Search
Close this search box.

פרשת נשא: פרשת הנזיר על פי פירוש “אם למקרא” הרב אליה בן-אמוזג

הרבנית מלכה והרב אליעזר די-מרטינו, שליחי מכון שטראוס-עמיאל בלוזאן, שוויץ בה הרב אליעזר מכהן כרב הקהילה

%D7%93%D7%99 %D7%9E%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%95הניתוח שנציג מבוסס על משנתו של הרב אליה בן-אמוזג מליוורנו (1822-1900). 

הרב אליה בן-אמוזג היה רב ופילוסוף איטלקי בעל-שם שחי במאה התשע-עשרה ונודע בעיקר בשל כתביו שעסקו בפילוסופיה יהודית וכללית ובניסיון לגשר בין השתיים.

כדאי לעיין בפירושו של בן-אמוזג על התורה – “אם למקרא” – על מנת לרדת לעומקה של הפילוסופיה הספרדית-דתית-הומנית, כפי שכינה אותה אחד מגדולי הפילוסופים היהודים, הפרופ’ חוסה פאור ז”ל, ושאותה ייצג נאמנה הרב בן-אמוזג. 

ביטא זאת באופן מושלם החכם הספרדי דויד שאשא: הוגי הדעות הגדולים של המסורת הספרדית ניסו לתת ביטוי לעובדה שערכי הדת וההומניזם חד הם.  הדת איננה מושתתת אך ורק על הקשר שלנו עם אלוקים, ואיננה סובבת סביב עניינים שברוח בלבד.  על הדת לתת מקום מכובד להומניזם, וכך גם נכון לגבי לימודי ההומניזם – שומה עליהם להשמיע את קולה של הדת.

ההגדרה האישית שלי להומניזם דתי, המתבססת על מילותיו של הפרופ’ פאור, היא היכולת של כמה מן ההוגים היהודים הדתיים לצטט באריכות משלל כתבים של מלומדים ואנשי ספר, להחיל את תחומי ההתמחות שלהם על טקסטים מקראיים ופרשנות יהודית מסורתית, ובכך להצביע על הקשר ההדוק בין הפרשנות של הטקסטים הנ”ל לבין הערכים שהיו נחלתם של אותם פרשנים יהודים במהלך ההיסטוריה. 

כעת נעיין בפרשנותו של בן-אמוזג לבמדבר פרק ו’ בניסיון לרדת לעומק תובנותיו בכל הנוגע לנדר הנזירות.   

” דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר–לְהַזִּיר, לַה’.”  (במדבר ו’, ב’)

אחד ממאבקיו האינטלקטואליים המרכזיים של בן-אמוזג סבב סביב הניסיון לחזק לא רק את הלגיטימיות של התורה שבעל פה, אלא גם את הידיעה שאי-אפשר להתקיים בלעדיה.  בן- אמוזג חוזר על הרעיון הזה בכל הזדמנות, ומצטט מחיבוריו של שלמה מונק (1803-1867), המזרחן היהודי-צרפתי יליד גרמניה.  התורה שבכתב איננה מזכירה כלל מצב שבו אדם נודר להיות נזיר-עולם, כמו שמשון למשל.  אם כן, מהיכן הגיע הרעיון הזה?  חייבים, אם כן, לומר שבתורה שבעל פה ישנן הוראות מפורשות על כך, אחרת לא היה ניתן לדעת כיצד ליישם בפועל מצב של נדר נזירות-עולם.

“אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר…”  – לא מצינו בתורה שתורֶה משפט נזיר עולם כנזירות שמשון, כמו שהעיד על זה החכם [שלמה] מונק [בספרו] “פלשתינה” [עמ’] 169.  ואצלי ראיה גדולה היא לאמיתות תורה שבעל פה, שאם לא הייתה בישראל להורות מה ששתקה ממנו תורה שבכתב, ובכלל ענין נזירות עולם, מנין להם להתנזר נזירות עולם, ואיפה התורה והמצווה שעל פיהם יתנהגו בשמירתו?” (פירוש “אם למקרא”, במדבר ו’, ב’). 

בבמדבר ו’, ג’, מצווה התורה על הנזיר להימנע משתיית יין ושכר.  וכך נאמר:

“מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

הרב בן-אמוזג מתווכח עם מלומד בשם Dodwell (ייתכן כי מדובר באירי Edward Dodwell שכתב על ארכיאולוגיה, או, לחלופין, בתיאולוג האנגלי-אירי השנוי במחלוקת – Henry Dodwell, שטען כי הנביאים נהגו לשתות אלכוהול כהכנה לקבלת נבואה).  בן-אמוזג מצטט מכמה מקורות מקראיים שמראים שיין איננו כלי שמכשיר אדם לנבואה, אלא ההיפך הוא הנכון – הוא מוביל לטעיה ולשגגה.  דוגמה לכך ניתן למצוא בעמוס ב’, י”ב, ובישעיהו כ”ח, ז’.  מתוך הפסוקים שם, אפשר ללמוד שכאשר משקים אדם יין, הנבואה נמנעת ממנו.  וכך כותב בן-אמוזג:

“מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר” – לא ידעתי מהיכן למד Dodwell שהנביאים היו שותים יין להכין עצמם לנבואה, ולא שמענו שישתמשו רק בניגון.  ודרך השערה, יותר קרוב לומר שלא היו שותים כלל ככוהנים, וכנזירים וככרכבים [פרשים?].  ומצינו בכתוב ‘וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ’ (עמוס ב’, י”ב), הא למדת שהשקאת היין כמניעת הנבואה.  ובישעיהו (כ”ח) ‘גַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה’ וגו’  נמצאת למד שהיין אינו סיוע לנבואה רק סיבת טעות ושגיאה.  ראה. Boulanger Antiq. devoil. vol. lV. 48.”  (פירוש “אם למקרא”, במדבר ו’, ג’)

בן-אמוזג מגיע למסקנה כי יין אינו נדרש לשם קבלת נבואה, ועדיף להימנע ממנו.  הוא אף ממליץ לקוראיו להמשיך ולעיין בכתביו של הפילוסוף הצרפתי Nicolas Antoine Boulanger. 

כמו כן, מצווה התורה על הנזיר להימנע מאכילת פירות הגפן בכל צורה שהיא, מחרצנים ועד זג.  וכך נאמר:

“כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ:  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג–לֹא יֹאכֵל.” (בבמדבר ו’, ד’)

הרב בן-אמוזג מנתח את המילה “זג”, ולא מוותר על ההזדמנות להתנצח עם בן-דורו, שמואל דוד לוצטאו (המכונה שד”ל).  שד”ל היה רציונליסט רדיקלי, בעל דעות עצמאיות, ולעתים קרובות אימץ גישה מזלזלת כלפי חז”ל.  בנוסף לכך, הוא התנגד נחרצות למיסטיקה קבלית.  בפירושו, מציע שד”ל פירוש למילים “חרצנים” ו-“זג” שסותר לחלוטין את פירוש חז”ל למונחים הללו.  שד”ל טוען כי ה-“זג” הוא למעשה החרצן או הזרע.  במקרה הזה, בן- אמוזג לא נדרש להביא חיזוקים לדבריו מטקסטים חיצוניים, וכנראה בכוונה תחילה טוען כנגד דברי שד”ל בהתבססו אך ורק על הוכחות מן התלמוד.  וכך הוא כותב:

זג: לדעת רבי יוסי [בבלי, מסכת נזיר לח: וגם במשנה] “זג” הוא החיצון [של הצימוקים], והחכם שד”ל [בפירושו על במדבר ו’, ד’] חשב שלהיותו [רבי יוסי] מאנשי גליל שלא היו בקיאין בלשון [הקודש] סמך על מלת “זוג” [הדומה למילה “זג”] המורה על הפעמון. והמעיין בדברי רבי יוסי [משנה נזיר ו’, ב’] ימצא בלשונו: “כדי שלא תטעה: כזוג של בהמה שהחיצון נקרא זוג והפנימי נקרא ענבל“. הרי לך שלא בא [רבי יוסי] אלא לתת סימן [נוטריקון] כמנהג חז”ל במשנה ובתלמוד, ולא שסמך על זה מכל וכל בפירושו [בכל פירושיו]. ובמקומות אחרים שבא לשון זה בדברי רבותינו “כדי שלא תטעה”, יוכיחו כי אינו רק הנחת סימן [כפי שראינו במשנה במנחות י”א, ד’. שם נאמר: ‘רבי יהודה אומר: שלא תטעה בזה זד”ד יה”ז.’ היינו, רבי יהודה נתן סימנים במידותיהם של לחם הפנים ושתי הלחם.  נוטריקון זד”ד כנגד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – אָרְכָּן שִׁבְעָה, וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וסימן יה”ז כנגד לֶחֶם הַפָּנִים – אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.]  (פירוש “אם למקרא”, במדבר ו’, ד’)

בסוף הפרשה מסבירה התורה כי על הכהן להקריב את קרבן הנזיר באופן מיוחד במינו, היינו – על ידי תנופה.  וכך נאמר:

“והֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה, לִפְנֵי ה’ קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן, עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה; וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר, יָיִן.” (במדבר ו’, כ’)

הרב בן-אמוזג מציין כי לא סביר להניח שמשה יצווה על תנופה מבלי להסביר כיצד זאת מתבצעת, וגם כאן הוא שב ומציין את חשיבותה של התורה שבעל פה, ומצטט קטע מפורסם מתוך מסכת תענית:

והניף הכהן אותם תנופה: לא יתכן שיזהיר משה על התנופה, ולא יבאר כיצד תהיה נעשית, ודרך עשייתה נתבאר בתורה שבע”פ –  ‘מוליך ומביא מעלה ומוריד, ולכל הפנים’ [עיין בתלמוד בבלי, מנחות ס”א עמ’ א’] כבר מצאנו מנהג הנענוע מפורש בתורה ורבותינו הרחיבוהו ללולב, ובאמת אמרו [תלמוד בבלי,  תענית ט’ עמ’ א’] ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא [אין דבר בתורה שבעל פה שאיננו רמוז בתורה שבכתב].”  (פירוש “אם למקרא”, במדבר ו’, כ’)

ככלל, מדגיש פירושו של הרב בן-אמוזג על פרשת הנזיר את חשיבותה של התורה שבעל פה במסורת היהודית.  מצוותיה של התורה אינן נלמדות אך ורק מן התורה שבכתב, אך מצויות גם בתורה שבעל פה ובמסורות של תורת הסוד, ואלה נותנים הבנה עמוקה יותר באשר לאופן קיומן.  לצד הרעיון הנ”ל, בן-אמוזג מתייחס בחיוב לנדר הנזירות, ורואה בו בחירה לגיטימית של כל מי שנפשו חשקה בהשגת מדרגה רוחנית גבוהה יותר. 

אולם הנקודה המעניינת מכולן היא העובדה שבן-אמוזג – שהיה בקיא בפילוסופיה יהודית וכללית מודרנית – מדגים לנו כיצד ההומניזם הדתי לא רק ששורשיו נטועים עמוק במקורותינו העתיקים ביותר, אלא שענפיו מתפרשים אל עבר העתיד ומייצגים יהדות רלוונטית ולגיטימית שמן הראוי שקולה יישמע בנוף האינטלקטואלי של אמונתנו. 

הקהילה היהודית בלוזאן ובקנטון ווד מונה כ-600 משפחות.  הקהילה נוסדה על ידי יהודים מאלזאס שסחרו בבהמות באותו האזור.  במהלך המאה העשרים, היו כמה גלי הגירה שחיזקו מאד את הקהילה, בעיקר ממצרים והממלכה העותומנית.  לקהילה יש בית כנסת מרהיב ביופיו, מרכז קהילתי וכמה מוסדות יהודים עצמאיים שפועלים בתוך הקהילה, למשל – גן ילדים שוקק חיים ובית ספר יסודי. 

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}