"המדרש והמיתוס" פרשת ואתחנן: עולם של אחריות

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת ואתחנן הנה הפרשה השניה בספר דברים. פרשה זו שתמיד הנה הפרשה שאחרי תשעה באב, נקראת פרשת נחמו על של הפטרתה אך גם בגלל היותה פרשת התחנונים והנחמה של עם ישראל אחרי ט' באב. בפרשה אנו חווים מחדש את מעמד הר סיני, אנו שומעים את משה שמזכיר לנו שבסיני לא מראה ראינו, אלא רק שמענו קול:

"רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃ י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י השם אֱלֹקיךָ֮ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כׇּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן׃ וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל׃ וַיְדַבֵּ֧ר השם אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל׃ וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת־בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים׃ וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כׇּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהשם אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כׇּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה׃

אין ספק שהדברים עומדים בניגוד לצליל הדברים בפרשת יתרו, שם מתואר איך העם רואה את האש הלפידים ורואה את הקלות ואיך השם אומר לעם:

" אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם"

וגם בהמשך הפרשה שלנו, פרשת ואתחנן מודגש היבט אחר של מעמד הר סיני:

"פָּנִ֣ים  בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר השם עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ אָ֠נֹכִ֠י עֹמֵ֨ד בֵּין־השם וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר השם כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃"

בדברים אלו מודגש שדבר השם אלינו במעמד הר סיני היה פנים בפנים ואדרבא, נראה היה שכל עם ישראל כולו הוזמן לעלות להר, רק בגלל הפחד והיראה שלנו מן האש לא עלינו בהר ומשה הוא זה שהפך להיות מעין המתווך של התורה לעם ישראל. הרעיון היסודי בדברים אלו שונה מאוד מן הדברים הקודמים בפרשה, שלא ראינו דבר זולת קול.
רבים וטובים עסקו בפער בין התיאורים השונים של מעמד הר סיני, היו שניסו למצוא חוקיות מסוימות ולאחד את כל הסיפורים לסיפור כרונולוגי אחד, אך כנראה מדובר בתיאורים שונים הבאים להדגיש היבטים שונים של המעמד המכונן של מערכת היחסים בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא.

יש במערכת היחסים הזאת: יראה, אהבה (פנים בפנים), סודות, גילוי וכיסוי וכל היבט במערכת היחסים הזאת מקבל את מקומו בתיאור קצת שונה של מעמד הר סיני. כמו כל אירוע גדול זהו אירוע שיש בו רבדים שונים ובמעמד המכונן הזה כל רובד ראוי שיבוא לידי ביטוי.

מעמד הר סיני של ספר שמות, מצוי בלב פרשיות המשכן, אך מרתק לראות שמעמד הר סיני של פרשתנו, שמלווה בפסוקים רבים של קידוש השם והכרה בגדולת השם, קוטעים את פסוקים אלו באמצע (וגם את התיאור של מעמד הר סיני עצמו) פסוקים מפתיעים:

"אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ׃ לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וְנָ֗ס אֶל־אַחַ֛ת מִן־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽי׃ אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת־גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי׃"

באמצע פסוקי הקרבה וההתגלות התורה בוחרת לספר לנו שמשה רבינו מבדיל שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי למען הרוצח בבלי דעת, הלוא הוא הרוצח בשגגה. כמובן, על כך יש לשאול מה הקשר? מדוע כה חשוב לתורה לספר לנו דווקא ברגעים אלו על ערי המקלט אשר מיוסדות למען הרוצחים בשגגה?!

אולי בכדי לנסות לענות על השאלה הזאת יש להתייחס לשני היבטים שהולכים ללוות את נאומו הגדול של משה:
א. השינוי העמוק שהולך לעבור על ההתנהלות של עם ישראל לאור עזיבתם את המדבר וכניסתם לארץ.
ב. היחס בין חטאים לעונשים, הרעיון שמכאן ואילך האחריות על המעשים ועל ההתנהלות החברתית עוברת לעם הגר בארץ.
מה שמקשר את שתי הנקודות הנו הרעיון שבארץ ישראל, על אף שזו ארץ שעיני השם אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, האחריות עוברת אלינו, המעורבות של אלוקים תהיה הרבה פחות גלויה.

בארץ ישראל לא יהיה מציאות בה אלוקים מתערב בצורה ניסית כמו שהעם הורגל במדבר, נוכחות אלוקים לא תהיה גלויה בצורה ישירה אך אין זה אומר שהוא לא נוכח, כמו שבסיני משה אמר שראינו רק קול, אזי גם פה מה שנוכח הוא קולו המצווה של אלוקים.
ובמצב מעין זה האחריות עוברת אלינו והבסיס של כל אחריות אנושית היא מערכת צדק מתפקדת, כזו המענישה את האשמים, דואגת לזכאים ויודעת להתמודד עם מורכבות.
זו היא המשמעות הראשית של עצמאות: אחריות.
אולי לכן סדרו מסדרי הלוח את הפרשיות כך שפרשת ואתחנן תהיה אחרי תשעה באב מצדה האחד וסמוכה לטו באב מצדה השני.

הגמרא בתענית מביאה רשימה של דברים טובים שארעו לעם ישראל בטו באב:

"חמשה עשר באב, מאי היא?
1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
2. רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.
3. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שֶׁכָּלוּ בו מתֵי-מדבר.
4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות [=משמרות] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
5. רב מתנה אמר: יום שנִתנו הרוגי ביתר לקבורה.
6. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה"

שתי הדעות הראשונות מדברות על כך שבטו באב נפתחו לעם ישראל עוד אופציות איך לבנות בית זאת על ידי התרת השבטים להתחתן אחד עם השני וביטול החרם על בנימין אחרי מעשה פילגש בגבעה, כך דאגו ששבט בנימין לא יעלם על ידי בנית בתים חדשים.

רבה בר בר חנה מספר לנו שבטו באב כלו מתי מדבר. שהרי בעקבות הסירוב של עם ישראל בתשעה באב להיכנס לארץ ישראל בחטא המרגלים נגזר עליהם שדור המדבר לא יכנס לארץ. המדרש מתאר לנו איך דבר זה התרחש:

"ואמר רבי לוי: בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור צאו לחפור.
והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנים. ובשחר היו עומדין ומוציאין עצמן החסירים ט"ו אלף ופרוטרוט [ =חמישה-עשר אלף ועוד קצת).
ובשנה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים. אמרו, דילמא דטעינן בהושבנה [=שמא טעינו בחשבון]? וכן בי' ובי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו, כיוון שאשלם זיהרא [=שנשלם האור, כלומר הירח היה מלא], אמרו: דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו ועמדו ועשו יום טוב:"

בכל תשעה באב מחדש עם ישראל היה חופר קברים נכנס אליהם וכל שנה היו מתים חמש עשרה אלף איש וקצת, כל לשלושים ותשע שנה עד שמתו כל מתי מדבר. בשנה האחרונה בה הפסיקו למות רק בטו באב, שהירח המלא, היו בטוחים בעם ישראל שהם לא עשו טעות בחישוב התאריך והגזירה בטלה.

בטו באב עם ישראל חזר לחיים וקבל על עצמו מחדש אחריות. ובטו באב עם ישראל קובר את מתי ביתר שמתו כאשר ניסו לקחת אחריות בצורה מוטעית (וראו את האגדות על יחסו של בר כוכבא לחכמים בהקשר זה).

הרמב״ם עומד על כך שטו באב זה התאריך האחרון לנטוע עץ כך ששנת הנטיעה תחשב לו לשנת ערלה.
דבר זה מתכתב עם הנאמר שטו באב הנו הזמן בו היו מסיימים לכרות את עצי המערכה לקרבן העצים. עצים אלו היו העצים בהם היה נעשה שימוש במקדש לקורבנות ולדברים אחרים, אף לחיזוק הבית.זאת מאחר וטו באב היום בו היום מתחיל להתקצר וכידוע אור היום מסלק את התולעים ומזיקים אחרים, מבחינה בוטנית זה הזמן הטוב ביותר למצוא בו עצים ללא מזיקים.

חז"ל ראו בקיצור היום דבר משמעותי ביותר, ולכן הם קבעו:
מכאן (=מט"ו באב) ואילך, דמוסיף – יוסיף, שאינו מוסיף – יסיף. מאי 'יסיף'? תני רב יוסף: תקבריה אמיה.ומסביר הרשב"ם
מט"ו באב ואילך דמוסיף – מן הלילה על היום לִשנות. יוסיף – ימים, כדכתיב "כִּי הוּא חַיֶּיךָ" וכתיב "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ". שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה ודלא מוסיף יסיף.
דהיינו, החל מטו באב צריך להוסיף לימוד תורה בלילה מאחר ושעות לימוד התורה של אור היום מתקצרות.

ועל כך אומרת הגמרא בעירובין:
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה – שוב אינו נחרב, שנאמר "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה"
מאחר שנכתב "שוב אינו נחרב", ניתן להבין שלא מדובר כאן על ביתו הפרטי של האדם, אלא על בית שנחרב בעבר, הלוא הוא בית המקדש.
טו באב הולך ומצטייר לנו כאלטרנטיבה לתשעה באב, יום הסרת האחריות של עם ישראל. בטו באב אדם מקבל על עצמו אחריות ומביע אמון בעצמו: בהקמת בית, בנטיעת עץ ובהקמת משפחה.
שלושת הצעדים האלו דורשים אמונה גדולה מצד העושה אותם. אלו הם שלושת הדברים עליהם יוצאי המלחמה יכולים לחזור אם הם חוששים להם- הנושא אישה, הבונה בית והנוטע כרם.

טו באב הנו שבוע (ששה וקצת לתוך היון השביעי) אחרי תשעה באב, הוא סיום ימי האבל, הוא יום לקיחת האחריות. טוב עשה המסדר שהצמיד את פרשת לקיחת האחריות של ואתחנן לתשעה באב מחד ולטו באב מצד שני, כי פרשת ואתחנן וטו באב הנם ימי התיקון, ימי קבלת האחריות.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין