להתחיל כל הזמן מחדש

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס-עמיאל להכשרת שליחים

כ״ו אלול ה׳תשפ״ב (ספטמבר 22, 2022)

אחד הדברים היפים הקיימים ביהדות, הוא הניסיון להתחיל כל פעם מחדש. החיים שלנו הם רצף של 120 שנה אבל עם התחלות חדשות. כל שבוע, יש לנו התחלה חדשה בשבת, כל שנה יש התחלה חדשה בראש השנה, בכל שנה אנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה ומתחילים מבראשית. נדמה לי שבכל התחלה יש משהו מרגש ומרען, התחלה חדשה, שנותנת לנו תקווה וכח להמשך חיינו, אולם היא גם דורשת מאמצים לא קטנים.

ראש השנה ויום כיפור, באים ללמד אותנו: איך מתחילים שוב? איך מתחילים מהתחלה? כיצד מחדשים את החיים שלנו? כל מערכת אישית, זוגית, משפחתית, עסקית, דורשת חידוש. אחד הקשיים הקיימים לעיתים במערכות קיימות הוא שהן שומרות על עצמן ללא שינוי והדבר מסוכן ביותר, שכן כל אדם וכל חברה צריכים להתאים את עצמם למציאות ולחידושי החיים. לעסקים אשר פועלים בעולם המודרני כפי שעבדו לפני עשרות שנים אין הרבה סיכוי להצליח ולהתפתח. בחידוש יש עוצמה ואפשרות ליצור תהליכים חדשים באדם ובחברה. אדם שאיננו מתחדש והוא סטטי איננו מצליח לחיות את חייו באופן אידאלי.

שלא כשאר ימי חג ומועד, אין ליום הכיפורים במקורו זיקה כלשהי למאורע מסוים בעבר ההיסטורי של האומה ושלא כשבת, אין לו זיקה למאורע הקוסמי של הבריאה. אין הוא יום זיכרון אלא זמן בפני עצמו. יום כיפור הוא יום של חידוש, של שינוי אינטימי בתוך האדם ובתוך העדה. אמנם, ביום צום הכיפורים עומד היחיד בישראל בפני קונו באופן אינדיבידואלי, ברם, אין הוא עומד לבדו ותשובתו אינה נעשית מתוך התבודדות קונטמפלאטיבית, אלא בתוך קהל ועדה, ולפיכך עיקר הווידוי שאנו נוהגים בו אינו בלשון יחיד אלא בלשון רבים: "אבל אנחנו חטאנו". הווידוי בלשון רבים פותח פתח להבנת משמעותה של תשובת הרבים. הבנה זו חשובה לנו במיוחד למציאות חיינו כאומה בת חורין במדינתה. בעיית היחס שבין היחיד לרבים חייבת להיות מודעת לנו בכל חריפותה במשך כל ימות השנה, אבל בוודאי שאין יום יפה יותר לריכוז הגותנו בה מאשר היום הקדוש בשנה.

ראש השנה ויום כיפור נחשבים אצל יהודים רבים בתפוצות לא רק ליום קדוש בלוח העברי אלא ליום המכונן של החיים היהודיים והזהות היהודית. מיליוני יהודים נוהרים בראש השנה לשמוע קול שופר, בליל יום כיפור לקול נדרי ובצאת הצום לתפילת נעילה ותקיעת שופר.

רבים מן היהודים הפוקדים את בית הכנסת ביום כיפור, אינם יהודיים דתיים. ביום כיפור כולם באים לבית הכנסת ויושבים יחדיו. מהיהודי הדתי ועד היהודי החילוני, מהיהודי שמגיע ברכב לבית הכנסת ביום כיפור עד היהודי המתבולל. יהודים אלו, לא באים להתפלל אלא לשתף את עצמם עם הציבור. יש הבאים כדי לשמר את הזהות היהודית שלהם לפחות אחת בשנה, אחרים משום נוסטלגיה לאבותיהם שבאו לבית הכנסת, יש המחפשים שייכות ואחרים משמעות. הם באים מתוך בחירה, מתוך רצון לשמור על זהותם ועתידם היהודי. מה מביא יהודים שרחוקים מדת ומסורת לבית הכנסת? מדוע תפילת קול נדרי שהיא בעלת מילים ותוכן שאיננו בעל משמעות אישית ומלווה בניגון נוגה היא אבן שואבת יותר מאשר הריקודים השמחים של שמחה תורה?

אחד המאפיינים של הקיום היהודי המודרני הוא תחושת הבדידות. חלק מהיהודים חיים במסגרת קהילה ואחרים חיים מנותקים מחיי קהילה וחברה יהודית והם בגדר "לא משויכים", כך או כך, היהודי המודרני חש את עצמו בודד, לבד. מצוקתו של היהודי היא מצוקת הבדידות וזו כמובן מקרינה גם על מצוקת הזהות האישית והיהודית. ביום כיפור, היחיד מבקש להיות חלק, להרגיש שייכות, לחזק את הזהות האישית שלו על ידי הקולקטיב היהודי. האדם היהודי מבקש להיות בתוך קהל ועדה גם אם הוא איננו מתפלל. אכן, 25 השעות של יום הכיפורים, נחשבות בליבם של יהודים רבים לא רק ליום הקדוש ביותר בלוח העברי בבחינת "שבת שבתון" אלא ליום המכונן של החיים היהודיים והזהות היהודית.

סיבה נוספת להגעה לבית הכנסת ביום כיפור היא חיפוש רוחניות. יש תהליך של חיפוש רוחני בעולם המודרני, יש צורך במשמעות אישית מעבר לדת, לכללים ולפרקטיקה דתית. אנשים רבים מבקשים כיום דרך רוחנית להיכנס ליהדות, לא כדי לצמצם את היהדות, אלא כדי לרומם אותה. ככל הנראה זו גם הדרך להסביר את התנועות הרוחניות והדתיות החדשות כגון הניו איג' הדתי, הנאו חסידות, פריחתה של חסידות ברסלב ואף הנסיעות לאשרמים למזרח.

קיים הבדל בין דת לבין רוחניות, ונדמה שיכול להיות אדם דתי שאינו רוחני או אדם רוחני שאיננו דתי. המצב האידאלי הוא כמובן חיבור בין דת ורוחניות אבל לא תמיד הולכים זה לצד זה. הרוחניות היא נטייה יותר פרטית ואינטימית לעומת הדת שיש בה מימד יותר ציבורי ומעשי. הרוחניות נולדת בתוך האדם ומתפתחת בתוכו. הדת היא קובץ של כללים ומצוות, אותם צריך לשמור מתוך מחויבות. הרוחניות מזמינה את האדם להבין את הכל, לשאול על הכל, להחליט על המעשים ולקחת אחריות על תוצאותיהם. הדת היא לא אחת סיבה למחלוקת, הרוחניות היא סיבה לאחדות. הדת אומרת לאדם במה להאמין ומה נכון. רוחניות מאפשרת לגלות את זה באופן עצמאי ולהבין את זה בדרכך המיוחדת.

רוחניות היא משמעות הדברים עבור האדם הפרטי. הרוחניות היא הנגיעה בנשמה, בפנימיות. רוחנית היא חיפוש אין סופי ותנועה מתמדת של שאלות, חוויות, רגשות שלא מאפשרים לאדם להישאר אדיש או קפוא מול תופעות העולם והחברה. יום כיפור הוא יום של חיפוש רוחני הן ליהודי הדתי והן ליהודי שרחוק ממסורת.

נדמה שאם נצליח לדבר "יהדות רוחנית", אם נשכיל לפתח שפה רוחנית עכשווית הנושקת ליהדות, אם נוכל ליצור יהדות של שייכות ומשמעות, נוכל לקרב יהודים רבים למורשת ישראל סבא, הן בארץ והן בתפוצות.

(ניצבים תשפ"ב)

למאמרים קודמים בסידרת "גרים מספרים"

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין