״המדרש והמיתוס״ – פרשת דברים: מי יעמוד בדין

חומש דברים, החומש המסיים את התורה, מורכב מנאומיו הגדולים של משה רבינו. משה נושא כאן את נאומי הסיום של הנהגתו את עם ישראל, את נאומי הסיכום שלו כמנהיג. אלו הם נאומים ארוכים החוזרים על קורות ישראל מאז יציאת מצרים מתוך הפרספקטיבה של משה. הדברים אינם זהים לנאמר בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר, אך הם דומים מספיק כדי שנבין מה ייחד את נקודת המבט של משה ביחס לסיפורים המתוארים ולמצוות המתוארות בחומשים הקודמים.

משה פותח את נאומו בצורה הבאה:

דברים פרק א פסוק ה (פרשת דברים) – כא (פרשת דברים)
(ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר:
(ו) יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה:
(ז) פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת:
(ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠קֹוָק לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם:

המבוא לדברי משה הוא ההבנה שלפנינו מוצג בפעם הראשונה, ביאור של התורה. דברי משה הם באור כל מה שהיה בתורה עד כאן.

המדרש מסביר את כוונת הדברים:

מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרק א פסוק ה (פרשת דברים)
(ה). בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה ר' יודה אומר אין הואלה אלא שבועה שנ' (שמות ב' כ"א) ויאל משה לשבת את האיש: ויואל שאול את העם (שמואל א' י"ד כ"ד): ר' יהושע אומר אין הואלה אלא תוכחת שנ' (איוב ו' כ"ח) ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב: באר את התורה הזא' לאמ' אמר להם הרי אני סמוך למיתה כל מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבוא וישננו פרשה אחת ושכחה יבוא וישננה הלכה אחת ושכחה יבוא וילמדנה כל מי ששמע פרק אחד ושכחו יבוא וישמענו לפי כך נאמר באר את התו':

משה רבינו נוקט לשון שבועה, לשון תוכחה ביחס לעם. הוא למעשה מעביר את האחריות של ביאור התורה אל העם. הוא משביע את העם להמשיך לעסוק בתורה, לזכור אותה. מסתבר, שהתורה אינה פרוייקט של אדם אחד, היא אינה פרוייקט של קבוצה אחת. כל אחד שמע פסוק אחר, כל אחד שמע פרק אחד, כל אחד שמע הלכה אחת. רק כשכולם זוכרים מה שמעו ואומרים מה שהם שמעו, אנו נבין את התורה. מי שישכח מה הוא שמע, יפגע אנושות בהבנת התורה, יפגע אנושות בדרך לימוד התורה ובדרך קיומה.

אך כאן הדברים מתחילים להסתבך:

(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם:
(י) יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב:
(יא) יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:
(יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:
(יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם:
(יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן:

עם ישראל כבר אינו עם קטן, הוא אינו קבוצה קטנה ששמעה את דבר השם. העם הלך והתרבה, פרצופיו שונים ודעותיו שונות. וכל אחד ואחד מעם ישראל, יש לו משהו שהוא שמע בסיני. הפסוק המיוחד של כל אחד, האמירה המיוחדת של כל אחד, שונה אצל כל יחיד מן השני. דבר זה יוצר מצב קשה ביותר, כל אחד צריך התייחסות מיוחדת. זאת היא הסיבה מדוע ממונים עוד דיינים:

מדרש אגדה (בובר) דברים פרק א פסוק י (פרשת דברים)
[י] ה' אלהיכם הרבה אתכם. על דייניכם, שהדיינים נענשין אם לא יוציאו הדין לאמתו:

זו העבודה של הדיינים לכוון להוציא דין אמת לאמתו, דין ששייך ומתאים לפסוק ולפרק של כל אדם.

לשם כך צריך היכרות אישית עם כל אדם ואדם ואכן זה אחד מן הקריטריונים של הממנים של הדיינים:

מדרש הגדול דברים פרק א פסוק יג (פרשת דברים)
וידועים לשבטיכם. שהיו ידועים לכם לפי שאתם מכירין אותן שהרי גדלתם ביניהם. הרי שנתעטף בטליתו ובא וישב לפני ואיני יודע מאיזה שבט הוא. אבל אתם מכירין אותו שהרי גדלתם ביניהם. לכך נאמר וידועים לשבטיכם שיהו ידועים לכם. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל היושב בישיבה הבריות אומרין עליו מה ראה איש פלוני לישב מה ראה איש פלוני שלא לישב. ר' שמעון בן אלעזר אומר אין לך כל ישיבה וישיבה שאין ממנה לגיהנם, אבל ישיבה האחרונה כולה לגיהנם שנאמר כי יראה חכמים ימותו (תהלים מט, יא).

הממנה של הדיין צריך להיות איש גדול, צריך להיות איש שמכיר את האנשים שהולכים לבוא לדין. הממנה של הדיין צריך לקחת בחשבון את המצוקות והקשיים של הנידונים, את הפסוק המיוחד שלהם, את האות המיוחדת שלהם בתורה, את הפרק שלהם. הוא צריך לחשוב איזה דיין יוכל לדון בצורה שמתאימה לציבור שבא לפניהם.

ועם ישראל מגיב לדברים בהתלהבות רבה:

(יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת:
(טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם:
(טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ:
(יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו:

בגלל שיש היכרות עם השופטים, יש צורך בהוראות לשופטים, לשפוט בצורה של צדק. לא להכיר פנים במשפט, לא לומר במשפט את מה שהנידון רוצה לשמוע, אלא מה שנכון שיהיה, על בסיס הנתונים המיוחדים של הנידונים.

ובאמת לא פשוט למנות דיינים. המדרש מסביר שמינוי דיינים הוא לא דבר שנעשה בצורה שרירותית:

מדרש הגדול דברים פרק א פסוק יז (פרשת דברים)
יז) לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב דיינין שלא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני עשיר אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני אנליס מינס אושיבנו דיין איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע לדון, ומעלה אני עליך כאלו הכרתה פנים בדין.

דיינים צריכים להיות אנשי מעלה, להיבחר על פי כישורים ולא על פי מידת קרבתם לשלטון, או על בסיס מידת קרבתם לגורם הממנה. כשדבר כזה קורה, הדיין עצמו גם אם הוא אדם טוב, פשוט לא יודע איך לדון וכיצד להתנהל. זו הבעיה הקשה במינוי מקורבים- חוסר הכשירות שלהם לתפקיד.

ואם ממנים דיינים כאלו, הם מבינים שאין דבר כזה דין קטן, אלא שלכל דין יש לו משמעות קיומית:

מדרש אגדה (בובר) דברים פרק א פסוק יז (פרשת דברים)
כקטן כגדול תשמעון. שיהיה דין של פרוטה חביב עליך כדין של מאה מנה שאם בא לפניכם אותו תחלה תהיו דנין אותו תחלה:

רק מי שמתאים לדון, מבחינתו דין פרוטה יהיה כדין מאה.

וזו ההתראה הראשית שנותן משה לפני מינוי הדיינים. למנות דיינים מתאימים, מתאימים למאורע ומתאימים לאחריות הדין.

משה גם מלמד את ישראל שכל דין, הוא שונה מדין אחר. לכל דין צריך הרכב אחר, לכל דין יש מומחיות משלו:

מדרש הגדול דברים פרק א פסוק יח (פרשת דברים)
יח) ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשו. אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות ואלו הן. דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו מלמד חובה. דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין וגומרין ביום. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפי כך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהונה.

הדין אינו אחד, השפיטה אינה אחת. בחלק מן הנושאים יש לנסות להקל, ובחלק מן הדינים יש לנסות להחמיר. יש זמנים בהם יושבים בדין ויש זמנים בהם לא יושבים בדין. זו מערכת כללים סדורה בלתי ניתנת לשינוי. אי אפשר לבוא ולשנות את הכללים האלו, אלו הם חוקי השפיטה וברגע שיש עליהם ערעור כל המערכת עצמה מתערערת.

וכאשר המערכת אכן חזקה, כאשר אין תחושה של איום על המערכת:

מדרש הגדול דברים פרק א פסוק יח (פרשת דברים)
ואצוה אתכם. אמר ר' שמלאי זו אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם.

רק במערכת חזקה שזוכה לאמון הציבור, יש את אימת הדין של הדיין על הציבור, אך אימת הדין מושגת על ידי חוזקתה של מערכת הדין. מעל הכל כמובן מרחפת ההוראה היסודית שעומדת ביסוד כל הדין:

דברים פרק א פסוק יז (פרשת דברים)
כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו:

"המשפט לאלוקים הוא". זהו תחומו של אלוקים שמקבל פה ביטוי בארץ. הדיין כאשר הוא יושב על כס הדין הוא המייצג את אלוקים בארץ. זו משימה קשה ביותר ולא סתם יש מחלוקות. לכל אדם יש פסוק אחד שהוא שמע שמגדיר אותו, שגורם לו להיות בטוח בצדקת דרכו. כל אחד יש הלכה אחת שהוא שמע והיא נר לרגליו. הדיין צריך להראות איך הכל מסתדר ביחד, איך הפסוקים משלימים זה את זה במציאות ולא סותרים אחד את השני.

אך מעל הכל המערכת בנויה על עוד נקודה קריטית:

(יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת:

חלק מן המדרשים דורשים פסוק זה לגנאי, שבני ישראל ענו ואמרו שהצעת משה טובה כיוון שהצעת משה כוללת ממני דיינים שמכירים את העם והעם חושב שהדיינים יעשו לו פרוטקציה בדין. אך ניתן לומר אחרת: כל מערכת של דין בנויה בראש ובראשונה על האמון של הנידון בדיין. האמון הזה הוא קריטי למען הצלחת הדין, כל דין. מערכת שאין בה אמון לא יכולה לדון. משה מבין את הנקודה הזו ועל כן הוא מציע מערכת שהוא יודע שהעם יתן בה את מבטחו. גם אם יש מערכת אידיאלית, אך העם אינו נותן בה את מבטחו, מערכת זו לא תצליח להשיג את מטרתה.

אלו הם דברים חשובים ונקובים, שנכתבו לפני אלפי שנים אך נראה כאילו הם עוסקים בקורה אותנו בימים אלו ממש.