״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת כי תבוא: הביאני המלך חדריו.

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

נאומו הגדול של משה מתקרב לסיומו. עם ישראל נכנס לארץ – יושב בה, נאחז בה, יורש אותה, נוחל אותה. הוא מקים בתים ונוטע שדות ומגיע השלב שהאדמה מתחילה להפיק תוצרים:

דברים פרק כו פסוק א (פרשת כי תבוא)
(א) וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ:

המדרש אכן מדגיש שמדובר בנקודה זו (לאחר שעם ישראל נאחז באדמה):

מדרש הגדול דברים פרק כו פסוק א (פרשת כי תבוא)
כי תבוא. אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. אתה אומר כן, או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד, ת”ל וירשתה וישבת בה. היה ר’ ישמעאל אומר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם פירט את אחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, פורש אני כל הביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה

ר’ ישמעאל ממקד אותנו במונח ביאה – והיה כי תבוא אל הארץ. יש פה מימד מיני מסוים שבא לידי ביטוי. אנו יודעים שביאה היא דבר שמתרחש בין איש לאשתו. הביאה אל הארץ נותנת פירות, נותנת את פרי האדמה. אנו יודעים שביאה היא אחת מן הדרכים בהן האיש מקדש את האישה. כסדר הדברים ביאה אמורה להגיע מתוך יציבות – רק לאחר שהקשר מבוסס, רק אחרי הכנה.

דברים פרק כו פסוק א (פרשת כי תבוא) – ג (פרשת כי תבוא)
(א) וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ:
(ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:
(ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ:

יש לשים לב שלא נותנים את הביכורים, אלא מביאים, כמו שהשם הביא אותנו אל הארץ ואנו באנו אליה, אנו מביאים אל הכהן את ראשית פרי הארץ.

על האדם מוטלת החובה להביא את פרי האדמה אשר הביא מארצו, לבוא אל הכהן ולומר לו שפרי זה הנו תוצר הביאה שלו אל הארץ. ההדגשה ששם הכתוב על השורש – בוא, לא יכול שלא להזכיר לנו פעם קודמת בה נאמר שנבוא אל הארץ:

במדבר פרק לד פסוק א (פרשת מסעי) – ב (פרשת מסעי)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ:

אך אי אפשר להתעלם מן ההבדלים. בעוד בפרשתנו המילה כנען אינה מוזכרת, בספר במדבר אנו באים אל ארץ כנען. דברים אלו נאמרו בעת חלוקה הנחלה, אך כאשר כבר הגענו אל הארץ, נאחזנו בה והתיישבנו בה, נראה שהזיקה לארץ מתוארת על ידי הדברים שמביאים ממנה:

משנה מסכת כלים פרק א משנה ו
משנה ו
[*] עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות:

הקדושה מתבטאת על ידי זה שמביאים מן הארץ עומר ובכורים, את פרי האדמה. בני ישראל הם לא הראשונים שהביאו פירות להשם. הבאת הפירות כבר הופיעה בתחילתה של התורה:

בראשית פרק ד פסוק א (פרשת בראשית) – ג (פרשת בראשית)
(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְקֹוָֽק:
(ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה:
(ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיקֹוָֽק:

קין הביא מפרי האדמה להשם, אנו יודעים שהבאת פירות על ידי קין לא התקבלה על ידי השם. התרגום יונתן עומד על הקשר הפנימי בין ההבאות ואומר:

יונתן בן עוזיאל
“ואייתי קין מאיבא דארעא מזדרע כיתנא קרבן בכורייא קדם ה'”.

התרגום יונתן טוען על בסיס המדרשים שקין מביא זרעי פשתן כביכורים. זרעי פשתן שנחשבים לזולים שבגידולים. עם ישראל מביא מראשית כל פרי האדמה, לא מדברים מסוימים. דבר זה גם מתקשר למועד הבאת הבכורים. המשנה אומרת לנו שאת הבכורים מביאים בין העצרת לבין החג. אך מן המדרשים אנו מבינים שקין לא הביא את הביכורים במועד זה:

בבראשית רבה כב, ד
“ויהי מקץ ימים” ר’ אלעזר ורבי יהושע. ר’ אליעזר אמר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם. מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מ”ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת.
מן המדרש עולה שקין מביא את הבכורים או לפני העצרת או לפני חנוכה, זהו הזמן בו אין פירות מן הראשית ואין פירות משובחים.

אך אולי ההבדל הגדול ביותר בין בכורי קין לבין בכורי עם ישראל הוא מה האדם עושה בעת שהוא מביא את הבכורים. בעוד אנו יודעים שקין אמר אל הבל אחיו אך למעשה לא אמר דבר, אין זה המצב עם הבכורים:

דברים פרק כו פסוק ה (פרשת כי תבוא) – יא (פרשת כי תבוא)
(ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב:
(ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה:
(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ:
(ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְקֹוָק֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים:
(ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:
(י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְקֹוָ֑ק וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: ס

על הבכורים נאמרות הרבה מילים. האדם פורס את ההיסטוריה שלו, את ההיסטוריה של העם שלו, את היציאה ממצרים ולמעשה ממקד את כל העבר שלו ואת כל ההווה שלו, בנקודה הזו, הכל מוביל לכאן. בעוד קין לוקח את עתידו של הבל סביב הבכורים, כשעם ישראל מביא את ראשית פרי האדמה הוא מחבר עבר והווה עם העתיד מתוך פרי האדמה.

יש במילה הבאה, בביאה – משמעות של השלמת תהליך שמגיע אחרי הכנה מרובה. הבאתו של קין מגלה שהתהליך שהוא עבר היה שלילי, הבאת הבכורים של עם ישראל מגלה שהתהליך הוא חיובי.

החיבור בין הזמנים שמוביל לתכלית מופיע גם בהמשך הפרשה:

דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא) – יט (פרשת כי תבוא)
(טז) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:
(יז) אֶת־יְקֹוָ֥ק הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ:
(יח) וַֽיקֹוָ֞ק הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל־מִצְוֹתָֽיו:
(יט) וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:

מה הכוונה בהיום הזה? היום השם ציווה אותנו בכל החוקים וכל המשפטים? זהו סיום תקופת עם ישראל במדבר סיני, לא ההתחלה! הרי ציוונו במרה, בסיני, זה ודאי שלא קרה היום! המדרש עונה על כך:

מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)
היום הזה ה’ אלהיך מצוך כבר ישראל היה להן ארבעים שנה ואתה אומר היום הזה ללמדך כיון ששנה להן משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות העלה עליהן המקום כאלו אותו היום קיבלוה מהר סיני. ד”א כל זמן שישראל עסיקין בתורה מעלה עליהן הקדוש ברוך הוא כאלו אותו היום קבלוה מסיני לכך נאמר היום הזה ד’ מצוך לעשות את החקים האלה אלו מדרשות ואת המשפטים אלו הדינין. ד”א החקים אלו אזהרות וקולין וחומרין והמשפטים אלו דקדוקי סופרים. ושמרת ועשית להקדים תלמוד למעשה. ועשית אותם. אם עשית את התורה לאמתה מעלה עליך כאלו אתה הוא שנתתיה מסיני לכך נאמר ועשית אותם. בכל לבבך ובכל נפשך בשני לבבך. ובכל נפשך אפלו הוא נוטל את נפשך.+

המדרש נותן מספר תשובות, הראשונה היא שאכן משה רבינו שנה בפניהם את התורה היום וישראל קבלוה בסבר פנים יפות, אז הקדוש ברוך הוא מחשיב כאילו ישראל קבלו את התורה היום ממש. ההסבר השני יותר מורכב – כל עת שישראל לומדים תורה, אנו מתייחסים לזה כאילו הם מקבלים את התורה ברגע זה ממש מסיני. לימוד התורה מחבר את ישראל לסיני מחדש כל פעם שהוא מתרחש. ההסבר השלישי הנו מרתק עוד יותר, הלימודים דרבנן, אם הלימוד נעשה מתוך תודעה של תורה לאמתה אזי הדברים נחשבו כאילו אנו עומדים בסיני ממש.

משה רבינו מגלה לעם ישראל נקודה שתלווה את עם ישראל מכאן ואילך בלימוד התורה, אך גם בחקלאות וגם בתחומים אחרים. מי שלומד תורה לאמתה, מוצא את עצמו מחובר לסיני. האדם לא חי רק את הווה שלו, אלא העבר שלו מתקפל לתוך ההווה, מעצב אותו ומשפיע עליו. סיני מתגלם בהווה, דברים חדשים מתגלים כניתנים מסיני על אף שהם נאמרו עכשיו.

זו גם המטרה של המונומנט אותו מצווה משה להקים בעת הכניסה לארץ, 12 עמודים עליהם כתובה התורה:

דברים פרק כז פסוק א (פרשת כי תבוא) – י (פרשת כי תבוא)
(א) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
(ב) וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:
(ג) וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ:
(ד) וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת־הָאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:
(ה) וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹא־תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל:
(ו) אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת־מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ וְהַעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(ז) וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(ח) וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב: ס
(ט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(י) וְשָׁ֣מַעְתָּ֔ בְּק֖וֹל יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־מִצְוֹתָו֙ וְאֶת־חֻקָּ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: ס

12 האבנים האלו מסמלות את כריתת הברית עם הנצחיות האת הפן העל – היסטורי של עם ישראל. האבנים מלמדות שהתורה לא נמצאת רק אצל הכהנים, אלא אצל כולם, כל מי שיהגה בתורה יוכל להתחבר למימד הנצחי, מימד שחקוק לנצח בפתח הארץ.

ילקוט שמעוני תורה פרשת כי-תבא רמז תתקלח
“וידבר משה והכהנים הלוים” – מה דברים היו שם? ללמדך שבאו ישראל ואמרו למשה: נטלת את התורה ונתת לכהנים, שנאמר: “ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים”! אמר להם משה: רצונכם שיכרתו לכם ברית שכל מי שמבקש ללמוד תורה לא יהא נמנע? אמרו לו: הן. עמדו ונשבעו שאין אדם נמנע מלקרות בתורה שנאמר: “אל כל ישראל לאמר”. אמר להם משה: “היום הזה נהיית לעם”
הכניסה לארץ ישראל מכניסה את עם ישראל להיסטוריה. אחרי 40 שנה במדבר בו הוא התקיים בצורה עראית, בצורה שמנותקת מסדר המציאות הרגיל, עם ישראל מתחיל את חייו. תולדה של דבר זה יכולה להיות שקיעה עמוקה בתוך ההווה. שקיעה בתוך עולם של יציבות, עולם שבו יש רק הווה.

אך פרשת הביכורים, קריאת התורה מחדש על ידי משה והקמת 12 המצבות באות ללמד את ישראל שתפיסת הזמן של עם ישראל היא תפיסה המחברת עבר והווה ושואפת כלפי העתיד.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}