וזאת הברכה: הקשר בין אלוקים ואנשים זה לימוד תורה

יהודה שטאובר הוא סמנכ"ל חינוך של רשת אור תורה סטון

בעת חתימת התורה, ארצה להתייחס למשמעות המושג ״תלמוד תורה״ ובעיקר לעסוק בשאלה: כיצד על ידי לימוד תורת ה', התורה הופכת להיות גם תורת האדם, בבחינת "ובתורתו יהגה יומם ולילה"?

בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) נאמר על ידי ר' שמואל בר נחמני: 

'שבשעה שירד משה מן השמיים הלוחות אורכן שישה טפחים ורוחבן שלשה והיה הקב"ה אוחז בשני טפחים למעלה ומשה רבנו אוחז בשני טפחים למטה ושני טפחים ריווח באמצע. וכיוון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחטפן, גברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהקב"ה משבחו לכל היד החזקה'

המהר"ל (תפארת ישראל פרק מח), מעלה פרשנות מרתקת לסוגיה, לפיה הדימוי הציורי ממחיש את משמעות לימוד תורה. וכך כותב המהר"ל:

"כי התורה היא החיבור בין השם יתברך שהשפיע התורה, ובין האדם הוא המקבל את התורה, ולכך אמר כי השם יתברך היה תופס בשני טפחים עליונים, ומשה המקבל היה תופס בשני טפחים התחתונים. וטפחיים רווח באמצע ואותם שני טפחים חלק משותפים בהם, השם יתברך הנותן והאדם המקבל. ודבר זה מורה החיבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה. כי הכי קיימא לן לעניין שנים אוחזים בטלית, מה שהוא ביד כל אחד הוא שלו, והשאר חולקים בשווה ושניהם משותפין בו, כך יש לפרש".

משמעותה הפשוטה של פעולת תלמוד התורה היא להבין את כוונת נותן התורה, ולשם כך ישנם כלי מסורת ופרשנות, מידות שהתורה נדרשת בהם, הלכה למשה מסיני ועוד. 

מוסיף המהר"ל נדבך משמעותי נוסף. תלמוד תורה הוא עניין של מפגש, של דיאלוג בין תורת ה' הנצחית, החד משמעית, לבין כל אחד ואחד מלומדי התורה. תלמוד התורה מתרחש 'בשני הטפחים שבאמצע' בתחום שבו בני האדם שותפים כביכול עם נותן התורה.

מאחר וכל אדם שונה מחברו – בפרצופו, באופיו, במהותו, בערכיה הייחודיים של התקופה שבה הוא חי ועוד. נראה כי התוצאה שתיווצר בין שני הטפחים שלמעלה ובין שני הטפחים שלמטה תהיה שונה אצל אנשים שונים. לכל אדם תהיה נגיעה אישית סובייקטיבית בפרשנות תורת ה' הנצחית.

לכאורה, עולה מדברינו קושי עצום. עלול להיווצר מצב שבו אין לפנינו תורה אחת השייכת לכלל אלא תורה פרטית הנוצרת במפגש של כל אדם בלימוד התורה האישי שלו. 

לאור זאת, נראה כי חייבים אנו לומר שפרשנות התורה האישית אינה יכולה להיות נתונה להרהורי לבו של כל אדם, אלא ישנו צורך בעוגנים המגבילים את מלאכת הפרשנות הרגישה. 

דוגמא לכך מופיעה בהקדמתו של אור החיים הקדוש לתורה (בראשית א,א), במסגרתה הוא מתווה דרך מעניינת לאימות פרשנות.

"דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה' אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

לדבריו, בניגוד לתחום ההלכה ה'קשיח', הרי שבעולם הפרשנות לתורה ישנו מקום לביטוי אישי רחב, אך גם הוא  אינו מאפשר פרשנות חופשית בבחינת 'תכנית כבקשתך'. לדבריו, על הפרשנות לעמוד בשני קריטריונים עיקריים.

א. נתיבות העיון – הכוונה לדרך פרשנית עקבית. יש לקבוע כללים ולהשתמש בהם באופן עקבי.
ב. יישוב הדעת – חובה עלינו לגבות את פרושנו בראיות משכנעות.

ואכן אנו רואים שפרשני תורה הרשו לעצמם חופש במחלוקת על פרשנים מדורות קודמים.

נדבך נוסף הקשור בביסוס פרשנות אישית איכותית המבקשת לכוון לדבר ה', הוא הצורך להכיר באופן רחב ועמוק את פרשנות התורה. הכרות מקיפה ומגוונת מקנה מבט רחב ומשמעותי שממנו ניתן לזקק את נקודת הפרשנות האישית.

באופן דומה, בעולמה של הלכה הכריעו חז"ל במחלוקות שבין בית הלל ובית שמאי שלמרות שאלו ואלו דברי אלקים חיים – הלכה כבית הלל "מפני שנוחין ועלובין היו ושונים דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

יש החושבים שההלכה הוכרעה כדעת בית הלל בשם ערכים הבאים מעולם הסובלנות, ההכלה והנימוסים שבמסגרת בין אדם לחברו. נראה בעיני שלא כך מוכרעת הלכה. "הלכה כבית הלל" היא תוצאה מתבקשת הנובעת מיתרון משמעותי בהתנהלותם שמוביל אותם לדעה יותר מבוססת, בבחינת יישוב הדעת, כדברי אור חיים הקדוש. השוואת דעתם עם דעות נוספות מובילה בהכרח לדעה יותר מעמיקה, רצינית ובעלת נקודת מבט רחבה ושלמה יותר.

מכאן ניתן להבין את מגוון ורוחב הדעות בעולם הפרשנות המקראית. הנחת היסוד של הרמב"ם בשמונה פרקים, לפיה המחלוקת נובעת ממיעוט יכולת עיונית ("שלא שמשו כל צרכן"), אינה עולה בקנה אחד מדברי המהר"ל. ההיפך, המחלוקת היא תוצאה ישירה של חיבור אישי עמוק לתורת ה'. 

מבקש להוסיף בנימה אישית. בבית הכנסת שבו גדלתי בנעוריי הייתה דמות מיתולוגית מוערכת מאד על כלל הציבור, תלמיד חכם ששילב בין עמל הפרנסה ללימוד תורה.

במשך שנים, בסיומה של קריאת התורה הקפיד אותו אדם לגשת אלי בסבר פנים רציניות וביקש ממני פירוש לפסוק מפרשת השבוע באמתלה שאין דעתו נוחה ממה שהשיג בעצמו. זה היה מביך ומוזר ולמרות שבתחילה ניסיתי לחמוק הוא לא הרפה. קשה להפריז עד כמה האתגר ליווה אותי במשך כל ימות השבוע וכמה יצירתיות העליתי בחכתי על מנת שלא אאכזב אותו במפגש הבא. במבט לאחור זאת הייתה נקודת החיבור הראשונית והמשמעותית שלי לתורת ה'.

בנוסף, ניתן היה להבחין בנקל שבכל שיח הוא היה אחרון הדוברים ודעתו התקבלה בדרך כלל בהקשבה ובהסכמה.

לימים הבנתי שהקשבתו לקודמיו ושילובם בדבריו הובילה לכך שדבריו היו אכן יותר מגובשים ועמוקים.

נחתום במילים מתוך ספרו של הרב משה צבי נריה, 'מן הפנקס הפתוח' .

"קול ה' בכח"
בכוחו של כל אחד ואחד.
מחובתו של הדור
להשמיע את דבר אלקים
בקולו, בסגנונו,בשפתו.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין