פרשת תזריע-מצורע: טומאה וטהרה – הגדרות בהתהוות…

הרבנית אילנה והרב דניאל אפשטיין, שליחי מכון שטראוס-עמיאל בלונדון אנגליה, בה הרב דניאל משמש כרב בית הכנסת "ווסטרן מארבל ארצ'" במרכז לונדון ביחד עם אשתו הרבנית אילנה

פרשיות תזריע ומצורע, הממוקמות ממש באמצע ספר ויקרא, עוסקות בלב לבה של תורת הכוהנים, היינו – באינספור הדינים הנוגעים לנגעי הגוף ולהפרשותיו, הן של האיש והן של האישה.  התורה אומרת לנו בפירוש שכאשר נגעים או הפרשות אלה מופיעים, האיש או האישה הופכים מ-"טהור/ה" ל-"טמא/ה".  מונחים אלה מופיעים במירכאות מכיוון שלא תמיד הם משקפים נכוחה את השינוי במצב הנידון.

אדם שחווה הפרשת-גוף כלשהי הקשורה במוות, או מי שנמצא במצב שאינו מאפשר לו לתת חיים מקבל סטטוס של "טמא".

למשל, בסוף מחזור הביוץ החודשי של האישה, מפריש גופה דם ורקמות ומסמן בכך את אי-יכולתו הזמנית של הרחם ליצור חיים חדשים, עד שיחודשו תאי הדם והרקמות הנחוצים ליצירת חיים במחזור החודשי הבא.  בסוף תקופת הפריון החודשית, עוברת האישה ממצב של "טהרה" – הבא לידי ביטוי ביכולת להעניק חיים – למצב של "טומאה" – מצב שבו איננה מסוגלת ליצור חיים חדשים.

תקופת ה-"טומאה" שמתבטאת באי היכולת ליצור חיים חדשים, מסמנת, על דרך ההשוואה בלבד, ריחוק מאלוקים.  אלוקים, מעצם הגדרתו, מבטא את טהרת החיים, ואנו שנבראנו בדמותו כצלמו הולכים בדרכיו כאשר גם אנו יוצרים חיים חדשים. פועל יוצא מכך הוא שכאשר איננו יוצרים חיים חדשים, איננו "הולכים בדרכיו של הקב"ה" כביכול.

התוצאה הטבעית של הנ"ל היא התרחקות רוחנית מהקב"ה.  הדבר נכון גם לגבי אדם שבא במגע עם מת.  גם כאן ישנה חוויה של "העדר חיים" ולכן הנוגע הופך לטמא.  על מנת לחזור למצב של טהרה יהיה עליו להמתין פרק זמן מסוים ורק אז לעבור תהליך של היטהרות.

בתקופה האחרונה היינו עדים לאובדן חיים טרגי כתוצאה מפעולות טרור בישראל.  לצד היגון הנורא, הייתה גם אמונה אדירה, והמשפחות השכולות שידרו כוחות על-אנושיים ונתנו ביטוי לאמונתם באלוקים ולעובדה שכל מה שקורה הוא חלק מהתוכנית ההיסטורית של עם ישראל.

לאור כל המאורעות שמתרחשים עלינו לאחרונה, קשה לי עם ההגדרות המקובלות למונחים "טומאה" ו-"טהרה", וזאת מכיוון שהמגע הקרוב עם המוות מקרב אותי לאלוקים ולא ההיפך; אובדן החיים מעמיק אצלי את האמונה בניסיון נואש להמשיך הלאה.

אני חש כי ההגדרה המסורתית למושג "טהרה" (קִרבה) לוקה בחסר, וזאת מכיוון שהיא איננה מצליחה לבטא את הפרשנות שלי לקִרבה לאלוקים.  דווקא בחוויה שלי את המוות ("טומאה"/ריחוק), אני מצליח להרגיש פגיע ולעלות למדרגה של "דביקות" (היצמדות קרובה לאלוקים).

אולי בשגרת החיים ובתנודות היומיומיות יש אמת בהגדרות המסורתיות.  אולם, במצבי קיצון רוחניים ורגשיים ייתכן שיש מקום למסגר מחדש את קווי הטומאה והטהרה, לפחות במישור הפילוסופי.  זאת על מנת לעזור לנו לנווט באותם מרחבים בלתי-נודעים ובלתי-נתפסים.

יהי רצון שנזכה לשאוב כוחות מאמונתנו בכל עת ובכל מצב.  אמן!

בית הכנסת שלנו, המכונה דרך חיבה "מארבל ארצ'", ובשמו המלא – "ווסטרן מארבל ארצ' סינגוג" – קם לתחייה בעקבות חיבור מוצלח בין שני בתי כנסת: בית הכנסת "ווסטרן" (שנוסד בשנת 1761) ובית הכנסת "מארבל ארצ'" (שנוסד בשנת 1957). 

בית הכנסת "ווסטרן", אחד מבתי הכנסת האשכנזים הראשונים באנגליה, היה הראשון שנבנה בווסטמינסטר, מחוץ לעיר לונדון, ובתחילה נודע בשם בית הכנסת "ווסטמינסטר".  כמו כן, הוא גם היה בית הכנסת הראשון שבו התקיימו דרשות באנגלית.  בית הכנסת אמנם דגל בערכים אורתודוקסיים מובהקים, אך בה בעת אימץ גישה של סובלנות דתית כלפי כל אדם, ושמר מכל משמר על עצמאותו האדמיניסטרטיבית יותר מ-200 שנה. 

בית הכנסת "מארבל ארצ'" נוסד בשנת 1957 בחסותו של ה-"יונייטד סינגוג" על מנת להוות תחליף לבית הכנסת הגדול שנהרס במהלך פעולות האויב בזמן מלחמת העולם השנייה.

מיזוגם של שני בתי הכנסת המרכזיים הללו בעיר לונדון – האחד בית כנסת עצמאי' והשני שהיה חלק מה-"יונייטד סינגוג" – היה אירוע ראשון מסוגו באנגליה.  שתי הקהילות חברו יחדיו ויצרו קהילה מאוחדת ודינמית המונה חברים בני כל הגילים.