"המדרש והמיתוס" פרשת עקב – אלוקים ולא מלאך

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת עקב ממשיכה את נאומו הגדול של משה. בפרשה שלנו מתאר משה את המסע של עם ישראל במדבר בצורה קצת שונה מאיך שאנו זוכרים אותו מהספרים של שמות ובמדבר:

"וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃ שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יקוק אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃"

דברי משה בפסוקים אלו הם מרתקים. למעשה, משה מודה שהטענות של בני ישראל על המן, טענות עבורם נענשו בחומרא, היו מוצדקות, המן הוא באמת "מנת רעב" שבאה לגמול את עם ישראל מן התפיסה שהאדם זקוק ללחם בכדי לחיות. אך יותר מכך, מן הפסוקים האלו נראה שעצם ההליכה במדבר ארבעים שנה אינה עונש על חטא המרגלים, אלא נסיון אחד ארוך האם נשמור את המצוות או לא.

חלק מן המדרשים דורשים את הדברים אשר מופעים בפסוקים אלו לשבח, כך במדרש רבה:

"דַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה ב, לא): הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁאֲמַרְתֶּם לְמשֶׁה (במדבר כא, ה): לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, וְכִי כַּמִּדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, וְכִי כַּמִּדְבָּר עָשִׂיתִי עִמָּהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיָּצָא לַמִּדְבָּר, שֶׁמָּא מוֹצֵא הוּא שָׁם שַׁלְוָה כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מוֹצֵא בַּפָּלָטִין, אוֹ אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם עֲבָדִים לְמִצְרַיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם, הִרְבַּצְתִּי אֶתְכֶם בַּסִּיגְמָטִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יח): וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, מַהוּ וַיַּסֵּב, שֶׁהִרְבִּיצָם כְּדַרְכֵי הַמְּלָכִים, רְבוּצִין עַל מִטּוֹתֵיהֶם, וְלֹא הֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שְׁלשָׁה פַּדְגוֹגִין משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁבִּזְכוּת משֶׁה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים אֶת הַמָּן מַה שֶׁלֹא רָאוּ אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ג): וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ."

בני ישראל זכו במדבר ביחס לו זוכים המלכים בעת יציאתם אל המדבר. הם אכלו אוכל שאף אדם לא זכה לאכול, זכו לענני הכבוד ועוד.
כך גם מסביר התנחומא את הנאמר שכל המסע במדבר היה ניסיון שניסה השם את עם ישראל:

"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין רִאשׁוֹנִים לָאַחֲרוֹנִים, שֶׁהָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְנַסִּין עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדוֹר הַמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת וְגוֹ' (דברים ח, ב). אֲבָל אַחֲרוֹנִים נִתְנַסּוּ עַל יְדֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל (שופטים ג, א).

התנחומא דורש את הניסיון המתואר בפסוק כתוצאה של מעלת ישראל, בני ישראל היוצאים ממצרים היו בדרגה כה גבוהה, כמו האבות, עד כדי שמי שניסה אותם הנו אלוקים ולא אדם. אין הכוונה שהנסיון היה פשוט וקל, אלא הדברים מראים את הבטחון הרב שעם ישראל זוכה לו מהקב"ה, להקב"ה ברור שעם ישראל יעמוד בנסיון. מבחינה הזו הנסיון המתואר כאן הנו נסיון מלשון נס. בעברית הנס הוא דגל, דגל שמניפים אותו גבוה, כך הנסיון הזה שניסה אלוקים את ישראל מראה על המעלה הגבוהה של ישראל ואך מעלה אותם כלפי מעלה.

אך לנסיון בידי השם יש יתרון נוסף, הוא לא מעיד רק מעלה גדולה, אלא הוא מעיד על משחק שהוא קצת מכור, דהיינו, גם למנסה וגם למתנסה ברור שעל אף שלעיתים זה לא נראה כך, מטרת הנסיון היא העמידה בו. אך כאשר המנסה אינו אלוקים אלא מישהו אחר, כאשר הקשיים שאותם חווה האדם אינם קשיים שניתן להסביר אותם מתחילתם כ"נסיון", אלא כמציאות חיים מייאשת. כך אומר משה לבני ישראל על רקע כניסתם לארץ:

שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם׃ עַֽם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק׃

משה מזהיר את בני ישראל לא ליפול ליאוש מבני הענק, מן הערים הגדולות והבצורות. גם משפטים אלו נראים כאילו הם לקוחים אחד לאחד מטענות בני ישראל במדבר. טענות עליהם הם נענשו בחומרא בחטא המרגלים. משה, לא מנסה להמתיק את הגלולה והוא מספר לבני ישראל שהמציאות אכן הולכת להיות קשה מאוד. ישנם ענקים בארץ ישראל, שאף אדם לא יכול להתייצב בפניהם.

אך אל לבני ישראל לבכות ולירוא, כי השם יתייצב בפני הענקים וינצח אותם לא בשביל בני ישראל, אלא בעבור האבות להם הבטיח אלוקים שזרעם יחזור לארץ:

וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְקוק אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא־הָעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְקוק לָֽךְ׃ אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף יְקוק אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם ׀ מִלְּפָנֶ֘יךָ֮ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְקוק לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֖ה מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ׃ לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְקוק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְקוק לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃

פה מתגלה לבני ישראל שהם חלק ממהלך נרחב הרבה יותר, מהלך שלא בא עבורם אלא עבור האבות, כניסת בני ישראל לארץ ישראל והזכות שהם מקבלים לשבת בה, היא לא בגלל צדקתם, אלא בגלל רשעת הגויים והשבועה שנשבע אלוקים לאברהם יצחק ויעקב.
לאחר שמשה מבהיר נקודה זו, שלא בגלל צדקתם הם נכנסים לארץ, הוא שב ומזכיר את החטא הגדול של עם ישראל, את חטא העגל ומכאן מגיעה מסקנתו של משה:

מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְקוק מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם׃

בני ישראל הם ממרים מיום היכרותו של משה אותם. ולמרות כל זאת מיד לאחר מכן מתאר משה איך הוא מקבל לוחות שניות ושם אותם בארון של עץ. ולמרות הממרות של עם ישראל, השם לא עוזב אותם אלא דבק בבחירתו בהם:

רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְקוק לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכׇּל־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עׇרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעׇ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃ כִּ֚י יְקוק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃

השם, אומר משה, הוא אלקי האלוקים ואדוני האדונים ועל כן, בניגוד לבשר ודם הוא נאמן להחלטתו ולהבטחתו מצד אחד, אך הוא מקיים אותה במלואה רק שהמושא המקבל של ההבטחה, ראוי לה. זאת בניגוד לכוחות האחרים שבטבע:

"כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים – אלו המלאכים, כענין שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם" (תהלים פב ו). ואדוני האדונים – אלו הגלגלים, שהן אדונים לכל מה שיש למטה מהן. הקב"ה אלוה על כולן, ואדון לכולם, שהוא הבורא אותן, והוא המחיה את כולן, והוא יכול לאבדן אם רצה."

מילת הלב, היא ההתנתקות מן המלאכים מן האמונה בכוחות הטבע ומשמעה הנו האמונה בהשם. אמנם כוחות הטבע יציבים ונותנים לאדם מענה מיידי- זאת היא הסיבה מדוע רבים מבני האדם סוגדים להם. אך אצל אלוקים זה אחרת, מה שנראה כמהלך מנותק אותו חווים בדור אחד, יכול להיות חלק ממהלך נרחב בהרבה. זהו צדק ארוך טווח, כזה שלא בא לידי ביטוי בבת אחת, אלא לאורך ימים ושנים.

זאת היא הסיבה לשיקוף שעולה מן פרשתנו לתלונות בני ישראל במדבר בצורה בה הופיעו בדברי משה. בדבריו של משה אנו למדים שהתלונות היו מוצדקות מבחינה פרקטית, אך למרות היות התלונות מוצדקות הן היו תלונות של מרי.

המרי הוא נגד המבט הארוך טווח שנדרש מן המאמינים באלוקים. אין פה ביטול החוויה הקושי, אלא ההבנה שהקושי לעיתים הוא עצמו חלק מן מהלך נרחב הרבה יותר.

ההבדל בין מרי לבין תלונה הוא דק. המרי הוא המרידה, התלונה היא הביטוי כלפי הקושי.

לא סתם משה מדגיש נקודות אלו לעם ישראל. מסקנה שהיתה יכולה לעלות לעם ישראל מן ההיסטוריה הרחוקה ומן החוויות שלהם במדבר שעדיף לסגוד למלאכים, או לסגוד לבני אדם הדומים למלאכים.

המלאך הוא זה שהציל את יצחק מן העקידה, המלאך הלך לפני בני ישראל, המלאך הוא שנותן ליעקב את שמו ועוד. בעוד אלוקים מעניש, נוקם ומסוכן להיות בנוכחותו, המלאכים הם "הטובים בסיפור". בקלות אפשר להתדרדר לתפיסה של הגוניסטים- האלוקים הרע והמלאך הטוב. או לתפיסה של הברית החדשה, אלוקי המקרא הנוקם אל מול מלאכי האהבה (אלוהים בדמות ישו- המלאך אדם).

מן התפיסה הזו מזהיר משה. הוא למעשה מגלה שכל המהלך של בני ישראל במדבר היה בכדי לבחון האם הם אלו שמתאימים לקיים דרכם את ההבטחה לאבות. אלוקים הוא מביא הטוב, אך אין זה טוב מיידי קצר טווח, אלא כזה שנבנה לאורך ההיסטוריה, לאורך דורות.

זה ההבדל בין אלוקים למלאך, זה ההבדל בין ראיה רגעית לראיה ארוכת טווח.

ובאלוקים צריך לדבוק.

דבקות כזו דורשת מאיתנו ענווה, אורך רוח ומילת הלב. זו המסר של משה לבני ישראל.

לעמוד "המדרש והמיטוס"

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין