פרשת עקב: הפרטים הקטנים
הרב גל וטליה בן מאיר, שליחי מכון ברן-עמיאל לשעבר ביוסטון, טקסס בה שימשו כשליחי הוראה בבית ספר ברן-אקדמי ביוסטון
פרשת עקב היא פרשה שדרשנים ורבנים מאוד אוהבים וזאת בזכות שני נושאים מאוד ידועים שניתן לדבר עליהם כמעט ומבלי להכין ולהתכונן אליהם מראש. יש באמת כמה פרשות שהדרשות שבהן כל כך ידועות והן גם חלומו של כל רב שמלמד ומכין תלמיד לבר המצווה שלו. בניית הדרשה מגיעה מתוך מבחר של מספר פירושים שמתאימים ככפפה ליד מבחינת המסר הקליט שלהן והחיבור שניתן לעשות לגיל הבגרות של חתן בר המצווה או לכל נושא אחר בחיינו.
מצד אחד, כרב שכותב פה דבר תורה לפרשת עקב, אני מתפתה לנסות ולמצוא פסוק או נושא שהוא פחות ידוע ובכך כביכול להרשים אתכם באיזה שהוא חידוש מעניין ומקורי אבל מצד שני אני גם יודע שאחד המסרים החשובים של שליחות באופן כללי הוא דווקא לא תמיד ‘להמציא את הגלגל’ ולעיתים לבחור לחזור על דרשות ידועות שאנשים בטוח יאהבו לשמוע ויזדהו עם המסר שלהן בקלות. ולכן אכתוב כאן את שתי הדרשות המפורסמות ביותר שבפרשה זו אך אנסה לחבר כל אחת מהן לעניינים ששייכים לעולם השליחות ולניסיון שיש לי כרב שזכה לצאת פעמיים לשליחות חינוכית בארה”ב ובקנדה.
הדרשה הראשונה היא כמובן שם הפרשה ‘עקב’, שלפי רש”י מהווה למעין תזכורת לשמור על המצוות ה’פחות מפורסמות’, מצוות שאדם ‘דש בעקביו’ ונוטה להתעלם, ‘לדרוך עליהן’, או לשכוח מהן. כולנו אוהבים את המסר הפשוט הזה שניתן לחבר אותו לכל יום או אירוע ואביא מספר דוגמאות.
אם אתם כשליחים מתארחים בבית של אחד מחברי הקהילה אז מן הסתם תוכלו בקלות לחבר את הדרשה הזו למילים של שבח שתרצו להרעיף על פני המארחים שלכם. תוכלו לשבח אותם על זה שהם השקיעו ‘גם בפרטים הקטנים’ ובכך הביאו להצלחה של האירוח. אם מדובר על בר מצווה של אחד מילדי הקהילה אז תוכלו להדגיש את העובדה שכניסה לגיל המצוות אינה רק מחייבת את חתן השמחה להשקיע במצוות המפורסמות אלא אף במצוות הפחות מפורסמות, כדוגמת התבלין הבודד שיכול לשנות את הטעם של מנת גורמה.
אוכל גם לומר שפעולות שלא מצריכות עמל רב דוגמת אמירת השלום עם חיוך על הפנים, הן יהיו הפעולות שגם ואולי בעיקר, יקבעו את ההצלחה של השליחות כולה.
התפקיד של השליח הוא לשים לב למצב הרוח הכללי של האנשים שהוא משפיע עליהם בצורה ישירה, אם זה במקום העבודה שלו בביה”ס או בקהילה שלו כרב או כסגן רב. השליח צריך להיות ער לשינויים שקורים במהלך השליחות גם כשלא מדובר על אירוע שמזעזע את אנשי הקהילה דוגמת הכנסת ספר תורה, שמחה משפחתית או חלילה אובדן כלשהוא. זאת אומרת, ‘להיות שם’ למען חברי הקהילה גם בזמנים שכביכול אנחנו כשליחים לא אמורים באמת לשים לב לשינויים שגרתיים וקטנים שקורים.
הדרשה השנייה הידועה בפרשתנו היא על מידת הגאווה שמשכיחה מאיתנו את התורה ואת הזיכרון ב’הוא הנותן לך כוח לעשות חייל’ ובמקרה של הדרשה הזו, נהוג בדרך כלל לדבר על הישראלים שכבר עשו עלייה ונטעו את היסודות של הבתים שלהם ועל איך שהם צריכים להיזהר ממידת הגאווה.
לעניות דעתי פחות מתאים לשליח להוציא לעג היפותטי על ישראלים שכבר עשו עלייה ובכלל לדבר על מצב הנדל”ן בישראל. לכן אכתוב פה רעיון קצת שונה והלוואי ויכולתי להגיד לכם שקראתי את זה ברמב”ם (דרך אגב, משהו שדרשנים נוטים לעשות כשאין להם מקור למסר שהם המציאו, ובתקווה שלא המציאו אותו 2 דקות לפני שהדרשה שלהם התחילה…).
הרעיון הוא שמידת הגאווה עלולה להשכיח מאנשי הקהילה את הצורך ואת הזכות שלהם לתרום לקהילה. שהרי יכול להיות אדם שמאוד משקיע בקהילה שלו אבל כשההצלחה שלו מרקיעה לשחקים חדשים אז הוא נוטה להפסיק להגיע לשיעור השבועי או לעזור להכין את הקידוש וכדומה. כמובן שלא מדובר על כוונות לא טובות או על רוע לב אלא פשוט על שכחה טבעית שנגרמת דווקא כתוצאה מהצלחה. אותה הצלחה שהאדם ייחל לה וקיווה ואף הבטיח לעצמו שאם הוא יגיע אליה אז הוא יתנדב ויתרום יותר. אולי יש פה גם הזדמנות לצאת מהשלילה ולכוון לחיוביות. הזדמנות שלנו כשליחים לשבח כל אדם מהקהילה שב”ה הגיע להצלחה ושבכל זאת הוא חלק בלתי נפרד מההישגים ומהמשפחתיות של אותה הקהילה, וזה מגיע מתוך כל רוח ההתנדבות והמסירות שניתן להבחין בה אצלו ואצל חלק גדול מאנשי הקהילה.
לסיכום, אם נחבר בין שתי הדרשות המפורסמות נוכל לומר שמדובר על שני חצאים של אותה המטבע. צד אחד משול לטיפוס אל הדרך להצלחה שחייבת לכלול גם את הפרטים הקטנים. והצד השני היא ההתמודדות שלנו לאחר ההגעה להצלחה שאליה קיוונו להגיע.
יהי רצון שנזכה כשליחים להשקיע בפרטים הקטנים יחד עם הנכונות שצריכה להיות לנו לשבח ולהוקיר טובה ותודה לכל אנשי הקהילה היהודית שמשקיעים מכספם מזמנם ומטוב ליבם. לעיתים קל לנו להסתנוור מההצלחה של אנשים מסוימים מהקהילה אבל הבה ונפרגן להם בלב ונקווה שהקב”ה ימשיך לפתוח את ארובות השמים לכל אותם יהודים טובים בקהילות שבחו”ל, שממשיכים למרות ובעקבות ההצלחה הפרטית שלהם, לתרום בכל ליבם למען המשפחה השנייה שלהם, הקהילה היהודית.
הקהילה היהודית ביוסטון שזכינו להיות בה שליחים במשך 3 שנים היא קהילת הUOS שנחשבת לקהילה דתית-מודרנית ומונה כ300 משפחות. במרחק של מספר רחובות מבית הכנסת שוכן בית הספר ברן-אקדמי על פני כ42 דונם של שטח (טירוף. בכל זאת, מדובר על טקסס…)
התפקיד שלנו היה להיות המורים השליחים מישראל היחידים בביה”ס שמנה כ250 תלמידים וכן להיות מעורבים בקהילה כמעבירי שיעורים ופעילויות בלתי פורמליות.
הפעילויות שזכינו להתחיל כשליחים ושהפכו למסורת בביה”ס גם לאחר שעזבנו, היו בין היתר קבלת שבת מוסיקלית בימי שישי לגילאי הגן והיסודי וכן הצגות שהוצגו בשפה העברית על ידי התלמידים לקראת כל חג יהודי וישראלי.
בקהילה עזרנו במניין הצעירים בשבתות וכן העברנו חוג של דרמה ופרשה.
חיי הקהילה היו עשירים מאוד וזכינו להיות מאוד מעורבים בהן מבחינת חברתית. היום, בשנת תשפ”ג אנחנו בדיוק 10 שנים לאחר השליחות ועדיין בקשר עם 3 משפחות מהקהילה שאנחנו פוגשים כשהם מבקרים בישראל או בפעמים שיצא לנו לבקר שם.
