מדרש נוגע בחיים לפרשת תולדות

מה הם רצים אף אנו רצים…

הרב אבישי מילנר | א׳ כסלו תשפ"ג, 25.11.22

מדוע אהב יצחק את יעקב

מדוע אהב יצחק את יעקב? מה ראה בו טוב? והתמיהה מתחזקת בהפטרה (מלאכי): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' …וְאֶת עשיו שָׂנֵאתִי…" האמירה חדה ומוחלטת, מה מקום יש להתבלבל? ובניסוח המדרש: "יצחק יש לי עליו (כלומר, יש לי כעס, ביקורת) שנאמר: ויאהב יצחק את עשיו, ואני שנאתיו…".

בתפיסה החז"לית עשיו הוא אדום הוא רומא והוא יסוד הנצרות. והנצרות דמים רבים שפכה לאורך הדורות, אינקוויזיציה וגירושים, מסעות צלב, אנטישמיות ופוגרומים בגוף ובנפש. מה יש לאהוב באדומיות זו?

הסיבה בפשט מפורשת בפסוק: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו" וברש"י שני כיוונים. הפשט, היות עשיו דואג ליצחק ומאכילו מהציד. הציד בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשיו, שצד עשיו את יצחק בפיו ומרמהו בדברים. מעמיד פני צדיק ברמייה. ולפי הבנה זו אהבת יצחק לעשיו בטעות יסודה. ואנו מבקשים לטעון שאהבת יצחק לעשיו לא בטעות יסודה, כי אם בראיית תכונותיו והבנת כוחו הטוב האפשרי של עשיו.

על עוצמת החיים ועזות דקדושה
יעקב נכנס ליצחק בבגדי החמודות, יצחק חושד ומברר מיהו המביא את הציד, "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". לבסוף הדבר שמשכנע את יצחק הוא ריח בגדי החמודות, ריח השדה: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' ". ושואל רש"י, והלא אין ריח רע יותר משטף העיזים, ריח הזיעה, ועבודת הציד ובעלי החיים. ותשובתו: "אלא מלמד שנכנסה עימו ריח גן עדן". נראה לפרש על פי הפשט, שהריח הוא אכן ריח הציד הזיעה, והעבודה הפיזי הפשוט, אלא שהיה ריח זה ערב ליצחק כמו ריח גן עדן. ונבאר.
יצחק אוהב שדה היה. אומנם כבר אינו צעיר, וכבדו עיניו מזוקן, ויתכן שהעיוורון אינו רק פיזי, אלא מרמז לתנועת הסתגרות מסוימת, פחות מעורבות אקטיבית בניהול הבית, שנגרמה בעקבות מעשה העקדה. יצחק יש בו מימד של עולה תמימה, לעומת אברהם האקטיבי ומפיץ האמונה הגדול, יצחק פאסיבי יותר, מצד היותו דור שני, הדור הממשיך והמשמר. כך הוא אופיו.
ועם זאת, יצחק הוא גם איש השדה. הוא יוצא לשוח בשדה, לעבוד בעבודת השדה, "לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו" (רשב"ם). יצחק הוא שזרע תבואה באדמה קשה, בשנה קשה, ואעפ"כ הצליח בגידולו "מאה שערים", פי מאה מהצפוי בשנה זו. יצחק היה איש האדמה, פלאח.

יצחק מריח את ריח בגדי העבודה של איש השדה, ומתגעגע. יצחק, המשכים לשדהו עם עלות השחר, יודע את משמעות עוצמות החיים, את טבעיות החיים של איש האדמה החרוץ והנמרץ, ומעריך אותם מאוד. ואף יודע יצחק לחבר כוחות ועוצמות החיים לעולמות העליונים, לקודש. חיוּת ועזות הם ברכה לחיים, וזה מה שמזהה יעקב אצל עשיו ולכן אוהבו. יצחק כמובן אוהב גם את יעקב, אולם בהיות יעקב איש תם יושב אוהלים, הוא מזהה את החסר ליעקב. גם יושב האוהלים זקוק לכוחות מתפרצים לחיוּת ואנרגיה על מנת להתפתח, ולחיות חיים מלאים.

אולם כגודל הסיכוי כך גודל הסיכון. עוז החיים ועוצמות גדולות גם סכנה יש בהם, ובעשיו הם מתגלים בשפיכות דמים, ובכוחנות אנושית שלילית. עשיו הוא אדום- רומא- הנצרות.

רבי צדוק הכהן מלובלין הולך בכיוון זה ומחזק הטענה ממעשה השיח של התנאים על השלטון הרומאי. (שבת לג:) שבו רבי יהודה, רבי יוסי ורשב"י שוחחו ביניהם על השלטון הרומאי ששלט במדינה.

נענה רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! בנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות… רבי יוסי שתק. ואילו רבי שמעון הגיב בחריפות: כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן! בנו שווקים, כדי להושיב בהם פרוצות; בנו מרחצאות, כדי לעדן עצמם; בנו גשרים, כדי לגבות עליהם מכס.

רבי יהודה מתפעל מעוצמות החיים, מהתרבות התוססת, מהיוזמה והטכנולוגיה המתקדמת וניצולה לתיקון עולם כיצחק המתפעל מריח השדה של עשיו. ולעומתו רשב"י, איש הפנים, אינו מתפעל מהחיצוניות, יודע שהכל שקר. הכל עושים להנאת עצמם, שווקים לניצול מיני, מרחצאות לעדן עצמם וגשרים לגבות מכס- כוחנות, שילטון ושררה במובן הפסול. לא עזות של קדושה כי אם עזות של הסיטרא אחרא, עזות הטומאה.

את עוצמת החיים וטבעיותם הבריאה שאוהב יצחק בעשיו גם הקב"ה אוהב. אולם יודע הקב"ה נפש עשיו, ולכן אומר הקב"ה: את עשיו שנאתי. ויודעת רבקה, האֵם, נפש עשיו בנה… יודעת שעשיו מפספס, ולוקח הכוחות לעזות הטומאה.

והתורה תורת חיים היא. נחשפים אנו להרבה עוצמות חיים באדם הפרטי ובכלל. פעמים מנותבים לשילטון אכזרי, מנצל ושופך דמים, לשימוש פסול בכוח. והנזק גדול. ופעמים מנותבים הכוחות לתיקון עולם, להנעת הטוב והחסד בעולם ובחברה, בכלל ובפרט.

ביטוי מופלא ומדויק לתובנה זו מנסחים עבורנו חז"ל בנוסח ההדרן שנוהגים אנו לומר בסיום מסכת. אנרגיות יש לכולם. שאלת החיים היא האם אנו מנתבים ומשתמשים בכוחותינו, לטוב, לעזות דקדושה. האם ברור לנו שעמלנו וריצת חיינו הם בדרך הנכונה.

"מודים אנחנו לפניך ה' אלוקינו ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות. שאנו משכימים והם משכימים. אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים. אנו רצים לחיי העוה"ב והם רצים לבאר שחת…"

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין