלוקים מרהיבים ביופיים, גם אלה שבטבע וגם אלה שבמעבדה – כולם מחזקים את אמונתנו הדתית ואת המחויבות שלנו.  אולם הסוד להמשכיות יהודית טמון בהכרה שאנו רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה של מסורת רבת-שנים, ובהתמסרות שלנו למשפחה ולקהילה. 

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין