חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הריקוד שבלב החורבן: ט”ו באב כהזדמנות לתיקון חורבן השיח והחברה הישראלית

הרב אביע”ד סנדרס הוא ר”מ במדרשת או”ת לינדנבאום ובכולל דעה

החברה הישראלית נמצאת בלב חורבן, אך ט”ו באב מהווה הזדמנות של ממש לבניין.%D7%94%D7%A8%D7%91 %D7%90%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%93 %D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%A1 Aviad Sanders הוויכוח הוא לא רק בלתי נמנע, אלא בעל חשיבות בפני עצמו בעצם יצירת אופציה לשיח, במקום בו באופן מובנה יש פערים ואי הסכמה. כשמבינים את הכאב של האחר, את החורבן שלו, דווקא מתוך השבר יכול לצמוח בנין חדש, מתוקן יותר. ט”ו באב יאפשר לשבטים השונים לרקוד יחד ולדבר אחד עם השני, ודווקא פתיחת הלב של הריקוד יכולה לאפשר לנו את האופציה לשיח, שכל כך נצרך ביננו.

נתחיל מהסוף – אנחנו חיים בלב החורבן. הקמת מדינת ישראל לא שינתה זאת, החורבן מלווה אותנו שנים ארוכות מאוד ועוד לא נגמר. בית המקדש עומד חרב, הסיבות שהובילו לחורבן הבית עודן כאן ומה שקורה בימים אלו במדינה הוא חלק מן החורבן, הוא המשך הקיום שלו. בו בזמן, דברים אלו לא סותרים את כך, שדווקא בזמן החורבן עצמו, מדינת ישראל, ולא רק היא, מהווה אלטרנטיבה לו, גם בעצם הוויכוח הנוראי שמתרחש בימים אלו.

כדי להבין זאת, נביט דווקא על ט”ו באב, שאנו מציינים השבוע, ולכאורה אין כל קשר בינו לבין העניין. ט”ו באב מכונה חג האהבה בציבור הכללי, שמציין אותו כסוג של יום וולנטייז בו בני הזוג נותנים מתנות אחד לשנייה וחוגגים בו את האהבה, במובנה המערבי והקיטשי של המילה.

אולם, בפועל זהו ייחוס שטחי ביותר ליום בו התרחשו אירועים רבים. הגמרא בתענית (ל:-לא.), מונה שישה אירועים שונים שהתרחשו בט”ו באב, שהחשוב בהם לענייננו, הוא שביום זה הותרו השבטים להינשא זה עם זה. בוטל החיץ בין השבטים השונים בעם, שהוטל בעקבות הטענות של בני יוסף שלאחר שזכו בנות צלפחד בנחלה, יש סיכוי שתגרע נחלת השבט אם יתחתנו בנות צלפחד עם בני שבט אחר.

המשנה בתענית (תענית ד’ ח’) כל כך מתרגשת מביטול החיץ בין השבטים עד שהיא אומרת “שלא היו ימים טובים לישראל כטו באב ויום הכיפורים”. היא מסבירה, שהשמחה היא חלק בלתי נפרד מיום הכיפורים, משום שהוא יום סליחה ומחילה, ומט”ו באב שכן הוא יום של חיבור ואהבה. יותר מכך, המשנה אף לאחר מכן מוסיפה, כי אם יום הכיפורים הוא יום מתן תורה, ט”ו באב הוא היום של בנין המקדש, דבר ששם תאריך זה כהיפך המוחלט של ימי החורבן.

הנקודה השנייה בהקשר של ט”ו באב היא, שזה היום שמסמל מבחינה רעיונית ביהדות את תחילת התארכות הלילה על היום, ובמילות הגמרא “תשש כוחה של חמה”. לכאורה, אין קשר בין הדברים, אולם בפועל הם שזורים זה בזה – שכן כשהיום ארוך יש המון זמן להיות בחוץ, לעבוד קשה, לפעול על אוטומט. לא באמת מדברים אחד עם השני, עובדים, פועלים, עושים, זהו כוחה המשכר של העשייה שמחפה על המון מתחים. אולם, ככל שהלילה מתארך, נכנסים לבית יותר מוקדם ובעולם נטול מסכים, מדברים. מקשיבים אחד לשני, נדמה שהשחר לא יגיע לעולם, עולה זיכרון ישן וסביבו מתחילה להתנהל שיחה. נוצרת אינטימיות של ממש. בגמרא במסכת ברכות (ברכוץ ג.) נאמר שהחלק העמוק ביותר של הלילה הוא החלק בו בני הזוג משוחחים, בו אישה משוחחת עם בעלה. וכך, אותו הבית הנבנה בט”ו באב נבנה על זוגיות ומשפחה שיש בה נאמנות אחד לשני, המבוססות על אותו השיח.

אך מה לעשות, לא תמיד רוצים לדבר. לא תמיד רוצים להיות ביחד. לפעמים קשה לדבר, לפעמים נדמה שאין על מה. כבני אדם ישנן תקופות כאלו, וגם כעם אנו חווים תקופות כאלה כל הזמן. יש תקופות של חוסר כוח, חוסר יכולת לדבר מרוב כאב, מרוב תחושה שהפער גדול מדי והאחר לא יבין את הנאמר. לדבר זה קשה, כי לא מסכימים על הכל. אולם, בסופו של יום שיח הוא הבסיס לזוגיות, לחברות ולכל סוג של קשר – גם בין חלקי העם. שלא מדברים ורק עושים, נוצר ניתוק, ניתוק שהוא חורבן. חורבן קטן, אבל חורבן.

כל אדם עובר תקופות של חורבן, זה לא אומר שמיד אחרי החורבן לא יכול להיות בניין. הבית הפיסי הוא רק מעטפת, הוא לא הבית עצמו. הוא חשוב, אבל הוא לא העיקר. לפעמים צריך להגדיר שטח מסוים בו נותנים אחד לשני שקט ומרחב, דווקא כדי שיהיה יותר קל להיות יחד. הגמרא בתחילת פרק השותפין במסכת בבא בתרא, מלמדת אותנו שכותל בין שכנים הוא מוקד שותפות, הוא לא אמור להיות מוקד המפריד. במציאות מתוקנת גבולות קיימים לא רק כדי לייצר חיץ, אלא כדי לתת מרווח, כדי לחבר.

הציבור הכללי, מתקשה לא אחת להבין את התפילה והכמיהה לבנייתו מחדש של בית המקדש. אולם, אני סבור שאנשים היו חשים אחרת אם היו מסתכלים על בית המקדש, לא כמקום אשר עיקרו מקום תפילה על ידי קורבנות, אלא כבית שאמור לאחד את העם לגווניו, ואף את האנושות כולה. מקום שיהיה בית תפילה לכל העמים. זהו בית שבוקע את מחיצת הברזל, זהו בית בו כל העמים כולם יכולים להתפלל יחדיו לאלוקים. שאני מתפלל על בנין המקדש, אני מתפלל שיהיה בית בו כולנו נרגיש שנוכל לדבר בו, שנרצה לדבר בו, על דברים חשובים וגדולים. וכן, גם בית בו האנושות תדבר עם הזר המוחלט, אלוקים. בית שיחזק את הקשרים – שלנו כיהודים, אבל גם של כל העולם כולו.

הוויכוח הוא לא רק בלתי נמנע, אלא בעל חשיבות בפני עצמו לבניין, בעצם יצירת אופציה לשיח במקום בו באופן מובנה יש פערים ואי הסכמה. אכן, ויכוח יכול להיות חורבן אם לא מקשיבים. אך ויכוח בו מקשיבים אחד לשני, מוביל דווקא למקום של שיח מדויק ואמיתי יותר, מקום בו הוויכוח הופך לבניין עצמו. כשמבינים את הכאב של האחר, את החורבן שלו, דווקא מתוך השבר יכול לצמוח בנין חדש, מתוקן יותר.

וזה תלוי בנו ורק בנו. החברה הישראלית נמצאת בלב חורבן, תשעה באב האחרון הדגיש את החורבן המתמשך עלינו, אך ט”ו באב מהווה הזדמנות של ממש לבניין, שמתרחש גם הוא כל שנה ושנה, כל יום ויום. בכוחנו לשוחח, בכוחנו להקשיב, בכוחנו לבנות.

פסטיבלי האהבה שמתחרשים להם ברחבי הארץ בט”ו באב, בהם רוקדים ומפזזים אנשים שזועקים ונוהמים בכאב ברחובות לילות שלמים, מבטאים גם הם הזדמנות. גם ריקוד יש פה בלב החורבן הזה. ט”ו באב יאפשר לשבטים השונים לרקוד יחד ולדבר אחד עם השני ודווקא פתיחת הלב של הריקוד, יכולה לאפשר לנו את האופציה לשיח, שכל כך נצרך בין השבטים השונים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}