מי אנכי? ענווה או השתמטות

הרב אליהו גטנו, ראש המכון להסמכת רבנים ע"ש יוסף וגיננדל שטראוס וראש תכנית מערבא המכשירה רבנים לשליחות בקהילות ספרדיות בעולם

בבסיסה של יציאת מצרים אותה אנו חוגגים בחג הפסח עומדת שליחותו של משה רבנו, שנשלח כנציגו של הקב"ה להושיע את עם ישראל כי עלתה שועתם אל האלקים מן העבודה. הבנה זו היא שהובילה רבים לעסוק בשאלה מדוע לא נזכר שמו של משה בהגדה של פסח, ותירוצים רבים ניתנו לכך, אך דומה כי לפעמים אנו מתעלמים מהעובדה שבתחילתו של הסיפור משה רבנו עמד בתוקף מול הקב"ה וסירב לשליחות זו.

מהתבוננות בכתובים עולה, כי משה רבנו סירב להיענות לבקשתו – ציוויו של הקב"ה לצאת לאותה שליחות היסטורית מיוחדת לא פחות מחמש פעמים בטענות שונות, ולפי חז"ל משא ומתן זה בין הקב"ה למשה נמשך שבעה ימים.

בראשונה, הקב"ה מתגלה למשה בסנה ואומר: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי  יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". ומשה משיב: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". לפי רש"י משה טוען פה שתי טענות: (א) מה אני חשוב לדבר עם המלכים^[1] (ב) מה זכו ישראל שיעשו להם נס ואציאם ממצרים^[2]. משה מפקפק הן בהתאמתו האישית לשליחות והן בעצם הצלחת המשימה. לפי רש"י הקב"ה משיב לשתי הטענות שלמשה, באומרו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", פירושו: "שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך". ובאומרו: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" פירושו: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה".

בהמשך משה רבנו מנסה להשתמט מהשליחות בטענת: "מה שמו", והקב"ה משיב לו על כך, אך הוא מוסיף וטוען: "והן לא יאמינו לי", ולכך הקב"ה נותן בידו אותות, וכלשונו של רמב"ן: "אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן… מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו". דחייתו הרביעית של משה, היא טענתו החמישית: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". לכך משיב לו הקב"ה: "אָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ". או אז מגיעה דחייתו החמישית של משה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", שבעקבותיה "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה. לפי רש"י גם בדברים אלו של משה ישנן שתי טענות: (א) שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ולכן אמר שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן (ב) שלח ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד. בנקודה זו אין לנו להסתפק בעובדה זהו סופו של המשא ומתן, ושומה עלינו להבין מדוע חרה אפו של הקב"ה במשה דווקא בעקבות טענה זו, ולא בעקבות הטענות הקודמות. כמו כן, נראה כי לא מצאנו בכתוב תשובה לטענתו השניה של משה, ובאשר לטענתו הראשונה, אף שהכתוב אומר: "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", והיה ניתן לחשוב שיש בזה תשובה לכל הפחות לטענתו הראשונה של משה, הרי אין תשובה זו מספיקה, שכן משה לא סירב מחמת תגובתו של אהרון, אלא משום שלא רצה ליטול גדולה יותר ממנו. אם כך, לכאורה טענותיו אלו של משה לא זכו למענה.

הרבי מליובאויטש (ליקוטי שיחות כרך לא פרשת שמות שיחה ג) מסביר שהתשובה לטענותיו של משה מצויה היא בסמוך, בפסוק בו מתוארת יציאתו של משה למצרים, שם נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר". בדברי חז"ל מצאנו התייחסות לחמור זה בתרגומם של שבעים החכמים לתלמי המלך ששינו וכתבו "נושא בני אדם" במקום "חמור" משום שחששו מתמיהתו של תלמי על העובדה שמשה רבנו השתמש בחמור ולא בבהמה מכובדת יותר או ראויה יותר לרכיבה (ראו מגילה ט,א), אך לא מצאנו בדברי חז"ל ביאור מספיק, מדוע אכן השתמש משה רבנו בחמור.

רש"י מביא אגדה מיוחדת מאוד באשר לחמור זה (ראו גם פרדר"א פרק לא): "חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו". אם נתבונן בדברי חז"ל אלו נגלה שיש בהם תשובה לשתי טענותיו האחרונות של משה.

טענתו הראשונה, בין אם נפרשה כהשתמטות מוחלטת, כדברי רמב"ן: "שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות", ובין אם נפרשה כדברי רש"י שמשה רצה להימנע מליטול גדולה יותר מאהרון אחיו, יש כאן פקפוק אחר ציוויו של הקב"ה, כאומר שהקב"ה לא שקל את השיקולים הללו לפי שפנה למשה. עד כאן טענותיו של משה היו ענייניות: מי אנכי, מהי זכותם של ישראל, מהו השם שבו עלי להציגך בפניהם, איך הם יאמינו לי, אמנם כאן משה רבנו טוען שהקב"ה לא חשב על זה עד הסוף, או כי כל מישהו אחר ראוי יותר ממני, או כי הדבר אינו מתאים שהאח הקטן יטול גדולה על אחיו הגדול. על כך משיב הקב"ה למשה שעליו לקחת את חמורו של אברהם אבינו, רוצה לומר, שעליו להעמיד מול עיניו כדוגמא את מסירותו של אברהם אבינו שהצטווה לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה, ולא פקפק אחר רצונו של הקב"ה אפילו פקפוק קל, והלך לקיים את מצוותו בלא דחייה ובלא טענה.

באשר לטענה השניה, מבקש הקב"ה לרמוז למשה כי יציאת מצרים הינה התחלה של תהליך ארוך, המתחיל במשה וממשיך במלך המשיח, ואין לו להשתמט מתחילתה של השליחות בטענה כי לא יהיה זה הוא שיסיים אותה ויביא אותה לידי גמר.

כשאנו מתבוננים על עולם השליחות, סיפור זה צריך להוות עבורנו דוגמא, והמסר שבו צריך להיות מודגש שוב ושוב. אמנם לא זכינו שהקב"ה התגלה אלינו והגדיר עבורנו את השליחות אותה עלינו לקיים, אך דומה כי כל מתבונן ישר ימצא שהמציאות שבה אנו חיים מציבה בפני כל אחד מאיתנו בתחומו הוא שליחות הכרחית וחשובה מאין כמוה. אלא שלעיתים האנשים המתאימים לשאת בנטל השליחות הזו מתחמקים ממנה בטענות דומות לטענותיו של משה רבנו. ובכן, עלינו לעמוד איתן ולהשיב לטענות אלו את תשובותיו של הקב"ה.

אם האדם עומד ושואל "מי אנכי?" עלינו להשיב לו ששליחות זו אינה ענינו הפרטי, אלא הקב"ה אומר לו: "לא משלך היא כי אם משלי, כי אהיה עמך". ואם מנסה הוא להשתמט כי הוא סבור שזו משימה שראויה לאחר, עלינו להציב בפניו את תמונתו של אברהם אבינו חובש את חמורו לעקדה בלא פקפוק בשמחה ובזריזות. ואם מנסה הוא לומר שאין בו את הכח להשלים את המשימה, כי רבה היא, עלינו לומר לו: "לא עליך המלאכה לגמור", תתחיל אתה ואחר יגמור, ואין בזה כדי למעט מחלקך שלך, כשליחותו של משה במצרים הנשלמת על ידי משיח צדקנו.    

[1] ובלשונו של הרמב"ן: "אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול" ובלשונו של ראב"ע: "מי אנכי כי אלך אל פרעה – ואפילו להביא לו מנחה ודורון, וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך, איש נכרי כמוני?".

[2] לפי רש"י יש כאן פקפוק בזכותם של ישראל להיגאל. אמנם הרמב"ן פירשה באופן שונה: "מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם". גם ראב"ע נקט דרך שונה: "ואפילו ראוי אני ליכנס לפני פרעה… וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשים מארצו?".