״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת האזינו: הנצח המתגלה

בפרשת האזינו נאומו האחרון של משה מגיע לשיא, משה נושא שירה שתלווה את עם ישראל לנצח:

דברים פרק לב פסוק מה (פרשת האזינו) – מז (פרשת האזינו)
(מה) וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:
(מו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
(מז) כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

הרב צדוק הכהן מלובלין אמר על דברי משה “שימו לבבכם”, דברים נפלאים:

קונטרס ספר הזכרונות מצוה שלישית ד”ה ואם יהיה
ואם יהיה אמונה זו מצוה מיוחדת, נראה לי שיש למנותה מלשון הכתוב סוף פרשת האזינו אחר השירה א’: שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו’ (דברים ל”ב, מ”ו). וזה מצות עשה לשום לב לעדות השירה, ושימת לב זה הוא מה שהעיד לנו השם יתברך מכל עניני הגליות והצרות העוברות עלינו, ושסוף הכל דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו, והוא בביאת המשיח. וזה מצוה מבוארת על אמונה זו:

דברי משה, שימו לבבכם, מעיד על כך שיש לשים לב לתוכן שירת האזינו. התוכן של שירת האזינו הנו האמונה שבסופו של יום תהיה גאולה, שבסופו של דבר יהיה טוב יותר וזאת על אף המשברים הגדולים והעצומים שעומדים בפנינו. שבסופו של יום יבוא גואל, יבוא משיח ופדויי השם ישובון ברינה.

בדרך זו צריך להתבונן על התורה כולה. כך מסביר הילקוט שמעוני את הנאמר בפסוק “כי לא דבר רק הוא מכם”:

ילקוט שמעוני תורה פרשת האזינו רמז תתקמח
כי לא דבר רק הוא מכם [לב, מז] אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, שהרי אמרו למה נכתב ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש, לפי שאמרה אין אני כדי שאהיה לו לאשה אהיה לו לפלגש, וכל כך למה להודיעך שבחו של אברהם שהיו מלכים ושלטונין מתאוין לידבק בו, והרי דברים ק”ו ומה עשו שאין בידו אלא מצוה אחת שכבד את אביו היו מלכים ושלטונין מתאוין לידבק בו, על אחת כמה וכמה שהיו רוצין [לידבק] ביעקב הצדיק שקיים כל התורה כלה שנאמר ויעקב איש תם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה זה אחד מן הדברים שהעושה אותם אוכל פירותיהן בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא, ומפורש כאן בתלמוד תורה, וכיבוד אב ואם מנין תלמוד לומר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, בשילוח הקן מנין שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך, בהבאת שלום מנין שנאמר וכל בניך למודי ה’ וגו’:

המחשבה שיש משהו בתורה שאינו רלוונטי, שיש משהו בתורה שאין מה ללמוד ממנו, היא רק מאיתנו. כל מילה בתורה וכל אות בתורה יש לה משמעות, אם לא משמעות כאן ועכשיו אז משמעות עתידית. דברים אלו מרמזים על הרלוונטיות הנצחית של התורה, אך גם יותר מכך, חושפים פרספקטיבה מיוחדת שמאפיינת את התורה ואת לומדיה.

בדרך כלל אנו תופסים את המציאות כך שהעבר מכונן את ההווה. לעיתים אנו קוראים מחדש את העבר לאור ההווה ובדרך זו זדונות הופכות לזכויות או לשגגות, העבר הלא פשוט מתגלה כבסיס להווה מרהיב. אך לעיתים העתיד זורח דרך ההווה. הכוונה בכך היא שההסתכלות שלנו על ההווה באה לידי ביטוי דרך חיינו בהווה הראלי. אדם שמאמין בעתיד מסוים, יכול להרגיש אותו בהווה בכל דבר שיעשה, בכל פעולה ובכל היבט של חייו. כך התורה, יש דברים שאנו לא מרגישים אותם כאן ועכשיו, אך האמונה שבתורה אין אות מיותרת, שהיא מדברת גם לעתיד ולא רק לרגע ביצוע המצווה, מטעינה במשמעות עתידית גם את המעשה שמתרחש ונעשה בכאן ועכשיו.

אולי זו היא הכוונה של הדברים המפורסמים הבאים:

מדרש הגדול דברים פרק לב פסוק מז (פרשת האזינו)
ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. זה אחד מן הדברים שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ומפורש כאן לתלמוד תורה שהיא מארכת ימיו שלאדם, שנאמר ארך ימים בימינה (משלי ג, טז). בכבוד אב ואם מנין, שנאמר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך (שמות כ, יב). בשילוח הקן מנין, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען יאריכון ימיך (לעיל כב, ז). בהבאת שלום בין אדם לחבירו מנין, שנאמר וכל בניך למודי ה’ ורב שלום בניך (ישעיה נד, יג).

לכאורה המדרש מדבר על אריכות הימים של לומדי התורה. אך בעוד שאצל חלק מלומדי התורה הדברים אכן נכונים, אצל חלקם לא. ניתן לומר שהתורה מאריכה את ימיו של אדם, כל אדם על פי מה שהוקצב לו. אך יותר הגיוני לומר שהכוונה באריכות הימים אותה נותנת התורה היא ההכרה באריכות החיים, בכך שהחיים לכל ארכם ואף מה שמשתרע מעבר להם הנם רלוונטיים לאדם, לא רק מה שהוא חי בהווה אלא גם העתיד.

מצד שני לא רק העתיד משפיע על ההווה, אלא העבר משפיע על הווה, אך בצורה הרבה יותר נרחבת ממה שאנו חושבים. משה רבינו אומר במהלך שירתו:

דברים פרק לב פסוק ז (פרשת האזינו)
(ז) זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ:

ואומר על כך המדרש:

מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרק לב פסוק ז (פרשת האזינו)
(ז). זכור ימות עולם אמ’ להן הקדוש ברוך הוא היו זכורים מה שעשיתי בראשונים מה שעשיתי בדור המבול ומה שעשיתי בדור הפלגה ומה שעשיתי באנשי סדום: בינו שנות דור ודור אין דור שאין בו כדור המבול אין דור שאין בו כדור הפלגה אין דור שאין בו כאנשי סדום אין דור שאין בו כקרח וכעד’ אלא כל אחד ואחד נידון לפי מעשיו: שאל אביך ויגד’ אלו הנביאים כענין שנ’ (מ”ב ב יב) ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי זקניך ויאמ’ לך אלו החכמים כענין שנ’ (במד’ יא טז) אספה לי שבעים איש מז’ יש’: ד”א זכר ימות עו’ אמר להן הקדוש ברוך הוא בשעה שאני מביא עליכם יסורין היו זכורים כמה שכר אני נותן לכם עליהם: בינו שנות דור ודור זה דורו של משיח שנ’ בו (תה’ עב ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים: שאל אביך ויג’ מה שהשמיע לאבות עתידין ישראל להיות שומעין מפי הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא שנ’ (ישע’ ל כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך: זקניך ויאמ’ לך מה שהראה את הזקנים בהר שנ’ (שמות כד א) ואל משה אמר עלה אל ה’:

האדם לא נגמר בעצמו והעתיד משפיע על קיומו כבר בהווה, אך הוא גם לא מתחיל בעצמו, כל אחד מן הדורות, הטובים והפחות טובים מפעמים בו. השאלה היא איזה דור הוא מביא לידי ביטוי בעצמו. רק מי שמבין שכל הדורות מפעמים בו, מבין את ההבניות שלו בצורה יותר טובה ואת העתיד אליו הוא הולך בצורה טובה יותר. האדם עומד בתווך, בין הדורות הקודמים לבין המשיח, והוא הגורם הממוצע בין כולם. תפקידו הוא להוביל את המציאות לעבר העתיד הטוב יותר, מציאות הנושאת בקרבה את העבר המכונן בו דברים שונים ואת העתיד המתקרב.

ההבניות האלו יותר משמעותיות ממה שנראה לנו, ההכוונה של האדם, לעיתים באה לידי ביטוי בדברים הקטנים ביותר, לפי חלק מן המדרשים אפילו בשמות אותם אנו בוחרים לילדים שלנו:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת האזינו סימן ז
(ז) [לב, ז] זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע כמו שמצינו במרגלים שמוע בן זכור על שלא שמע בדברי המקום וכאלו שאל בזכורו וכן הוא אומר (שמואל א טו) כי חטאת קסם מרי, שפט בן חורי על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ, יגאל בן יוסף על שהוציא דבה על הארץ לכך נאסף בלא עתו, פלטי בן רפוא פלט עמו /עצמו/ ממעשים טובים ורפו ידיו שהרי מת, גדיאל בן סודי דבר דברים קשין כגידין, גדי בן סוסי הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא הוא שאמר ארץ אוכלת יושביה, עמיאל בן גמלי העמה כחו על שאמר כי חזק הוא ממנו וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל, סתור בן מיכאל על שהיה בלבו לסתור מה שכתוב מי הוא כאל ה’, ואומר אין כאל ישורון, נחבי בן ופסי החביא האמת ופסה האמונה מפיו כמו פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב) לומר דברי כזבים על הקדוש ברוך הוא ונעשה מך, וכך נמצא בספר רבי משה הדרשן.

השם של האדם, הוא גורם טוב או גורם רע. שוב, אין הכוונה היא שמוכרע האם האדם יהיה צדיק או רשע בעקבות שמו, אך אנו כן רואים ששמות טובים מכוונים את האדם למקום מסוים. האדם מביא לידי ביטוי את שמו, שיש לו שם טוב, לטוב שבו יש מקום ביטוי נרחב יותר וכן להיפך. אין מדובר פה בדטרמיניזם, אך כן יש כאן מעין ציפיה עצמית של האדם בעקבות שמו.

הפרספקטיבה ממנה משה מדבר היא פרספקטיבה נצחית, משה כביכול מדבר מצדו של הקדוש ברוך הוא:

דברים פרק לב פסוק מ (פרשת האזינו) – מג (פרשת האזינו)
(מ) כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם:
(מא) אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם:
(מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב:
(מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ: פ

המדרש מספר לנו שהביטוי “אשא אל שמים ידי” משמעותו שבועה:

שכל טוב (בובר) שמות פרק יז פסוק טז (פרשת בשלח)
טז) ויאמר כי יד. אין יד אלא שבועה, כענין שנאמר כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מ), כך כי יד על כס יה, כביכול כאדם שמניח ידו בתפילין או בספר תורה ונשבע, ולמה נכתב כאן יה שם חסר, ר’ אלעזר המודעי אומר נשבע הקדוש ברוך הוא בכסא כבודו אם אניח נין ונכד לעמלק או זכר בעולם, שלא יהו אומרים גמל זה רחל זו של עמלק היא, ואימתי אני אמחה את זכרו, בשעה שתעקר ע”ז היא ועובדיה מכל תחת מפרס השמים, ואהיה אני יחיד בעולם, שלא תהא אלהות זולתי אלהותי שתהא מיוחדת בכל העולם כולו, ותהא מלכותי שלימה, ואין מלכות בעולם זולתי מלכותי לעולם ולעולמי עולמים, באותה שעה אני מכרית אותם מן העולם, שנאמר ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם וגו’

משה מתאר לנו את השבועה הנצחית של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. הוא מנסה ליצור בעם ישראל את הבטחון שאלוקים יכפר אדמתו עמו, שכך זה יסתיים, שההבטחה הנצחית תגבר על הכל.

זו היא תודעה מפוכחת שמשה רבינו מנסה להנחיל לעם ישראל, הכניסה לארץ ישראל אינה סוף הדרך אלא תחילתה. זהו תהליך ארוך מאוד שיקח זמן רב וללא התקווה, ללא הברית הנצחית עם אלוקים, משה מבין שלעם ישראל אין באמת יכולת לשרוד את האתגר הזה.

על דברים אלו גם בנוי רעיון התשובה. התשובה בנויה על כך שיהיה עתיד טוב יותר, שסופו של העולם לגאולה. זה מה שנותן לעם ישראל את הכח ואת היכולת לשוב פעם אחרי פעם, התובנה וההבנה שכל המערכת כולה סופו של יום מובילה לתשובה שלמה. זהו רעיון שמצד אחד הנו רעיון משיחי, העתיד הטוב יותר משפיע על ההווה, אך מצד שני הוא אינו רעיון שאומר שמושא ההגשמה יגיע ברגע זה על ידי מעשים מסוימים, זו היא היכולת לחיות בדואליות של ידיעה שהמשיח יבוא, מה שנותן את העוז ואת המוטביציה לפעול לטובה מצד אחד ומצד שני ההבנה שזה יקח זמן, שזה לא כאן ועכשיו וזה לא תלוי רק במעשים שלנו אלא תלוי בקדוש ברוך הוא, הוא זה שיכפר אדמתו עמו.

מבחינה זו סיפורו של משה מסתיים כאן, ברגעים אלו, בהבנה שהסיפור שלו אינו כל הסיפור, שעם ישראל מתחיל פרק חדש צופה פני עתיד:

דברים פרק לב פסוק מח (פרשת האזינו) – נב (פרשת האזינו)
(מח) וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר:
(מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה:
(נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו:
(נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

הארץ ניתנת לבני ישראל, לא למשה. כל דור מאיר בצורתו. לכל דור יש צורך בהנהגה אחרת, זה חלק מרעיון הנצח המתגלה במציאות, שכל דור הוא רלוונטי בדרכו הוא. כך כותב הרב קוק על רעיון התשובה באופן כללי באגרת שעח’:

“ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת . כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ה’ אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני נסתרים, כמו שאנו רואים בעיננו , ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים- וודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל , נגד עצת ה’ העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע.”

דברים אלו של הרב קוק מאירים גם בימינו, הנצח מתגלה בכל דור בצורה אחרת, התשובה של כל דור היא אחרת. זו היא ליבת ההבטחה של שירת האזינו לעם ישראל, הבטחה שגם עלינו מוטל לממש.