״המדרש והמיתוס״ פרשת כי תבוא – לב לדעת

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

לקראת סיום נאומו הגדול של משה לבני ישראל אומר משה רבינו לעם אמירה מפתיעה, שעד היום הזה לא נתן השם לבני ישראל לב לדעת. את האמירה הזו ניתן להבין בשתי דרכים שונות:
א. גם היום עוד אין להם לב לדעת- גם אחרי ארבעים שנה במדבר.
ב. רק אחרי ארבעים שנה במדבר עם ישראל מקבלים לדעת, עיניים לראות ואוזן לשמוע.

ברור שלא מדובר בביטוי מילולי, שהרי כל זה היה לעם ישראל גם קודם, אלא מדובר על הפן הפנימי, על ההבנה המהותית של ישראל את המציאות מסביבם. כך אומר הכתוב:

(א) וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְקֹוָ֤ק לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ:
(ב) הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם:
(ג) וְלֹֽא־נָתַן֩ יְקֹוָ֨ק לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
(ד) וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ:
(ה) לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

הפסוקים עומדים על כך שעם ישראל ראה את מה שעשה השם למצרים, את הניסים האדירים. את המופתים, אבל הם לא הבינו. מה קורה אחרי ארבעים שנה?
האם הם מתחילים להבין מה ארע להם, מה קרה להם, את המשמעות של הדברים?

כך גם בנוגע לכלל ההליכה במדבר, ההנהגות במדבר של עם ישראל, העובדה שלא שתו יין ושתו מים- מה שהיה נדיר ביותר באותה התקופה, שהרי הרוב שתו יין מאחר והמים היו בדרך כלל מזוהמים, האם בפרספקטיבה של ארבעים השנה הדברים מתחילים להתיישב על הלב של עם ישראל או שהם עדיין חידה?

פסוקים אלו הנם הרקע לדברים המפורסמים במסכת עבודה זרה, על העומד על דעת רבו:

"ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה, וכתיב: ולא נתן ה' לכם לב וגו'. אמר רבה, ש"מ: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין."

רבה מלמד אותנו שצריך ארבעים שנה בכדי שאדם יעמוד על דעת רבו. רק אחרי ארבעים שנה, פשר החוויות של בני ישראל מתחיל לקבל מובן. רק אז מתחילה לחלחל להם ההבנה מה ההשגחה זימנה להם, מה ההשגחה רוצה מהם.

כנראה זהו הרקע לדברים המפורסמים של המשנה במסכת אבות על מה מתרחש בגיל ארבעים:

"הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם."

הבינה של האדם ביחס לעצמו, ביחס לרצונותיו מתחילה רק בגיל ארבעים. זהו הרגע בו האדם מתחיל להבין את מהלך חייו.

האם זה יכול היה להיות אחרת? האם לבני ישראל היה סיכוי להבין את קורתם במדבר לפני כן? לכך יש למדרש רבה, תשובה מפתיעה:

"י [כט, ג] ולא נתן ה' לכם לב לדעת, מהו ולא נתן ה' לכם לב לדעת א"ר יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אמר הקדוש ברוך הוא (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם שמעו ישראל ושתקו א"ר יהודה בן לוי למה"ד לחבר אחד קשה שראה עכנא אחת קשה אמר מי יוכל לחבר את זו אמרו לו ולא את החבר הכל ממך כך כיון שאמר הקדוש ברוך הוא מי יתן והיה לבבם זה להם היה להן לומר רבש"ע אתה תן לפיכך אמר משה ולא נתן ה' לכם לב לדעת"

על הר סיני, בעת מתן תורה, יכלו בני ישראל לבקש מהשם שיתן להם אז לב לדעת, אך בני ישראל לא ביקשו, חוסר הבקשה הזה הנו טרגדיה של ממש כי היתה פה כנראה הזדמנות, הזדמנות שנראה שהוחמצה.

זהו הרקע למדרש מקביל בפסקיתא:

"… בשעה שעמדו ישראל בסיני ואמר להם משה: מבקש הקב"ה ליתן לכם התורה. אמרו לו: רבינו משה, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. מיהו [ברם], מבקשים אנו לשמוע מפיו.אמר רב חנן בשם רבי אחא: ערבה לפני הקב"ה התשובה שהשיבו למשה ומיד נעקר כל יצר הרע שהיה בהם. הוא שהקב"ה אומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" …

"לבם" אינו אומר אלא "לבבם" – יצר הטוב ויצר הרע שהיה בהם, נעשו שניהם לב אחד של יצר טוב.אמר רבי יוחנן: הקב"ה עומד ואומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם". ולא לומר: הן של מי, לא שלך לעקור יצר הרע מבינותינו? שאילו שאלו אותה שעה … שיעקר יצר הרע, היה נעקר מהם. אלא: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" – אתמה!"

בשעת מתן תורה בעקבות בקשת בני ישראל שאלוקים ידבר עמם, הפך הקדוש ברוך הוא את יצר הרע גם הוא ליצר הטוב. הטוב התעמק והפך לכזה שמכיל את הרע ומתקן אותו.

הרע לעולם עומד בזיקה לטוב, הוא תמיד תוצר נלווה שלו. בעולם שלנו אין אור בלי צל, בעולם שלנו יש תחושה של זה כנגד זה. אבל, אנו מאמינים שהעולם הוא טוב, שכך ברא אותו אלוקים. הרע הוא רק תוצר לוואי. יותר מכך, אנו באמת מאמינים שמה שנחשב בענינו כרע, היה יכול להיות חלק מן הטוב ממש, מאין הדין שנצרך לחסד בכדי שהחסד לא יצא משליטה. כאשר עמדו ישראל מתחת לסיני, ההבנה הזו הושלמה, היא היתה מלאה.

אך דבר זה היה רגעי, הוא היה רק למעמד הר סיני, אך לו ביקשו דבר זה בני ישראל מצב זה היה ממשיך עמם לנצח. אך החומצה השעה. הוחמצה השעה ובני ישראל לא קבלו מהשם את הלב לדעת עד היום הזה.

האם יש תקווה ללב לדעת אחרי שהחמצנו את השעה?

נראה שאמנם השעה הוחמצה, אבל הלב לדעת, לפחות על פי הגמרא אותה ראינו על כך שאדם עומד על דעת רבו רק אחרי ארבעים שנה, נתקבלה על ידי ישראל ארבעים שנה אחרי בדרך אחרת.

ניתן לומר שאחרי ארבעים שנה ישראל פיתחו בעצמם מה שאלוקים לא נתן.

הפרספקטיבה שהיתה אמורה להגיע לישראל- הלב לדעת, עין לראות ואוזן לשמוע אמנם לא נתקבלה עד היום הזה, אבל נקנתה על ידי ישראל ביום הזה.

כנראה לא מדובר בשחיטת יצר הרע במובן הפשוט של המילה, כי גם אחרי שלב זה היה לבני ישראל עוד יצר הרע. אלא מדובר פה במשהו אחר לחלוטין.

אנו זוכרים מה קרה מיד אחרי מעמד הר סיני, בני ישראל חטאו בעגל. מיד אחרי מעמד הר סיני עם ישראל אומר הבה נעשה לנו אלוקים אחרים. ברור שדבר זה מוכיח שכנראה עם ישראל חווה משהו עוצמתי, אך הוא לא הפנים אותו הוא לא הבין אותו.

לוקח זמן להבין דברים, לוקח זמן עד שהאדם באמת מצליח לתרגם לעצמו מה הוא ראה, עד שהאדם באמת מצליח לשמוע מה שמע, עד שהלב מצליח לדעת. בדרך כלל שאנו חווים מאורעות משני חיים, אנו מבינים רק לאחר זמן עד לאיזה מידה החיים שלנו משתנים.

בשעת חווית המאורע אנו מוצפים מדי ברגע, מלאים מדי במשמעות הרגעית, החוויה משתלטת על ההוויה שלנו וברגע שהחוויה נעלמת אנו עומדים מרוקנים. בדרך כלל אנו ממשיכים לנסות ולמלא את הריקנות בעוד חוויה, בעוד אירוע עוצמתי שימשיך את העוצמה אותה חווינו.

החיפוש אחר עוצמת החוויה מאפיין מאוד את האליליות. האלילות פעמה בעוצמה כיוון שהתפיסה האלילית מראה איך הכל מסביב הוא אלילות. העולם כולו בבת אחת הופך לחוויה בלתי פוסקת של אלים שונים ומשכרים. האדם מסתובב שיכור מאלילות, שיכור מתודעה רוחנית בלתי פוסקת.

אך התורה מציגה אלטרנטיבה לכך. מעמד הר סיני לאחר כל עוצמתו חדל. השכינה עזבה את ההר, משה עלה לאלוקים והעם נשאר לחכות. במצב מאין זה הגיוני מאוד שהאדם ישאל את עצמו- חווינו את זה או חיינו חלום? ברור שיתעורר הספק.

כך אומר המדרש:

ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת. אף על פי שעשה לכם כל הנסים הללו עדיין אתם עומדין בספק כאלו אין לכם לב לדעת.

רק אחרי ארבעים שנה עם ישראל מבין מה הוא קבל בסיני, שמעמד הר סיני הנו מעמד לבנות עליו, לבסס עליו זהות, לבסס עליו את היחס לאלוקים. אין זה אומר שעם ישראל יפסיק לחטוא, הפיתוי ימשיך וימשיך ועם ישראל ימשיך ויפול. אך זה כן אומר שבני ישראל הבינו שסיני הוא בסיס, שסיני נותן לנו לב לדעת.

ידיעת הלב הנה היכולת להיות דבקים, דבקות שרואה את האלוקות בכל דבר, דבקות שיכולה לעזור לגבור על הספק. זה לא מגיע מחוויה, זה מצריך ארבעים שנה של עבודה.

לעמוד "המדרש והמיטוס"

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין