״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת כי תצא: מצוות מעקה

פרשת כי תצא ממשיכה את נאומו הגדול של משה ופותחת בתיאור יציאת בני ישראל למלחמה, היא מתחילה בהלכות מלחמה ושלום ולבסוף אנו מגיעים בה להתיישבות ולהתנחלות ממש.

כאשר מתחילים להתיישב, אזי בונים בתים. יש כל מיני הלכות שמלוות את בנין הבית, אך אנו נתמקד באחת מהן במיוחד, החובה לבנות מעקה:

דברים פרק כב פסוק ח (פרשת כי תצא)
(ח) כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ:

החובה לבנות מעקה מנומקת באיסור, אסור לשים דמים בבית. הדבר מזכיר לנו את הדברים המפורסמים שנאמרו לדוד המלך בדברי הימים כאשר הוא מבקש לבנות את המקדש:

דברי הימים א פרק כב פסוק ז – יט
(ז) וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖יד לִשְׁלֹמֹ֑ה בנו בְּנִ֕י אֲנִי֙ הָיָ֣ה עִם־לְבָבִ֔י לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְקֹוָ֥ק אֱלֹהָֽי:
(ח) וַיְהִ֨י עָלַ֤י דְּבַר־יְקֹוָק֙ לֵאמֹ֔ר דָּ֤ם לָרֹב֙ שָׁפַ֔כְתָּ וּמִלְחָמ֥וֹת גְּדֹל֖וֹת עָשִׂ֑יתָ לֹֽא־תִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י כִּ֚י דָּמִ֣ים רַבִּ֔ים שָׁפַ֥כְתָּ אַ֖רְצָה לְפָנָֽי:
(ט) הִנֵּה־בֵ֞ן נוֹלָ֣ד לָ֗ךְ ה֤וּא יִהְיֶה֙ אִ֣ישׁ מְנוּחָ֔ה וַהֲנִח֥וֹתִי ל֛וֹ מִכָּל־אוֹיְבָ֖יו מִסָּבִ֑יב כִּ֤י שְׁלֹמֹה֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמ֔וֹ וְשָׁל֥וֹם וָשֶׁ֛קֶט אֶתֵּ֥ן עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּיָמָֽיו:
(י) הֽוּא־יִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י וְהוּא֙ יִהְיֶה־לִּ֣י לְבֵ֔ן וַאֲנִי־ל֖וֹ לְאָ֑ב וַהֲכִ֨ינוֹתִ֜י כִּסֵּ֧א מַלְכוּת֛וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עוֹלָֽם:
(יא) עַתָּ֣ה בְנִ֔י יְהִ֥י יְקֹוָ֖ק עִמָּ֑ךְ וְהִצְלַחְתָּ֗ וּבָנִ֙יתָ֙ בֵּ֚ית יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר עָלֶֽיךָ:
(יב) אַ֣ךְ יִֽתֶּן־לְּךָ֤ יְקֹוָק֙ שֵׂ֣כֶל וּבִינָ֔ה וִֽיצַוְּךָ֖ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלִשְׁמ֕וֹר אֶת־תּוֹרַ֖ת יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:
(יג) אָ֣ז תַּצְלִ֔יחַ אִם־תִּשְׁמ֗וֹר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָ֔ץ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת:
(יד) וְהִנֵּ֨ה בְעָנְיִ֜י הֲכִינ֣וֹתִי לְבֵית־יְקֹוָ֗ק זָהָ֞ב כִּכָּרִ֤ים מֵֽאָה־אֶ֙לֶף֙ וְכֶ֗סֶף אֶ֤לֶף אֲלָפִים֙ כִּכָּרִ֔ים וְלַנְּחֹ֤שֶׁת וְלַבַּרְזֶל֙ אֵ֣ין מִשְׁקָ֔ל כִּ֥י לָרֹ֖ב הָיָ֑ה וְעֵצִ֤ים וַאֲבָנִים֙ הֲכִינ֔וֹתִי וַעֲלֵיהֶ֖ם תּוֹסִֽיף:
(טו) וְעִמְךָ֤ לָרֹב֙ עֹשֵׂ֣י מְלָאכָ֔ה חֹצְבִ֕ים וְחָרָשֵׁ֥י אֶ֖בֶן וָעֵ֑ץ וְכָל־חָכָ֖ם בְּכָל־מְלָאכָֽה:
(טז) לַזָּהָ֥ב לַכֶּ֛סֶף וְלַנְּחֹ֥שֶׁת וְלַבַּרְזֶ֖ל אֵ֣ין מִסְפָּ֑ר ק֣וּם וַעֲשֵׂ֔ה וִיהִ֥י יְקֹוָ֖ק עִמָּֽךְ:
(יז) וַיְצַ֤ו דָּוִיד֙ לְכָל־שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעְזֹ֖ר לִשְׁלֹמֹ֥ה בְנֽוֹ:
(יח) הֲלֹ֨א יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵנִ֥יחַ לָכֶ֖ם מִסָּבִ֑יב כִּ֣י׀ נָתַ֣ן בְּיָדִ֗י אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֛רֶץ לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וְלִפְנֵ֥י עַמּֽוֹ:
(יט) עַתָּ֗ה תְּנ֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְנַפְשְׁכֶ֔ם לִדְר֖וֹשׁ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְק֗וּמוּ וּבְנוּ֙ אֶת־מִקְדַּשׁ֙ יְקֹוָ֣ק הָֽאֱלֹהִ֔ים לְהָבִ֞יא אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֗ק וּכְלֵי֙ קֹ֣דֶשׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים לַבַּ֖יִת הַנִּבְנֶ֥ה לְשֵׁם־יְקֹוָֽק: פ

פסוקים אלו בדברי הימים מתארים את דברי דוד לשלמה. דוד לא יכול לבנות בית לקדוש ברוך הוא “כי שפכת דמים רבים ארצה” לפני אלוקים. לכן מי שיבנה בית להקדוש ברוך הוא יהיה בנו, שלמה.
בדיוק כמו בפרשה שלנו – בהתחלה יש מלחמה, לאחר מכן השתקעות ואז בנין של בית – כך דוד מתאר את המציאות אותה הוא מוריש לשלמה. הוא מוריש לו תקופה של שלום שמגיע לאחר מלחמות מרובות, כלכלה משגשגת, ועל כן כמו בחיים הפרטיים, עכשיו הגיע הזמן לבנות בית, אך התנ”ך מלמד אותנו שלא דוד יבנה בית, כי דוד יש לו דמים, לא הוא יכול לבנות את בית, המקדש שהרי נאמר לא תתן דמים בביתך, אם אי אפשר לתת דמים בבית הפרטי בטח שאין לתת בבית המקדש.

מעבר לכך, אנו מכירים עוד פרט מחייו של דוד שמתקשר לפרשת מעקה, ליתר דיוק למקום בו בונים מעקה:

שמואל ב פרק יא פסוק ב – ד
(ב) וַיְהִ֣י׀ לְעֵ֣ת הָעֶ֗רֶב וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד מֵעַ֤ל מִשְׁכָּבוֹ֙ וַיִּתְהַלֵּךְ֙ עַל־גַּ֣ג בֵּית־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד:
(ג) וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֔ד וַיִּדְרֹ֖שׁ לָֽאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הֲלוֹא־זֹאת֙ בַּת־שֶׁ֣בַע בַּת־אֱלִיעָ֔ם אֵ֖שֶׁת אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי:
(ד) וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֜ים וַיִּקָּחֶ֗הָ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֗הּ וְהִ֥יא מִתְקַדֶּ֖שֶׁת מִטֻּמְאָתָ֑הּ וַתָּ֖שָׁב אֶל־בֵּיתָֽהּ:

בסדר הפרקים בשמואל רצונו של דוד לבנות בית מקדש, קודם למעשה בת שבע. יכול להיות שבאמת הרצון לבנות בית קדם לעוון, אך אי אפשר להתעלם מן הסימבוליות של הדברים, דוד המלך נופל כאשר הוא עולה לגג והוא לא שם לעצמו מעקה פנימי, הוא מכניס דמים לביתו ואנו מכירים את המשך מעשה בת שבע ואיך מת אוריה, ידיו של דוד דמים מלאו.

דוד מסתובב על הגג ורואה את בת שבע והסיפור מתגלגל כמו שהוא מתגלגל. האם היה מעקה על גג הבית של דוד? אני מניח שכן, אך האם דוד שם לעצמו מעקה? כנראה שפחות.
אנו עוד נחזור לקשרים הפנימיים בין מצוות מעקה לבנין בית המקדש בהמשך.

המדרש מלמד אותנו שלא סתם מופיעה מצוות מעקה במקום בו היא מופיעה בפרשה:

דברים רבה פרשה ו סימן ג
זהו שאמר הכתוב: “כי לוית חן הם לראשך” (משלי א ט) – רבותינו אומרים: נעשים דברי תורה חן לרַשְׁיוּתְךָ… אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך: “כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך”. אם עשית לך דלת, המצות מלוות אותך, שנאמר: “וכתבתם על מזוזות ביתך” (דברים ו ט). אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר: “לא תלבש שעטנז” (דברים כב יא) … אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר: “לא תחרוש בשור ובחמור יחדו” (דברים כב י), ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך שנאמר: “לא תזרע כרמך כלאים” (שם), ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: “כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה” (שם כד). אמר הקב”ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוות אותך מנין? שנאמר: “כי יקרא קן צפור לפניך”.

המעקה הוא חלק מרכזי ממארג המצוות שמלוות את האדם בחייו, על פי המדרש הוא פותח את מארג המצוות הזה. בכל דבר שאדם עושה, המצוות מלוות אותו, הוא בונה בית, הוא שם דלת, הוא חורש, החיים הארציים הנם חיים אליהם מתלוות מצוות. ומצוות המעקה מתחילה את מארג החיים הטבעיים של עם ישראל בארץ ישראל אך גם את החיים אחרי המדבר בכלל. צריך לשים לב שכל המצוות שמצוינות במדרש אינן מצוות התלויות בארץ, אלא מצוות התלויות בחיים. החיים שלנו מאורגנים על ידי המצוות ומצוות מעקה היא ראשית סדר החיים.

מדרש הגדול דברים פרק כב פסוק ח (פרשת כי תצא)
” כי תבנה בית חדש. ר’ ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שאין אתה יודע כיצד את נידון, שנאמר כי גם לא ידע האדם את עתו (קהלת ט, יב).

כי תבנה. אין לי אלא בנה, ירש לקח ניתן לו במתנה מנין, ת”ל בית מכל מקום.
חדש. אין לי אלא חדש ישן מנין, ת”ל ועשית מעקה לגגך.

ועשית מעקה. הרי זה מצות עשה, וגובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים, כדי שלא יפל ממנו הנופל, וצריך להיותה חזקה כדי שישען עליה ולא תפול.

לגגיך. אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחין ומערות ונעיצים, ת”ל ולא תשים דמים בביתך. אם כן למה נאמר גג, פרט לכבש, בית לרבות היכל, גג פרט לאולם.

ולא תשים דמים בביתך. הרי זו מצות לא תעשה.

בביתך. יכול אף הבונה בית התבן, ובית הבקר, בית העצים, ובית האוצרות, ובית שער, אכסדרה, ומרפסת, ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, ת”ל בית, מה בית שהוא מיוחד לדירה, יצאו אלו שאינן בית דירה.

ד”א ולא תשים דמים בביתך. ר’ נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת”ל ולא תשים דמים בביתך.

כי יפל הנופל ממנו. ולא בתוכו, שאם היתה רשות הרבים גבוהה ממנו עשרה טפחים ונפל ממנה לתוכו פטור, שנאמר ממנו ולא לתוכו.

ד”א כי יפל הנפל. לא תלה הכתוב אלא בנופל. מכאן אמרו בית שלשני שותפין חייב במעקה. אם כן למה נאמר גגך, למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינן עשויין לדירה. או בתי דמסיות ובתי מרחצאות במשמע, ת”ל כי יפל הנופל ממנו, לא אמרתי אלא במקום שהרגל רגילה לעלות.

ד”א כי יפל הנופל. אמר הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפני שסוף זה עתיד ליפול ממנו, אלא שאני מבקש שלא תארע תקלה על ידיך, כמה שנאמר בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג, יז). תנא דבי ר’ ישמעאל כי יפל הנפל ממנו, ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב.”

ר’ ישמעאל פותח את לימודו מן הפסוקים בהצהרה קיומית, אין אדם יודע את עתו, אין אדם יודע על מה הוא נידון, לכן ישנה חשיבות מרובה למצווה הזו. יש פה תפיסה מורבידית, הדין אורב בכל מקום, לא צריך לתת לו סיבות לצאת מן הכוח אל הפועל, עדיף לבנות מעקה.

המדרש מלמד אותנו שמצוות מעקה רלוונטית לכל הבתים, בין אם מדובר בבית חדש אותו אתה בונה ובין אם מדובר בבית ישן אותו קנית. במקום בו אדם דר, ישנה חובת מעקה, במקום בו אדם מסתובב, ישנה חובת מעקה. כשבית הוא של האדם, רכושו הפרטי – בית שמיועד לדירה, אזי הוא חייב בחובת מעקה.

הבית הוא מקום בו האדם לא מצפה להיפגש בדין, בשיפוט האלוקי, בית הוא מקום בו האדם חש מוגן, אבל מסתבר שגם הבית זקוק להגנה וגם האדם זקוק להגנה בעודו בבית.

המדרש מעמיק בעוד נקודה, כי יפול הנופל, אומר המדרש, הנופל היה מיועד ליפול- עוד מששת ימי בראשית הוא היה מיועד ליפול, אך אין זה אומר שהבית של האדם חייב להיות מוקד הנפילה. הנופל עוד יפול, אך באיזה בית הוא יפול? באיזו סיטאוציה הוא יפול?

מסיבה זאת אנו לא מכניסים לביתנו גורמים של סכנה. לא כלב רע, לא סולם רעוע ועוד. הכנסת הדמים לבית היא הכנסת הסכנה, והכנסת הסכנה גורמת לעודף דין וכשעודף הדין פוגש את האדם שהדין מרחף מעליו, הדין מתחולל ומתרחש.

יש קשר בין הדין המרחף סביב האדם, לבין דוד המלך. כאשר הגמרא מתארת לנו את חניכת בית המקדש היא מספרת לנו שההיכל נפתח רק בזכות דוד:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד א- עמוד ב
“דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבושו – אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון! אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי! אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה’ עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה. כיון שאמר ה’ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.”

עם ישראל ידע שעוון בת שבע נמחל לדוד סביב חניכת בית המקדש. אותו בית שדוד לא יכל לבנות כי ידיו דמים מלאו – נפתח רק כששלמה יודע לומר בזכות דוד אבי. עוון בת שבע שהתרחש על הגג בו דוד לא שם לעצמו מעקה, שאולי בעבורו דוד לא בונה את בית המקדש – מרחף מעל שלמה, דוד הופך להיות המעקה של שלמה מפני הגאווה ורק המעקה הרוחני של הכרה במשיחיותו של דוד מאפשרת את פתיחתו של ההיכל, כשדוד הופך להיות הגורם הפותח את דלתות המקדש, העם מבין שחטאו התכפר.

ממשיכה הגמרא ואומרת:
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב הודיעני ה’ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה’ קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? – גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני – אמר לו: בשבת תמות. – אמות באחד בשבת! – אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. – אמות בערב שבת! – אמר לו: כי טוב יום בחצריך מאלף. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה.

הגמרא מספרת לנו על מותו של דוד. דוד ידע שהוא הולך למות ביום השבת, לא יום לפני ולא יום אחרי.
השם לא היה מוכן שדוד ימות רגע לפני הזמן כי טוב לו יום אחד של תורה ותפילה של דוד מקורבנות בית המקדש. מצד שני ביום ראשון אמור להתחיל זמן מלכותו של שלמה המלך ואין שני מלכים דרים בכפיפה אחת, לכן זמן מותו היה חייב להיות בשבת.

אך ביום השבת, דוד כל היום למד, כל היום התפלל ומלאך המוות לא שלט בו. לכן גרם מלאך המוות לרוח ורשרוש מחוץ לחדרו של דוד, דוד יצא למדרגות לראות מה מרשרש – בו ברגע שפתיו פסקו מלדבוב תורה ותפילה. באותו רגע התגלה שישנה מדרגה אחת רעועה ודוד נפל ממנה ומת. אותו סולם רעוע עליו אומר המדרש לא להכניס לבית- בכדי לא להכניס לבית דמים, בו מוצא דוד את מותו. כאשר הדין מרחף, הוא מוצא את ההזדמנות המתאימה להכות.
מה היה קורה אם לא היתה מדרגה רעועה? האם דוד היה מפסיק מלימודו ונופל למותו? יש לנו כאן התנגשות בין שני רעיונות, מצד אחד תם זמנו, אך מצד שני מלאך המוות לא שולט בו, הדין לא שולט בו. יכולה להיות מציאות של לפנים משורת הדין. יכולה להיות מציאות, אם הכל מהודק, אם אין סכנה, בו דלתות נפתחות, נפתחים שערים למה שמצד הטבע לא יכול להיפתח.

מצד הטבע אין מקום לפתיחת שערי הבית, אולי אפילו אין מקום לבית המקדש בכלל, כך אומר הקדוש ברוך הוא לדוד בספר שמאל:

שמואל ב פרק ז פסוק א – ו
(א) וַיְהִ֕י כִּי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַיקֹוָ֛ק הֵנִֽיחַ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹיְבָֽיו:
(ב) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה:
(ג) וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י יְקֹוָ֖ק עִמָּֽךְ: ס
(ד) וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר:
(ה) לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־עַבְדִּ֣י אֶל־דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֑ק הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי:
(ו) כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן:

השם לא יושב בבית, כך אף אמר ישעיהו:

שעיהו פרק סו פסוק א
(א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי

אין מקום לאלוקים בבית, אף ארבעה קירות לא יכולות להיות בית לאלוקים, לאלוקים מתאים הרבה יותר המשכן העראי. אך בכל זאת נבנה הבית.

ויש לשים לב כפי שראינו, בית המקדש, ביתו של הקדוש ברוך הוא, זקוק למעקה:
מדרש הגדול דברים פרק כב פסוק ח (פרשת כי תצא)
“בית לרבות היכל”

ההיכל חייב מעקה, כך גם נפסק במשנה במסכת מדות:

משנה מסכת מידות פרק ד משנה ו
[*] וההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם שש אמות וגובהו ארבעים אמה אמה כיור ואמתים בית דלפה ואמה תקרה ואמה מעזיבה וגובה של עליה ארבעים אמה ואמה כיור ואמתים בית דלפה ואמה תקרה ואמה מעזיבה ושלש אמות מעקה ואמה כלה עורב רבי יהודה אומר לא היה כלה עורב עולה מן המדה אלא ארבע אמות היה מעקה:
למקדש יש מעקה, כי הוא ביתו של הקדוש ברוך הוא. דוד לא יכל לבנות בית, כי לדוד לא היה מעקה, לטוב ולמוטב. אך מבחינות מסוימות, בעבור דוד עבדי, אותו דוד שנפל בגלל חוסר מעקות פנימיים, הוא הופך להיות המעקה המכשיר את פתיחת שערי בית המקדש.

המעקה, הוא הגבול הראשון לחמוק מן הטבע של סדר העולם. סדר העולם דוחף למקום אחד, הדין העליון פורץ דרך הטבע עצמו. אך מי שבונה מעקה, הוא מתרומם מעל לטבע, המעקה הוא הראשון בסדר המצוות שמסדר את הטבע מחדש.

הכניסה למציאות מתוך המדבר, דורשת מעקות, המעקה הוא פיסי, מעקה על המקום הגבוה של האדם, על הגג שלו, משם הכי קל ליפול, דווקא משיא הגובה יכולה להגיע הנפילה.

הגמרא מספרת שעוונו של דוד נמחל לו ביום הכיפורים, היום בו מטשטש הגבול, היום בו נופל המעקה בין האדם לבין השמים, הרגע בו נפתח שער בעת נעילת השער. דוד הוא עת הכיבוש, הזמן בו אין גבולות, בו רצים על ההרים והגבעות בלי כל גבול.

אך כדי לבנות בית מיוסד, חייבים גבולות, חייבים מעקה. רק מתוך מעקה יכול להיבנות הבית הפרטי ובית המקדש. אנחנו כבר לא בתחילת המלוכה, למרות שבעת תחילת המלוכה התרחשו דברים אדירים, יש גיבורים לבית דוד שעשו דברים אדירים, אך גם כאלו שלא מתאימים לתקופה מסודרת.
המעקה הוא מה שמאפשר את קיומו של הבית, את קיומם של החיים הרגילים. את החיים של אחרי המלחמה.

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לעורכת המופלאה יפעה וינשטיין שמתגייסת לצה”ל ולקבל בברכה ובתודה את יעל מאיר שתחל לערוך את המאמרים מכאן ואילך.