״המדרש והמיתוס״ – פרשת עקב: הקושי שבנורמליות

פרשת עקב, ממשיכה את המגמה אליה נחשפנו בפרשות הקודמות בנאום של משה רבינו. משה ממשיך ומתזכר את עם ישראל על החשיבות של שמירות המצוות. אנו חיים עם המצוות כבר ארבעת אלפים שנה, אך ראוי לעצור ולחשוב על המהפכה המנטלית והמעשית שהמצוות מביאות איתן. המצוות, אפילו רק המצוות המוזכרות בתורה שבכתב, ממלאות את כל חלל החיים, כמעט לכל סיטואציה יש מענה מצוותי. כל מצווה נושאת בחובה משמעות, מעצם העשיה שלה כמצווה. זו היא מהפכה של ממש, עולם המשמעות מתנתק מהגבולות הצרים שלו, בין אם הם נמצאים במרחב המחשבה או במרחב פיסי מצומצם. לא עוד עבודת השם שבלב או בתחומי מקדש מוגדר, המשמעות הולכת ומתרחבת לכל האספקטים של החיים.

כך למעשה פותחת הפרשה שלנו:

דברים פרק ז פסוק יב (פרשת עקב)
(יב) וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ:

ואומר המדרש:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת עקב סימן א
(א) [ז, יב] והיה עקב זש”ה למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט), יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה תרי”ג מצות ויש בהן קלות וחמורות, ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן כלומר שהן קלות לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר רבש”ע איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתירא מן מצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה

בתורה יש מצוות חמורות. חשוב לומר שדבר זה לא מייחד רק את התורה, כמעט לכל תרבות יש מצוות חמורות, יש הנהגות שמייחדות את התרבות הזאת והן בחינת הטאבו של אותה התרבות. מה שכן מייחד את התורה יותר מכל הנה היחס שלה דווקא למצוות הקלות, למצוות אותן האדם דש בעקבו. אלו הן המצוות בהן נוטה האדם לזלזל, מצוות שהאדם נוטה לא לשים לב אליהן, בגלל שהן כה קטנות. אך דווקא הן מה שמייחד את התורה ואת התרבות אותה התורה מנסה להנחיל. משה מדגיש את הדברים ערב הכניסה לארץ כי הכניסה לארץ מעוררת בעיה שלא היתה לעם ישראל עד כה. ניתן לכנות זאת הבעיה של תרבות השפע. תרבות בה לכאורה לאדם יש הכל, יש לו כל מה שהוא רוצה, צרכיו הפיסיים יחסית מסודרים, הוא חי בבית משלו, הוא לכאורה שולט בהכל.

אך בדרך כלל בדיוק ברגעים אלו מרימה את הראש בעיה קריטית, שאלת המשמעות. האדם המון פעמים מוצא משמעות כאשר הוא נאבק על משהו, כאשר הוא נאבק על הקיום שלו. אך מה כאשר הכל טוב? בקלות ניתן לשקוע לסוג של ניהיליזם, לסוג של תחושת חוסר משמעות קיומית. המצוות הקטנות נותנות לנו את היכולת למצוא משמעות בדברים הפשוטים והקטנים שאנו עושים, להבין שלכולם יש משמעות. המשמעות טמונה בחיים עצמם, לא בדרמות הגדולות המלוות אותם. בכל מעשה ומעשה, קטן כגדול, יש משמעות.

זהו הרקע לדברים הנאמרים בהמשך הפרשה:

דברים פרק ח פסוק יא (פרשת עקב) – יח (פרשת עקב)
(יא) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:
(יב) פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ:
(יג) וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה:
(יד) וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:
(טו) הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ:
(טז) הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ:
(יז) וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:
(יח) וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: פ

המדרש, עומד על הקשר הישיר בין הקושי והמצוקה לעבודת השם. האתגר בעבודת השם מתחיל כאשר האדם מרגיש שהוא יציב, שהוא נמצא למעלה:

מדרש הגדול דברים פרק ח פסוק יא (פרשת עקב)
יא) השמר לך פן תשכח את ה’. הרי זה בא להזהיר על גסות הרוח, שכשיהיה אדם בטובה לא יגבה לבו וישגה מן המצות, אלא יזכור ימי עניותו בימי טובתו, ויודה וישבח למי שהוציאו מעניות לעשרות. וכן הוא אומר ורם לבבך ושכחת את ה’ אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים (פסוק יד). הא למדת שקשה גסות הרוח, שהרי הוקשה לכפירה בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה’ אלהיך.

העצה שנותן בעל המדרש לאדם היא תמיד לזכור שבעבר הוא היה למטה, שהוא יצא מעניות לעשירות.על האדם לזכור שהעושר, ההצלחה והשגשוג הנם ברי חלוף. העובדה שקל יותר לדבוק בעבודה בדוחק, אינו אומר שהיא מתאימה רק לעתות של דוחק ולכן יש לזכור את חיי הדוחק גם מתי שחווים הצלחה, רק כך האדם לא ישכח את האלוקים המוציאו ממצרים.

המדרש עומד על כך שההתרגלות לחיים של הצלחה יש בה אתגר של ממש, התרגלות זו גורמת לאדם לגסות רוח. אנו רגילים לחשוב על גסות רוח כדרך התנהגות כלפי האחר, אך למען האמת גסות רוח היא מתי שרוחו של אדם גסה עליו, מתי שהוא שוכח שהקיום שלו אינו מובן מאליו. רוב תקופת קיומו של עם ישראל, עם ישראל היה במצב בו היה בלתי אפשרי להיות במצב של גסות רוח. קיומו של עם ישראל לא היה מובטח, חרדת הקיום התלוותה לכל יציאה לרחוב, לכל אורח שעבר דרך העיירה, לכל מינוי של קיסר חדש ושליט חדש. עם ישראל למד בצורה הקשה מה הכוונה לחיות שנים ארוכות ללא יציבות, להיות מיעוט שצריך להיאבק על זהותו ללא הפסקה. מבחינות מסוימות זה הוא ה DNA של עם ישראל, כך הוא התעצב. דבר זה לא איפשר גאות רוח. אך בשנים הבודדות שעם ישראל זכה לעצמאות, מהר מאוד הוא שכח את שנות השעבוד, רוח גסה השתלטה עליו, גסות הרוח שגורמת לשכחה, לשכחה של העבדות, לשכחה שעם ישראל, עצם קיומו תלוי בהקפדה על המעשים הקטנים, תלוי בהכנסת המשמעות לתוך המציאות, בכל דבר ודבר.

במקום אחר אומר המדרש שזהו הרקע להתפרצות עבודת העבודה זרה בקרב ישראל:

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג ד”ה (טז) ואכלת
“(טז) ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם, אמר להם הזהרו שמא תמרדו במקום שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע שנאמר +דברים ח יב – יג+ פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מהו אומר +שם /דברים/ ח יד+ ורם לבבך ושכחת את ה’ אלהיך כיוצא בו אתה אומר כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש מהו אומר +שם /דברים/ לא כ+ ופנה אל אלהים אחרים כיוצא בו אתה אומר +שמות לב ו+ וישב העם לאכול ושתה מהו אומר +שם /שמות/ לב ח+ עשו להם עגל מסכה וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהם +איוב כא ט – יג+ בתיהם שלום מפחד וכו’ שורו עבר וגו’ ישלחו כצאן עויליהם וגו’ יבלו בטוב ימיהם וגו’ היא גרמה להם +שם /איוב כא/ יד – טו+ ויאמרו לאל סור ממנו, מה שדי כי נעבדנו וגו’ אמרו טפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו +בראשית ב ו+ ואיד יעלה מן הארץ אמר להם המקום בטובה שהיטבתי לכם בה אתם מתגאים לפני בה אני נפרע מכם +שם /בראשית/ ז יב+ ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה רבי יוסי בן דורמסקית אומר הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם אף המקום פתח עליהם מעיינות עליונים ותחתונים כדי לאבדם שנאמר +שם /בראשית ז יא/+ ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו וכן אתה מוצא באנשי מגדל שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהם +שם /בראשית/ יא א – ב+ ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה כענין שנאמר +שמות לב ו+ וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק היא גרמה להם שאמרו +בראשית יא ד+ הבה נבנה לנו עיר וגו’ מה נאמר בהם +שם /בראשית/ יא ח+ ויפץ ה’ אותם משם וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהם +איוב כח ה – ח+ ארץ ממנה יצא לחם, מקום ספיר אבניה, נתיב לא ידעו עיט, לא הדריכוהו בני שחץ וגו’ אמרו אנשי סדום הרי מזון אצלינו הרי כסף וזהב אצלינו נעמוד ונשכח תורת הרגל מארצנו אמר להם המקום בטובה שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח תורת הרגל מביניכם אני משכח אתכם מן העולם מה נאמר בהם +שם /איוב/ כח ד+ פרץ נחל מעם גר +איוב יב ה – ו+ לפיד בוז וגו’ ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל היא גרמה להם +שם /איוב יב ה – ו/+ לאשר הביא אלוה בידו וכן הוא אומר חי אני נאום ה’ אלהים אם עשתה סדם, הנה זה היה עון סדם אחותך וגו’ כל כך +יחזקאל טז מח – נ+ ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה כיוצא בו אתה אומר +בראשית יג י+ כי כלה משקה מהו אומר +שם /בראשית/ יט לג+ ותשקין את אביהם יין ומאין היה להן יין במערה אלא שנזדמן להן לשעה וכן הוא אומר +יואל ד יח+ והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. ר’ מאיר אומר הרי הוא אומר +אסתר א ו+ חור כרפס ותכלת וכי מה בא הכתוב ללמדנו עושרו של אחשורוש אלא אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו”

המדרש מוכיח ממקומות רבים, שהשובע מוביל למרידה, שהשובע מוביל לעבודה זרה. האם הכוונה היא שאין לשאוף לחיי שובע? האם הכוונה היא שאין לשאוף לחיי רווחה? ודאי שלא. אך המדרש עומד על הקושי האנושי עם עצם חווית הרווחה, עם הרעיון שתפקיד האדם אינו לראות באלוקים את האל המתגלה ומוציאו מבית עבדים, אלא ההוצאה מבית העבדים, ההתגלות, הנן מבוא להתנהלות ולחיים בה אלוקים נוכח על ידי המעשים הקטנים, על ידי המצוות היום יומיות, על ידי ההתנהלות היום יומית.

לאדם קל מאוד ליצור חיץ, חיץ בין חייו הרגילים אותם הוא תופס כחייו שלו, לבין רגעי מצוקה בהם הוא פונה לאלוקים. אך הדרישה הבסיסית ערב הכניסה לארץ אינה לפנות לאלוקים רק בעת מצוקה וקושי, רק מתי שצריך להישען עליו, אלא לחיות חיים של הקשבה לצו השם, לתת משמעות לכל מעשה ומעשה, גדול כקטן.

הניתוק בין החיים הדתיים לחיי הרווחה מכונה במדרש כפירה בעיקר:

מדרש הגדול דברים פרק ח פסוק יז (פרשת עקב)
יז) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. הא למדת שגסות הרוח גורמת לכפירה בעיקר.

הכפירה בעיקר היא החלפת העיקר בטפל. נכון, אלוקים הוא המוציאנו ממצרים מבית עבדים, אך ליבת החיים אינה זכרון העבדות וההוצאה ממצרים, אלא מה עושים עם החיים, עם הקיום, לאחר שיציאת מצרים הסתיימה, אחרי הכניסה לארץ. פה נמצא האתגר הגדול, חיים בתקופה בה אלוקים לא “נצרך”, בה האדם מרגיש שהוא לא צריך להישען על אף אחד חוץ מעצמו.

אולי זה הוא חלק מן הנועזות של דברי רבי עקיבא המפורסמים שמקורם במדרש על פרשתנו:

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג ד”ה (טז) ואכלת
“וכבר היו רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה נכנסים לרומי שמעו קול המיה של מדינה מפיטיוליס עד מאה ועשרים מיל התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק אמרו לו עקיבה מפני מה אנו בוכים ואתה מצחק אמר להם אתם למה בכיתם אמרו לו ולא נבכה שהגוים עובדי עבודה זרה מזבחים לאלילים ומשתחוים לעצבים יושבים בטח שלוה ושאנן ובית הדום רגליו של אלהינו היה לשריפת אש ומדור לחיות השדה אמר להם אף אני לכך צחקתי אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. שוב פעם אחת היו עולים לירושלם הגיעו לצופים קרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק אמרו לו עקיבה לעולם אתה מתמיה שאנו בוכים ואתה מצחק אמר להם ואתם למה בכיתם אמרו לו לא נבכה על מקום שכתוב בו +במדבר א נא+ והזר הקרב יומת הרי שועל יוצא מתוכו עלינו נתקיים +איכה ה יז – יח+ על זה היה דוה לבנו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אמר להם אף אני לכך צחקתי הרי הוא אומר +ישעיה ח ב+ ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה מה אמר אוריה +ירמיה כו יח+ ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה והר הבית לבמות יער מה אמר זכריה +זכריה ח ד+ כה אמר ה’ צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות וגו’ ורחבות העיר וגו’ אמר המקום הרי לי שני עדים האלו אם קיימים דברי אוריה קיימים דברי זכריה ואם בטלו דברי אוריה בטלים דברי זכריה שמחתי שנתקיימו דברי אוריה לסוף שדברי זכריה עתידים לבוא, בלשון הזה אמרו לו עקיבה נחמתנו.”

דברים מפורסמים אלו המופיעים גם בסיומה של מסכת מכות, מציגים את רבי עקיבא כחוזה בלב המאפליה, תקופה של רוגע, של שגשוג, של שלום וזאת בניגוד לתקופה בה הוא חי, לב הכיבוש הרומאי אחרי החרבת הבית, התקופה של בין המרידות הגדולות של היהודים ברומא. חבריו של רבי עקיבא בוכים, הם בוכים כי לתחושתם החורבן מעיד על נקודת עומק, על כך שעם ישראל לא מסוגל לחיות בבטחון, בעצמאות, בשקט ולהישאר ישראל והגלות דינה להימשך, לנצח שהרי התוצר של חיי רווחה של עם ישראל יהיה שכחת השם וחורבן. יש פה אולי בכי על ההבנה שרק כך יכולה היהדות להימשך, שהיהדות תלויה בתקופה של מצוקה.

אך רבי עקיבא לא מסכים. הוא חוזה תקופה בה חיי הרווחה יחזרו לעם ישראל. תקופה בה ישראל יהיו עצמאיים ובכל זאת יעבדו אלוקים. האמונה הפנימית שלו בדבר זה, סוחפת את חבריו, הוא אכן רואה מציאות בה זה יכול להתרחש. חבריו מודים לו ואומרים עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו. הנחמה היא על ציור התמונה של חיים יהודיים אחרים, חיים שאין בה צער ומצוקה, אלא עבודת השם מתוך רווחה ושמחה.

העצה שנותנת לנו הפרשה שלנו היא שהדברים תלויים דווקא בעקב, דווקא במעשים הקטנים בהם האדם דש בעקבו, זהו הסוד לנורמליות הברוכה לה אנו מצפים.