פרשת ויצא: הגלות של יעקב אבינו  היא גלותנו 

הרב פנחס פונטורלו הוא שליח שטרואס-עמיאל שמכהן כמנהל לימודי עברית ויהדות- מרכז הלימוד אבן גבירול, מדריד ספרד

משפחת פונטורלו

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם…" (בראשית כח, י-יא)

בפסוק זה מתחילה הגלות שלנו, דרך חייו וצעדיו של יעקב אבינו, כפי שקובע הרמב"ן ש"כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (רמב"ן על בראשית יב, ו)

הגלות האישית של יעקב והכמיהה לשוב לארץ הפכה להיות הסמל או האב-טיפוס של הגלות של עם ישראל המרוחק מארצו. לפי פירוש אחד, כמו שעיניו של יעקב מעולם לא נטשו את התקווה לשוב לארץ אבותיו, כך גם עיניו של כל יהודי פונות כל הזמן לארץ ישראל. דבריו של הקב"ה ליעקב: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית כח, טו) הם מלאי חשש מצד אחד, אך בו זמנית מלאי תקווה בוודאות של החזרה הביתה. הדוגמה הזאת של תקווה משולבת וודאות מאפיינת  את היהודי בתפוצות, ללא קשר לרמת מעורבותו הדתית או הקשר שלו עם ההיסטוריה של הציונות והפוליטיקה הישראלית.

אנו עדים לתופעה חוזרת ונשנית של תקווה משולבת וודאות בתפילה שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיוֹן בְּרַחֲמִים" וגם בדברים שאנו מכריזים בסוף ליל הסדר בפסח: "לשנה הבאה בירושלים" ושוב עיני העם היהודי פונות אל ציון בתקווה, והלבבות מכריזים בוודאות על השיבה לארץ המובטחת.

הגמרא בחולין צא ע"ב מפרשת את הפסוקים בהם פתחנו בעקבות חוט פרשני מאוד מדויק ושונה.

יעקב הולך לחרן, ולאחר מכן הוא "מגיע" למקום מסוים, שהוא המקום בו יחלום על המלאכים שיעלו וירדו בסולם ואנחנו יודעים שהמקום הזה עדיין בארץ ישראל. איך, אם כן, יתכן שהוא הגיע לחרן כפי שלכאורה כתוב בפסוק? כדי לפתור את הקושי הזה של הנוסח, קובעת הגמרא שיעקב הגיע לחרן, אך אז חזר לארץ ישראל וחזרתו התברכה בנס שקיצר לו את המרחק מחרן לישראל, ודאג לכך שהוא יוכל לבצע את המסע הזה תוך זמן קצר. יעקב חוזר, לפי הפירוש הזה, כי הוא מבין שעבר במקום בו התפללו אבותיו, אברהם ויצחק, ואז הוא מחליט לחזור ובדרך נס "מגיע" לאותו מקום, הר המוריה, המקום שבו ייבנה בעתיד בית המקדש. למה יעקב חוזר להתפלל?

יעקב עבר את גבול ארץ ישראל ונכנס לחברה גלותית. שם הוא יצטרך להתמודד עם רוחניות שונה מהמדרגה שהורגל אליה ושהיה מודע לה. בגלות  יעקב נאלץ להתמודד, כפי שמסביר הרב אליהו דסלר ז"ל, בעל ה"מכתב מאליהו", עם חברה שבה החיצוניות גוברת על כל אלמנט אחר של החיים. יעקב איננו מוכן להתמודד עם סכנה רוחנית ואתגר כה גדול. יעקב  מבין את המרחק הרוחני בינו לבין הגולה, ומבין שעליו לחזור ולהתפלל ואפילו לא נותן לעצמו זמן לנוח.

החזרה למקום בו התפללו אבותיו פירושה התחזקות מכוח חיים חדשים ומימד חדש בו עומד יעקב למצוא את עצמו.

אלא שהלקח האמיתי טמון במאמץ שעושה יעקב במסע הזה. על יעקב לשמר את רמתו הרוחנית ועד לאותו רגע הוא מעולם לא התנגש במציאות שלא היו האוהלים הבטוחים של הבית והמשפחה, מקום שבו הרגע היחיד של סכנה פיזית ורוחנית היה ההתנגשות עם אחיו עשו סביב ברכת יצחק.

ברגע זה בחייו של יציאה מהארץ והגעה למקום אחר ולתרבות שונה כל כך, יעקב אינו דואג אפילו לסכנת המפגש עם עשו. הוא מרגיש חובה לחזור ולהתפלל במקום הקדוש ביותר בתולדות המשפחה, ולמען תולדות האנשים שיוולדו ממנו. במקום ההוא סבו אברהם היה מוכן להקריב את אביו יצחק, ובמקום זה יתפללו צאצאיו ויקשרו קשר נצחי עם ה'.

כל זה בזכות המאמץ של יעקב לחזור לשם לפני היציאה לגלות. לחזור, משמעותו להעמיד את התורה והזהות יהודית במרכז של חיינו וכערך המרכזי שלהם, כמרכיב ייחודי ומשמעותי בקיומנו האישיים, המשפחתיים והלאומיים.

בספרד חיים כיום כ-30,000 יהודים, 15,000 מהם גרים במדריד.  יהודים רבים היגרו לספרד מארצות ארגנטינה החל משנת ה-70 של המאה העשרים, ולאחרונה הצטרפו יהודים רבים מוונצואלה עקב המשבר במדינה.   לקהילה במדריד יש כיום כ-6 בתי כנסת, וכמו כן יש קהילה קונסרבטיבית, בית ספר יהודי יומי, מקווה, מסעדה כשרה, כולל ללימוד תורה, חנות לממכר מוצרים כשרים, רבנות מרכזית וכל הדרוש לקיום חיים יהודים. 

בשנת 1965 ייסדה הקהילה היהודית של מדריד את מרכז הלימוד אבן גבירול כדי להיות עמוד התווך העיקרי של החינוך היהודי במדריד. הפרויקט החל בפתיחת גן ילדים שהיה פרי התמדה ומסירות של קבוצת הורים. הם רצו לבנות מערכת חינוך חזקה השזורה מערכי ומסורות היהדות, ולטפח קשר מתמשך עם השפה, התרבות וארץ ישראל. המשימה שלנו היא לחנך כל ילד לחיות את המורשת היהודית שלו בגאווה ולהיות אזרח אחראי ופתוח של העולם.

לשיתוף הפוסט

פייסבוק
טוויטר
לינקדין