״המדרש והמיתוס״ – פרשת בלק: לברכה ולא לקללה?

פרשת בלק היא ההמשך הישיר של השינוי הגדול שעובר על עם ישראל. עם שחונה במקום אחד ל 38 שנה ואז בפרשת חוקת מחלץ את עצמותיו ומתחיל במסע לכיוון ארץ ישראל. עם ישראל למעשה כבר מתחיל בכיבוש ממלכות וארצות. סיחון וחשבון נכבשות, עוג מלך הבשן וממלכתו נופלים לפניו. עם ישראל מתחיל לעלות ככח איזורי ומלכי האיזור מתחילים לחשוש.

על רקע זה פונה בלק לבלעם בן בעור שיקלל את עם ישראל. המדרש מתאר את בלעם כנביא אומות העולם:

במדבר רבה פרשה יד כ
"ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו" (במדבר ז פט) שָׁנוּי: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד י) – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם … זה בלעם בן בעור. אלא, הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. שלוש מדות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם. משה היה מדבר עמו עומד … ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל, שנאמר: "נופל וגלוי עיניים". משה היה מדבר עמו פה אל פה … ובבלעם נאמר: "נאום שומע אמרי אל" – שלא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים בפנים .. ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמה שאתה אומר: "וישא משלו ויאמר…שלוש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: "נאום שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה". משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו, שנאמר: "ויודע דעת עליון". מָשְׁלוּ משל, לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: "נופל וגלוי עינים" – היה משתטח על פניו, ומיד היה גלוי עיניים על מה ששואל. ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה".

בלעם בן בעור הוא נביא במעלתו של משה, יש יתרונות לנבואת בלעם ויש יתרונות לנבואת משה. אך ברור שלדבריו יש תוקף.

בלעם הוא אחד מן הדמויות הייחודיות בתנך ממספר סיבות, גם הגדרתו כאדם שאינו יהודי שמדבר עם האלוקים (בדרך של נופל וגלוי עיניים), אך גם בגלל שהוא אחת מן הדמויות הבודדות המוזכרות בכתובות חיצוניות לתנ"ך בצורה ברורה. בכתובות שנמצאו בדיר עלא בירדן שמו של בלעם הופיע במפורש. הכתובות מזכירות את בלעם בן בעור שמוגדר "כאיש חזה אלהן"- איש חוזה אלוקים. בכתובת מסופר איך אלוקים מופיע בלילה לבלעם, בדיוק כמו בסיפור המקראי.

השימוש בשמו של בלעם כנציג של נבואות אומות העולם בפרשתנו מלמד על החשיבות הגדולה שיש לדבריו. הדברים מייצגים את תמצית ההשקפה של נבואות אומות העולם עלינו, לטוב ולמוטב. הלוא אנו יודעים שבלעם התכוון לקלל את ישראל אך דבריו בפועל היו ברכה.
ניתן לומר שדבריו מסמלים את הפוטנציאל של היחסים בין ישראל לבין אומות העולם, החיובי ולא את השלילי. אם אומות העולם יברכו אותנו ולא ירדפו אותנו אזי כך יחוו אותו אומות העולם, כמו ברכתו של בלעם. בלעם בברכתו מציג איך העמים יכולים לתפוס את ישראל בצורה מתוקנת. זו המהות של היחסים המתוקנים בין ישראל לעמים.

אך יש גם תפיסה אחרת. יש הטוענים שבברכותיו של בלעם הקללה עדיין גנוזה. דבריו של בלעם נותרו עמנו כברכה, אך האמת היא שהם גם מייצגים קללה אחת גדולה. רמז להשקפה זו נמצא במדרש הבא:

ילקוט שמעוני תורה פרשת בלק רמז תשסו
דבר אחר: וישא משלו – אמר רבי תנחומא: צדיקים כשהם מברכין את ישראל, אין נושאין קול גדול. משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול, אלא: "וזאת הברכה אשר ברך משה".ובלעם מגביה קולו ביותר ועליו אמר שלמה: "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו". כך בלעם הרשע מעירו לא בא אלא לקלל. כיון שלא באה לידו, התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל.א"ל הקב"ה: אני אמרתי לזקן: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" (בראשית יב ג) – אותה קללה תחשב לאותו האיש.
אמנם בלעם ברך, אך דרך ברכתו היא דרך של קללה. משהו מן הקללה דבק בברכתו ולכן הוא ברך "בקול גדול". אחד מן המשלים של בלעם שעוסקים בשבחם של ישראל הוא המשל הבא:

במדבר, פרשת בלק, פרק כג
(ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרֲרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: (ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְדֹוָד: (ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: (י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ: (יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ: (יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְדֹוָד בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר:

זהן המקור לתפיסה המפורסמת כיום, התפיסה של "עם לבדד ישכון".

כך מסביר המדרש:

שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה טו

"…(במדבר כג) כי מראש צורים אראנו אלו האבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', מוצאים אנו מתחלה היה המקום מבקש לכונן העולם ולא היה מוצא עד שעמדו האבות,
משל למלך שהיה מבקש לבנות מדינה גזר וחפשו מקום לבנות בו המדינה בא ליתן היסוד והיו המים עולים מן התהום ולא היו מניחים לעשות את היסוד שוב בא ליתן את היסוד במקום אחר והיו המים מהפכים עד שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול אמר כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו,
כך מתחלה היה העולם מים במים והיה האלהים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחין, מה כתיב בדורו של אנוש (בראשית ד) אז הוחל לקרא בשם ה', עלו המים והציפום שנאמר (איוב ט) עושה עש כסיל וכימה וגו', וכן דור המבול היו רשעים מה כתיב בהם (איוב כב) האומרים לאל סור ממנו, עלו המים ולא הניחו ליתן עליהם את היסוד שנאמר (איוב כב) ונהר יוצק יסודם, וכתיב (בראשית ז) ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה
כיון שבאו האבות וזכו אמר הקדוש ברוך הוא על אלו אני מכונן העולם שנאמר (שמואל א ב) כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, לכך כתיב (במדבר כג) כי מראש צורים אראנו.
הן עם לבדד ישכון, מהו 'הן'? כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו. כיצד? א"ט הרי י' ב"ח הרי י' ג"ז הרי י' ד"ו הרי י' נמצא ה' לעצמה. וכן האות הנ', אין לה זוג, י"צ הרי ק' כ"פ הרי ק' ל"ע הרי ק' מ"ס הרי ק' נמצא נ' לעצמה. אמר הקדוש ברוך הוא, כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים, אלא לעצמן מופרשים, שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודת כוכבים, הן נהרגים ואין מתערבים בהם, שנא' (במדבר כג) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב."

המדרש מציג נרטיב מופלא. האבות הם צור העולם, הם מה שמאפשר לעולם להתקיים. בלי האבות לא היה על מה לבסס את האנושות, את הקיום המציאותי. בזכות האבות אפשר לבסס חברה אנושית.

בחלק השני של הפסוק אנו למדים על התוצאה של דבר זה. המילה "הן" מורכבות משתי אותיות שאין להן זיווג, דהיינו שלא משלימות לעשר ומאה, זאת בניגוד לאותיות האחרות. הן עומדות בדד. הדבר בא לסמל את כך שעם ישראל תמיד יעמוד לבדו וימשיך להתעקש על הלבדיות הזאת, גם תמורת מחירים כבדים במיוחד, הם מוכנים למסור את הנפש ולא לאבד את הלבדיות הזאת.

מדרש אחר לוקח את האופי הבודד של היהודים, של בני אברהם, יצחק ויעקב ושם אותו בפה של גדול אויבי היהודים בתנ"ך, בפיו של המן:

ספרי דאגדתא על אסתר מדרש אבא גוריון פרשה ג
"ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם". כד אנן בעין למיזבן מנהון מיד סוגרים עלינו שוקים, ומשחקים עלינו ומכניסין הפרד בממוננו. חדא לשבעה יומין שבתא. לתלתין יומין ריש ירחא. בניסן פסחא. בסיון עצרתא. ואית להון ירחא ומפסידין בו ממונו של עולם. ריש שתא ויומא רבא וחגא דמטללא תמניא יומין. כל יומא אכלין ושתין ורווין ונפקין ויתבין ומבזי ליה למלכא
היהודים, אומר המן, מנהלים זמן שונה. יש יום בשבוע בהם הם לא עוסקים במסחר, יש להם חגים שונים וראשי חודשים שונים, השונות שלהם מהווה נטל כלכלי על המלך.

ואכן, השונות של היהודים היוותה במשך שנים מוקד ידוע לטענות אנטישמיות ארסיות מצד אויבנו. הבדידות עליה עמד בלעם, היא אמנם ברכה, אך היא גם יכולה בקלות להפוך לקללה, בטח לקללה בעיני אומות העולם. מבחינתם אנו בודדים.

יתר על כן ממדרש אחר על המילה בדד, אנו גם יכולים לשמוע את הפן השלילי המתגנב לברכת בלעם. מדרש זה נאמר על הכתוב בדברים לג כח. פסוק זה הוא חלק מן הברכה של משה לעם ישראל:

"וישכן ישראל בטח בדד"

ואומר המדרש:

מדרש תנאים לדברים לג כח
"וישכון ישראל בטח בדד" … לא כבדד שאמר בלעם: "הן עם לבדד ישכון" ולא כבדד שאמר ירמיה: "איכה ישבה בדד", אלא כבדד שאמר משה: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"

מכלל הן אנו שומעים לאו. הבדד של משה שונה מהבדד של בלעם, הבדד של בלעם מזכיר לנו את הנאמר על ירושלים במגילת איכה, איכה ישבה בדד. זהו לא הבדד של עם ישראל, אותו מתאר משה רבינו, זהו בדד מסוג אחר. הבדד אותו מתאר משה רבינו הוא קיום של עם ישראל שהשם ורק השם מנחה אותו, הבדידות מתבטאת בכך שעם ישראל מונהג על ידי מערכת יחסים בודדות ולא על ידי היבטים ולחצים מרובים. זה שונה מן הבדידות של ירושלים, עיר שיושבת בדד, ללא חברים, ללא עוזרים, עיר שאין לה מנחם.

לאט לאט הולך ומתחוור לנו שיש היבט שלילי של ממש ביחס של עם ישראל כעם שיושב בדד. או יותר מדויק לומר שיש שני סוגי בדד. יש בדד שמטרתו היא שהשם בדד ינחנו, שעם ישראל יהיה נקי מלחצים כך שיוכל לעמוד בצורה פשוטה אל מול הקדוש ברוך הוא, ויש את ההיבט השלילי של הבדידות, שעם ישראל הוא אכן לבד בין האומות. אין לנו שותפים טבעיים ולא יהיו לנו שותפים טבעיים, אין לנו צירוף לאף אומה.

המהר"ל עומד על כך שהאות המסמלת את חוסר החיבור של עם ישראל, היא אות שמסמלת נפילה ולכן נפקדת ממזמור "אשרי יושבי ביתך". הוא מעיר על כך שכאשר עם ישראל נופלים, הם נופלים הכי חזק שיש. זהו גם חוסר החיבור של האות ה"א שעומדת לבדה, אין מי שיתמוך בה ויושיע אותה.

הדברים לא צריכים להפתיע אותנו. בסופו של יום מי שאמר את הפסוק "הן עם לבדד ישכון" הנו בלעם שרצה לקלל. אמנם הוא לא הצליח לקלל כפשוטו, אבל נותר בדבריו מעין הקללה. הוא אמר משהו שיש בו מימד ברכה, הלבדיות הזאת של ישראל יכולה להפוך להיות "להשם בדד ינחנו" ל"וישכון ישראל בטח בדד", אך גם יכולה ללמד על בדידות ועל נפילה שמגיעה עם הבדידות.

על דברים אלו כתב הרב זקס:

בלשון עתיד הוצאת מגיד 103-106
"מיהו שאמר עם לבדד ישכון? הנביא האלילי בלעם, אשר לפי המסופר בתורה היה אויבו של עם ישראל… מלכתחילה שכר אותו בלק לקלל את בני ישראל… בתלמוד מובאים דבר רבי יונתן, "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע, במקום אחר בתלמוד אמר רבי אחא בר כהנא שכל ברכותיו של בלעם חזרו לקללה, כלומר הפכו בסוף לקללות, לבד מיוצאת דופן אחד, ברכת מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. כלומר, לפחות לדעתו, עם לבדד ישכון התגלגל אף הוא להיות קללה… יש ראיות מדעיות רבות לכך שאנשים מתאימים את התנהגותם לדימוי שיש להם לגבי עצמם. תלמידים שנאמר להם שהם מחוננים מצליחים יותר בבחינות… התפיסה משפיעה על הביצוע… זוהי הסכנה המתמדת האורבת ליהודים. אם נגדיר את עצמנו כעם השוכן לבדד, זה יהיה גורלנו. נשכנע את עצמנו שאין לנו ידידים, שאנו מבודדים, שלא מבינים אותנו, שהעולם כולו נגדנו… ליהודים יש אויבים… אבל גם חברים, ואם נתאמץ יותר יהיו לנו עוד…"

בימינו נדמה שיש כאלה שהתאהבו ברעיון שליהודים אין ולא יכולים להיות חברים. אך זו היא בדיוק קללתו של בלעם הרשע. זה אימוץ הפרספקטיבה של בלעם על רעיון "הבדד". הבדידות היא העמידה של היהודי אל מול האלוקים. כמו אברהם עברי שהיה לו חברים רבים, אך בענין אמונה הוא היה בעבר אחד וכל העולם בעבר אחר. יש בדידות אמונית שיכולה להביא לעולם כולו ברכה ויש בדידות פרקטית, שהיא יכולה להיות הרת אסון.

המון תופסים את ההלכות המבדילות בין ישראל לעמים ככאלו העוסקות בבדידות מהסוג הראשון- חיזוק הרעיון שעם ישראל צריך להיות מבודד. אך האמת היא שהן עוסקות בבדידות מהסוג השני, כזו שלא שוללת את הקשר עם האחר, אלא שמה את נקודת הבדידות כביטוי למערכת היחסים הייחודית עם רבונו של עולם.

מוטב ונזכור מסר זה גם בימים אלו, לא לדבוק בקללתו של בלעם, אלא לראות את ברכתו של משה.