פרשת בא: הסיפור העל-זמני של יציאת מצרים

רב מרכוס ולידיה רוזנברג, שליחי שטראוס-עמיאל  במלבורן, אוסטרליה, הרב מרכוס משמש כרב של בית קהילת "המעיין" וגם כמורה למקצועות היהדות בבית הספר "לייבלר יבנה קולג'" במלבורן, כאשר לידיה משמשת כרבנית הקהילה ומרכזת ומלמדת בתוכנית בת המצווה UJEB

בפרשת בא, עם ישראל מקבל מצוה שמחייבת אותו לעלות מעל לטבע ולהפוך לסוג של גיבור-על.  הדבר בא לידי ביטוי בכך שבני ישראל מצטווים לא רק לשחוט את "האל" המצרי לנגד עיניהם של אדוניהם המצריים, אלא אף לרומם ולקדש את הזמן עצמו.  וכך הם אמנם עושים.

בעודם שקועים עמוק בארץ מצרים, לא רק שנצטוו לשמור את סדר הפסח הראשון, אלא אף נצטוו על כל סדרי הפסח העתידיים.

וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃ “וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן ה' לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽה' אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃

ואמנם, מתוך תהומות ההוויה המצרית, מתרוממים בני ישראל אל מעבר למימד הזמן ומצליחים לדמיין את החירות העתידית שלהם.  זאת ועוד, הם מקבלים על עצמם מצוה שכל עניינה היא זכירת העבדות בזמן עתידי של חופש, היינו – מתוך מבט לאחור.

גם כשאנו נכנסים לארץ ישראל ומממשים את חרותנו בפועל, ישנה מצוה לזכור את יציאת מצרים.  וזאת מכיוון שדווקא בזמן שאנו חיים בארץ המובטחת חשוב שנזכיר לעצמנו מהי חירות אמיתית.  בשלב מאוחר יותר, כפי שמתואר לנו בפרשת כי-תבוא, כאשר כבר הגענו אל הנחלה ואל המנוחה והארץ נותנת פריה – אנו מביאים את ביכורי הפירות לקב"ה.  וגם כאן, בעת הבאת הביכורים, אנו חוזרים אחורה בזמן כביכול, ומזכירים תקופה שבה לא היה לנו עושר ואף לא החירות ליצור אותו.  בעוד שבפרשה שלנו נסענו קדימה בזמן ונתבקשנו לדמיין עתיד מזהיר מתוך הווה עגום על מנת להחדיר בנו תקווה, בפרשת כי-תבוא אנו חוזרים אחורה בזמן, מתקופה של שגשוג לתקופה של חוסר-כל, וזאת על מנת להחדיר בנו את מידת הכרת הטוב ומידת הענווה.

גם בימינו, כשחלק גדול מהעם כבר זוכה לחיות בארץ ישראל, רצוי שנאמץ פרספקטיבה עתידית.  כשליחים, אנו יודעים היטב עד כמה חשוב לשמור על גחלת התקווה, כפי שלימד אותנו הנביא מיכה (ז', ט"ו): "כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת".  כלומר, אימוץ זווית-ראייה עתידית לא נועד לאפשר לנו להתחמק מהעבודה הנצרכת בהווה, אלא נועד להשיג פרספקטיבה רחבה שתאפשר לנו לדמיין מצב של שיבת ציון השלמה, ולראות את כלל עם ישראל יושב בארצו בשלום, איש תחת גפנו ותחת תאנתו; ובה בעת להיות מחוברים לעבר שלנו, שממנו אנו למדים את לקחי החופש, הכרת הטוב והענווה.  ללא המידות הללו לא נוכל לקיים מצב של שגשוג ושלום לאורך זמן.

[הרעיונות המובאים למעלה מבוססים על מאמרו של הרב סולובייצ'יק בספרו "זמן חרותנו".]

קהילת "המעיין" היא קהילה חמה וידידותית השוכנת בלב המרכז היהודי במלבורן ומונה כארבעים חברים שמהווים את הרוח החיה של הקהילה.  אנו מתגאים בניגוני התפילה המרנינים שלנו, בשירה המרוממת ובאווירה המחבקת.