פרשת חוקת: "על מה נענש משה לא להיכנס לארץ?"

הרב אליהו ובת חן בר-גבע, שליחי מכון שטראוס-עמיאל באליקנטה, ספרד בה הם מכהנים כהרב והרבנית הראשונים אי פעם בקהילה היהודית של אליקנטה

לאחר כמה שבתות בבית הכנסת יחד עם חברי הקהילה המתוקה שלנו, נכנס יהודי מבוגר שלא הכרנו קודם, הוא נכנס בשקט, חבש כיפה וישב מצונף בפינת עזרת הנשים, היה ברור לנו שהוא יודע היכן עזרת הגברים אך מחכה שנכעס או נגיב לזה באופן שלילי. בעלי, הרב של הקהילה,  ניגש אליו, לחץ את ידו, התעניין בעברו, ולא הזכיר את מקום הישיבה כלל. וכך מאז כל שבת מגיע אותו יהודי לתפילות שבת בבית כנסת,  עולה במעלית, מתיישב בעזרת נשים, שומע תפילה, מתפלל, לעיתים מבקש לעשות קידוש לכולם, משמיע אידיאולוגיות שונות וכו'. שמונה חודשים לאחר אותה כניסה ראשונית, הוא נכנס כהרגלו ביום שבת לעזרת נשים, ואז פולט לעצמו "אני לא שומע פה כל כך טוב את מה שמדברים" ונכנס לראשונה לעזרת גברים, אני ובעלי הרב אליהו נדהמנו, משהו ביהודי הצדיק והעקשן הזה התקלף. ידענו בוודאות שאם היינו מעירים לו בפעם הראשונה, הוא לא היה חוזר יותר לבית כנסת. 

הרבה דובר על "מי המריבה", למה משה נענש כל כך? נכון, הוא היכה בסלע במקום לדבר אליו, אך האם זה עד כדי כך נורא?

מצאתי סיבות רבות ומגוונות לכך, למרות שהאמת היא שאנחנו לא יודעים חשבונות שמים. וקשה לכתוב או לדבר בגנות משה, שעשה כביכול מעשה לא בסדר. מי אנו שנשפוט?

ובכל זאת אביא לכאן פירוש שנגע לליבי:

משה מנהיג את עם ישראל עשרות שנים במדבר, בחום, בקור, מקשיב לכל תלונה שלהם, הם רואים ניסים נסתרים וגלויים,  מגיעים למדבר צין ואחותו של משה, מרים נפטרה, אין מים. העם מתחיל להתלונן: "הנה, אנחנו תכף נמות מצמא, אין מים! חבל שבאנו  לפה, אולי היה עדיף לנו להישאר במצרים ולמות שם?! למה הבאת אותנו למדבר? שנמות? יפה מאד שהבטחת לנו תאנה, גפן ורימון. אבל מים??? איך נתקיים בלי מים???",

משה מקשיב מתוסכל, שנים רבות אנחנו בדרך ואתם רואים ניסים מטורפים, קצת אמונה, מה קרה?! ובעודו באבל על אחותו מקשיב  לתלונות סביבו והתעייף משה מעם ישראל ואמר להם את המילים הבאות:

שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  

או במילים אחרות, אמר להם משה: שמעו נא חתיכת סרבנים, מעצבנים, ילדי שמנת! כלום לא מספיק לכם, שום דבר לא משמח אתכם!  ה' אמר שהסלע תוציא מים והיא תוציא! ובלהט הרגע היכה בסלע במקום לדבר.

וה' אומר למשה שבגלל הסיטואציה הזאת הוא לא יכנס לארץ הקודש וימות במדבר.

פסיקתא דרב כהנא "שמעו נא המורים" י״ד:ה׳ – כך כת' וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו), מה ציום?, אמר להם אל תהו קוראין לבני מורים!, וכיון שהיקניטו על מי מריבה אמר להם משה "שמעו נא המורים" (במדבר כ), אמר להם הקדוש ברוך הוא כל עצמי הייתי מצוה אתכם ואומר לכם אל תהו קורין לבני מורים ואתם קורין לבניי מורים. … לכן לא תביאו. (לא תכנסו לארץ)

כותב האבן עזרא כ, ח:  בעבור שאמר לישראל 'שמעו נא המורים' והם בני אברהם יצחק ויעקב.

או כמו שאומר הילקוט שמעוני במילים אחרות: עם ישראל אמרו במעמד הר סיני "נעשה ונשמע"- כמו ילד קטן שנלקח לבית הכנסת, מקיים מצוות, מתלבש, מצחצח שיניים, מתקלח וכדו' כרצון הוריו המקנים לו הרגלים, כך מתקיים "נעשה".

אך כשהילד גדלו ומתבגר זה לא מספיק וצריך "נשמע", לדבר אליו, להסביר את טעם המצווה, להראות שהאור מתוק, להעניק לו משמעות. והכי חשוב להאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו. לומר לו שאפשר! שהוא יכול! ואתה סומך עליו שיש בו כוחות.

וכמו שאמר רבנו הרב אליהו בירנבאום: מה שהתאים בדור מצרים לא מתאים בדור הנכנסים לארץ. במצרים התאים "הכה בסלע", אבל בישראל עובד "לדבר אל הסלע".

הסלע הוא משל לכולנו, לכאורה מנהיג ישראל לאחר עשרות שנים היה ברגע של שבירה מעם ישראל. והקב"ה בא ואומר: "אל תוותר על אף יהודי! יהודי הוא יהודי לא משנה מה! תסתכל על הטוב שבו! גם כשהוא מתלונן הוא הבן שלי! הוא בן אברהם, יצחק ויעקב ולאף אחד אין זכות לקרוא להם "מורים" ומרדנים.

אנחנו בתחילת דרכנו, ועם ישראל בהחלט יכול להיות עם קשי עורף. איחולי לנו ולכל הורה, מורה ומחנך של הדור הבא, לדעת להאמין בילדים, בתלמידים, באנשים שלנו, למצוא בהם את הטוב. להרים להם! ולא לוותר על אף יהודי!!!