חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת חוקת: עולם הפוך ראינו

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת חוקת מרובה בנושאים, היא עוסקת בהלכות פרה אדומה שמטהרת טמאי מתים, היא עוסקת במי מריבה, במים שאינם מים חיים מטהרים אלא מים שגורמים לצער וסבל, היא עוסקת במות אהרון ומרים ועלית באר מרים, ולבסוף היא עוסקת בנחש הנחושת ובמלחמות של בני ישראל ערב הכניסה לארץ.

מכלל הדברים אנו מבינים שהעם בו אנו עוסקים, אינו אותו עם שפגשנו בפרשה הקודמת. בפרשה הקודמת עסקנו בעם שסירב להיכנס לארץ ישראל, בעם של חטא המרגלים, במחלוקת קרח ועדתו ואלו כאן אנו שנים ארוכות אחרי, במחי יד התורה קופצת עשרות שנים ומעמידה אותנו בשלב האחרון של המסע, רגע לפני הכניסה לארץ.

במדבר פרק כ פסוק א (פרשת חקת) – ב (פרשת חקת)
(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם:
(ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן:

ועל כך אומר המדרש:

מדרש הגדול במדבר פרק כ פסוק א (פרשת חקת)
א) ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון. שנת ארבעים היתה וראש חדש ניסן היה, ובו בפרק שלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום.

מי המריבה, האירוע בו משה ואהרון נכשלים בהכאתם את הסלע במקום לדבר אליו, מתחולל רגע לפני הכניסה לארץ. אך לא ברור מתי מתרחש החלק הראשון של הפרשה, הלוא הוא התיאור של פרשת פרה אדומה, הדרך בה אנו נטהרים מן טומאת המת.

ניתן לומר שפרשית פרה אדומה ופסוקי טומאת המת שמגיעים אחר כך, באים לסמל את תקופת המוות הגדול של אחרי חטא המרגלים, תקופה של 38 שנה בה עם ישראל לא זז ממקומו ולמעשה מחכים שהדור שיצא ממצרים, יעלם מן העולם. פסוקי טומאת המת ופסוקי פרה אדומה עוסקים בדיוק במרחב האמצע, במרחב החוסר והקמילה שנובע מן השהות במקום אחד במדבר הדבר היחיד שמשתנה זו המוות של הדור שהולך ופוחת והידיעה שעד שלא כולם ימותו העם לא זז ממקומו.

שמעיינים בפסוקים של הפרשה, כבר מן הפסוקים הראשונים שלה העוסקים בטומאה וטהרת המת מגלים נקודה שאולי מבטאת את תקופת ההמתנה הזו:

במדבר פרק יט פסוק יא (פרשת חקת) – יז (פרשת חקת)
(יא) הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
(יב) ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר:
(יג) כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹֽא יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְקֹוָק֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ:
(יד) זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
(טו) וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא:
(טז) וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
(יז) וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי:

מי שנוגע בנפש המת הוא טמא, איך בדיוק נוגעים בנפש? המדרש מסביר את הדברים הידועים, הדם הוא הנפש:

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק יט פסוק יג (פרשת חקת)
[יג] כל הנוגע במת. זה מת עצמו: בנפש האדם זה דם המת, שנאמר בו כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג): אשר ימות בזמן שיש שם שיעור בו רובע דם, שאם לא נשתייר בגופו של אדם רביעית דם הוא ימות מיד: ד”א אשר ימות בו. דם המת מטמא ולא דם החי: את משכן ה’ טמא. אם יכנס לשם ולא יתחטא הוא חייב חטאת והוא חייב עונש, ומנין מצינו אזהרה, שנאמר ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה ג):

דם החי הוא דם ועל כן הוא אינו מטמא, אך דם המת הוא הנפש, הנפש שלכאורה הנה סמל החיים והיא זאת שמטמאת את הנוגע בה.

מעבר לכך, גם בהקשר של טומאת אוהל, נאמר דבר מפתיע, המדרש מסביר את הרעיון של אדם כי ימות באוהל, בדרך מרתקת:

מדרש הגדול במדבר פרק יט פסוק יד (פרשת חקת)
אדם כי ימות באהל. ישראל מטמין באהל ואין הגוים מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות באהל. ישראל קרויין אדם שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא), אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. דבר אחר אדם כי ימות באהל, המת עצמו מטמא באהל, אין הכלים הנוגעין בו מטמאין באהל אלא במגע בלבד. דבר אחר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אמר רבי שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן, שנאמר אדם כי ימות באהל. אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ואפלו שעה אחת. אמר רבי יוחנן לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ואפלו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל ואפלו בשעת מיתה תורה. רב כהנא הוה קא חייף וסריק רישיה ויתיב קמיה דרב. אמר ליה לא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג), אמר ליה מילט קא לייט לי מר, אמר ליה הכי קא אמינא לך, לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה.

המדרש שעוסק על מות האדם באוהל, נלקח בכלל לעולם אחר, לעולם של לימוד תורה! דברי תורה מתקיימים למי שממית את עצמו עליהם, אפילו בשעת מיתה על האדם ללמוד תורה.

מה היחס בין לימוד התורה לבין המוות? מדוע המדרש שעיקר עיסוקו אמור להיות בטומאה ובטהרה, עוסק בתורה? הלוא התורה אינה מוות אלא חיים?!

מיד אחרי פרשת טומאת המת, אחרי פרשת טהרת המת על ידי פרה אדומה, מגיעה פרשת מיתת מרים:

במדבר פרק כ פסוק א (פרשת חקת)
(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם:

ואומר המדרש:

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק יט פסוק כא (פרשת חקת)
ולמה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה, ללמדך מה פרה אדומה מכפרת, כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ומרים מתה בנשיקה ומתה על פי ה’, כשם שמת משה רבינו, שטעם לגזירה שוה נאמר כאן ותמת שם מרים (כ’ א’), ונאמר להלן וימת שם משה (דברים ל”ד ה’), וילפינן שם משם, מה לשם בנשיקה, אף כאן בנשיקה, ועוד כי במרים [כתיב] שני שם, ובמשה רבינו ע”ה אחת, לגזירה שוה, והשנית במקום על פי ה’, כי אין כבוד לשכינה שיאמר לאשה על פי ה’, לפיכך זכר ב’ פעמים שם:

המדרש מלמד אותנו רעיון מפתיע, יש מיתה שהיא לא רק מיתה מטמאת, אלא מיתה מכפרת. לא רק הפרה אדומה גם מטמאת וגם מטהרת אלא גם מיתת הצדיק מצד אחד יש בה מוות, אך מצד שני יש בה כפרה.

מיד אחרי מות משה אנו נתקלים בהיפוך אחר, המים שהם כלי טהרה, ברכה וחיים, הוכפים להיות מוקד הנפילה של משה רבינו:

במדבר פרק כ פסוק ז (פרשת חקת) – יג (פרשת חקת)
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם:
(ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ:
(י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם:
(יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס
(יב) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָק֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם:
(יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְקֹוָ֑ק וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

הפסוק האחרון של פרשיית מי מריבה הנו מרתק, מה היא הכוונה של הכתוב באמרו ויקדש בם?
אומר המדרש:

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק כ פסוק יג (פרשת חקת)
ויקדש בם. שלא קיימו דבריו נתקדש בהם: לכן בשבועה שם מיתה, שאין לכן אלא שבועה, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי וגו’ (ש”א ג’ י”ד), ואין ויקדש בם אלא הריגה בעת שעברו על צוויו, כשם שאמר משה הוא אשר דבר ה’ (ויקר’ י’ ג’), והיכן דבר ונקדש בכבודי (שמות כ”ט מ”ג):

הקדושה במקרה זה- היא המוות. לא רק המים מתפקדים כהיפך מתפקידם המקןרי, גם המילה קדושה משמשת כהיפך המוחלט. מיד לאחר מכן, התורה מתארת את מותו של אהרון:

במדבר פרק כ פסוק כב (פרשת חקת) – כט (פרשת חקת)
(כב) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר:
(כג) וַיֹּ֧אמֶר יְקֹוָ֛ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר:
(כד) יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:
(כה) קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר:
(כו) וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם:
(כז) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְקֹוָ֑ק וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה:
(כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר:
(כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס

התורה מספרת לנו שאהרון מת בעבור מי מריבה. למען האמת זה מפתיע, האם בעבור מי מריבה מת או בעבור חטא העגל מת? באמת יש מדרש שרומז שמיתת אהרון קשורה יותר לחטא העגל:

ויקרא רבה פרשה כ סימן יב – מות אהרון כשבירת הלוחות
אמר ר’ אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד, שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר ר’ יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות? אלא מלמד, היה קשה לפני הקב”ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות אך חייבים להודות שאין זה פשט הכתובים. פשט הכתובים הם שאהרון מת בעבור מי מריבה. מדרש אחר מסביר את הדברים קצת יותר:

מדרש הגדול במדבר פרק כ פסוק כד (פרשת חקת)
“על אשר מריתם את פי. וכי מה המרייה היתה שם, אלא כיון שראו ישראל את משה שכעס עליהן כששאלו מים, אמרו אפשר שמשה כועס עלינו מעצמו. אלולי שכעס עלינו הקדוש ברוך הוא תחלה, לא היה הוא כועס עלינו. ולפי שלא מצינו שכעס עליהן הקדוש ברוך הוא באותה שעה, ומשה הוא שכעס עליהן מעצמו עד שדימו ישראל שהקב”ה כעס עליהן, העלה עליו הכתוב כאלו המרה על פי שכינה.
למי מריבה. לא בשביל גזל ולא בשביל דבר אחר אלא בשביל מי מריבה. לפי כך צרך הכתוב לפרט חטאים בכל מקום, כדי שלא יאמרו באי העולם עונות אחרות היו בידן”

דהיינו, בעבור עוון זה דווקא, מתו משה ואהרון, מאחר והם מייצגיו של הקדוש ברוך הוא ועם ישראל הקיש מן הכעס שלהם על הכעס של הקדוש ברוך הוא, אם משה כועס אז ודאי שהקדוש ברוך הוא כועס- זה היה חטאם הגדול.

יש לשים לב, שהמדרש ממקד את הכעס במשה ולא באהרון, אך מבחינה מסוימת משה ואהרון אמורים ללכת יחדיו, אין אהרון ללא משה.
אהרון מת כי נגזר שמשה לא יכנס לארץ משום מי מריבה, אך מיתתו מכפרת כפי שראינו, על העגל, על הלוחות הנשברים. אהרון מת בעטיו של משה ומיתתו מכפרת, המים בפרשתנו מטמאים ולא מטהרים, הדם שהוא הנפש מטמא רק אחרי המוות ולא בחיים

על דרך זו בפרשה שלנו אף מופיע נחש הנחושת:
במדבר פרק כא פסוק ו (פרשת חקת) – ט (פרשת חקת)
(ו) וַיְשַׁלַּ֨ח יְקֹוָ֜ק בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל:
(ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיקֹוָק֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם:
(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי:
(ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי:

אותו נחש שאנו רגילים שהוא סמל המוות הופך להיות סמל החיים. דברים אלו חורזים את הפרשה כולה. פרשת חוקת ערב הכניסה לארץ מהפכת הכל, הכניסה לארץ הולכת להפך הכל. מה שהיה נראה ברור מתגלה כמורכב הרבה יותר, מתגלה שבכל דבר ישנם צדדים שונים, שאין דברים מוחלטים לטוב ולרע, אלא השאלה איך פועלים בהם.

פרשת חוקת באה לבגר אותנו מן התפיסות הפשטניות, היא באה להנחיל לנו את נקודת המבט המורכבת שצריך אותה מתי שמתחילים שוב במסע, אחרי שמתגברים על טראומת חטא המרגלים והענישה החריגה עליו. מתגלה שמשהו השתנה, שהזמן עשה משהו, שההתנהלות לא תהיה זהה בעת המסע לארץ, שהעם מתחיל חיים חדשים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}