פרשת ראה: מדוע נבחרה ירושלים?

הרב מארק ושרה פישמן, שליחי מכון שטראוס-עמיאל לשעבר במונטריאול, קנדה בה מרק שימש כרב בכיר בקהילת “בית תקווה”

בפרשת ראה נאמר כי “שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך… במקום אשר יבחר”, וששמחת החג והקרבת הקורבנות צריכה להיעשות “את פני ה’ אלוקיך” (דברים ט”ז, ט”ז).  כל תלמיד בית ספר יודע כי “המקום” שאליו מתייחסים הפסוקים הוא ירושלים.  אולם, עיון נוסף בפסוקים מגלה שאותו מקום לא כל כך קל לזיהוי. 

יתר-על-כן, בהנחה שהפסוק אכן מתייחס לירושלים, מדוע לא משתמשת התורה בלשון מפורשת?  במילים אחרות, מדוע אין שמה של העיר ירושלים – עיר הבירה העתידית של עם ישראל – מוזכרת בשמה?  ואמנם, העיר ירושלים איננה מוזכרת כלל בחמשת חומשי תורה.  ועל כך יש לתהות: מדוע נבחרה ירושלים דווקא כעיר הב(ח)ירה של עם ישראל?

הפרשנים מציעים כמה הסברים לכך.  ייתכן שירושלים נבחרה כעיר הב(ח)ירה בשל מאפייניה הטופוגרפיים.  ירושלים רבתי בנויה על גבי שתי גבעות, זו העליונה וזו התחתונה.  מבנה ייחודי זה הוא שהעניק לעיר הגנה מפני פולשים.  בנוסף, העיר קרובה מאד לנחל גיחון שסיפק מים לעיר. 

הרמב”ם מציע פרשנות מקורית בספרו “מורה נבוכים” (חלק ג’, פרק מ”ה) וכותב כי אילו היו יודעים אומות העולם את מעלתה של ירושלים ותכליתה בעולם היו נלחמים עליה “מלחמה חזקה” על מנת לשלוט בה, או, לחלופין, להשמידה ולהשחיתה לחלוטין כדי שאחרים לא יזכו בה.

בגישה הפוכה לחלוטין, מציע רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו “כלי יקר” (שיצא לאור בשנת 1602) שהקב”ה שומר את זהותה של ירושלים בסוד כדי שעם ישראל לא יבוא לזלזל במקומות השונים בהם הוקם המשכן באופן זמני: גלגל, שילה, נוב וגבעון.  ערים אלה קיבלו מעמד גבוה יותר משאר הערים בשל החיבור שלהן למשכן.  אילו הייתה ירושלים מוזכרת בשמה כבר בהתחלה, היו הערים האחרות בהן שכן המשכן מאבדות מחשיבותן. 

המלבי”ם (רבי מאיר לייבוש וייזר, נפטר ב-1879) כותב כי ירושלים נבחרה כעיר הב(ח)ירה של עם ישראל בשל שיקולים פוליטיים.  בניסיון לאחד את השבטים לעם אחד, ובמיוחד את שבט יהודה ובנימין, היה על דוד המלך לבחור טריטוריה ניטרלית[1].  ירושלים לא הייתה בנחלתו של שבט אחד ולכן הייתה יכולה לשמש כעיר הב(ח)ירה של כולם. 

שלוש הגישות המובאות לעיל מציעות סיבות פרקטיות ופרגמטיות למעמדה המיוחד של ירושלים ולעובדה שנבחרה מתוך שאר הערים.  עם זאת יש לשאול, האם לא זכתה העיר למעמד ייחודי בעיניו של העם בשל חשיבותה עוד בתקופת האבות?  ייתכן שלא!  האבות הקימו מספר מזבחות במקומות שונים כולל בשכם (בראשית י”ב, ו’; ל”ג, י”ח), בבית אל (בראשית כ”ח ול”ה, א’), בחברון (בראשית י”ג, י”ח) ובבאר שבע (בראשית כ”א, ל”ג).  נראה כי מקומות אלה שימשו כמרכזים הרוחניים של ארץ כנען בימי האבות.  אמנם עקדת יצחק התרחשה במקום בו הייתה עתידה להיות ירושלים, אך התורה לא אומרת זאת במפורש, ומסתפקת בתיאור גיאוגרפי של האזור – “על אחד ההרים” ו-“ארץ המוריה”[2]. 

ניתן לראות שישנן סיבות רבות שבגינן נבחרה ירושלים כעיר הב(ח)ירה.  אולם, מדברי הפרשנים אנו למדים כי ההסברים השונים אינם שוללים או מפריכים הסברים אחרים, אלא דווקא משלימים אלו את אלו – בין אם הסיבה לבחירת העיר טמונה בסיבות פוליטיות וטופוגרפיות, בין אם הסיבה הייתה למנוע זלזול (הן מצד הגויים, והן מצד השבטים כלפי המקומות השונים בהם שכן המשכן).  תהיינה הסיבות אשר תהיינה, בשורה התחתונה, ירושלים היא מקום שיכול ליצור אחדות; מקום שנתברך במשאבי טבע; מקום שמהווה מרכז כוח.  אין זה פלא, אפוא, שהמלך דוד תיאר את העיר בזו הלשון:  “ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו” (תהילים קכ”ב, ג’). יהי רצון שנזכה בעזרת ה’ להמשיך להשתומם מיופייה של עיר הב(ח)ירה שלנו, “ולהודות לשם ה'” כאמור בסוף אותו הפסוק (שם, ד’).

[1] אולם, יש לעיין בתלמוד הבבלי על מסכת יומא יב:א, וכן באבות דרבי נתן, פרק ל”ה באשר למעמדה של ירושלים.  ישנן דעות נוספת שם בנוגע לשאלה האם ירושלים נחלקה באופן שווה בין השבטים, או שנחלקה בין שבט בנימין ויהודה בלבד, או שלא הייתה בבעלות אף אחד מן השבטים.  להבנה מלאה יותר של הסוגייה, יש לעיין במאמרו של ישראל תא-שמע – “מעמד ירושלים בחלוקת הארץ”.

[2] רק מתוך פסוק בדברי הימים ב’ (ג’, א’) שמחבר בין המקום שהכין דוד המלך לבניית המקדש – בגורן ארנן היבוסי – לבין הר המוריה אנו למדים שמקום העקידה [ארץ המוריה] היה בירושלים.