חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת קרח: קדושת האדם

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת קרח, עוסקת רבות בנושא של קדושת האדם. המרד של קרח ממוסגר על ידו באמירה שכל העדה כולם קדושים, כולם ולא רק משפחה מסוימת:

במדבר פרק טז פסוק א (פרשת קרח) – ג (פרשת קרח)
(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן:
(ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם:
(ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְקֹוָ֑ק וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְקֹוָֽק:

לדברי קרח, בתוך כל העדה נמצא האלוקים ואין למשה ואהרון להתנשא על קהל השם. מאוד קשה להבין למי בדיוק מתכוון קרח באמרו “כל העדה”. האם הוא מתכוון רק למנהיגות ל 250 נשיאי העדה? או שמא הוא מתכוון לכל הקהל כולו ולכן נאמר קהל השם?

לכאורה מן המדרש עולה שהכוונה היא לכלל העם:

מדרש הגדול במדבר פרק טז פסוק ג (פרשת קרח)
ג) ויקהלו על משה ועל אהרון. באו ועמדו לפני משה ואהרון ואמרו כולנו מקודשים מסיני, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו).
ובתוכם יי’, כולנו שמענו אנכי יי’ אלהיך (שם כ, ב), וכשקיבלנו את התורה לא שמענו בה לא תרומה ולא חלה ולא ציצית, וכל הגזירות הללו מעצמכם. כיון ששמע משה כך לא יכול להעמיד עצמו, אלא ויפל על פניו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו שלעולם מי יוכל לסבול עול העם הזה. גלוי וידוע לפניך שלא הטרחתי עליהם ולא בקשתי מהם אלא מה שצויתני בו.

המדרש טוען, שחלק מן הטרוניה של קרח באה על עצם המצוות, על תרומה, חלה, ציצית. כבר עמדנו שבוע שעבר על כך שאחרי חטא המרגלים אכן התחולל שינוי והמצוות הופכות להיות יותר ויותר פרטיות – מצוות העוסקות ביום יום של הפרט אל מול הקדוש ברוך הוא ולא של הכלל. אולי זו המהות של קריאתו של קרח- כי כל העדה כולם קדושים, מדוע תתנשאו על קהל השם.

קרח מזהה במצוות התרוממות מעל קהל השם, כי המצוות מרוממות את היחיד, משום שהן פועלות קודם כל על היחיד ולא על הציבור. הציצית – שהיתה התגובה העקרונית לחטא המרגלים והמקושש – חוזרת פה למרכז הבמה מחדש במדרשים ולא סתם. הגותו של קרח, הרעיון התיאלוגי שלו, מבוסס על הקושי שעולה ממצוות ציצית- עוצמת הפרט הבודד ביחס לרוב:

במדבר רבה יח ג פרשת קרח
“ויקח קרח”. מה כתוב למעלה מן הענין? “ועשו להם ציצית … ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” (במדבר טו לח) – קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?– בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה.אמר לו: כל התורה כולה רע”ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית? אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בּוֹדְאָן? זהו שכתוב: “ויקח קרח” – אין ויקח אלא לשון פליגא, שלבו לקחו, וכענין שנאמר: “מה יקחך לבך” (איוב טו).

… אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה … וכשאמר משה: “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” (במדבר טו לח), מה עשה קרח? מיד ציוה ועשו ר”נ (מאתיים וחמישים) טליתות של תכלת, ונתעטפו בהן אותן ר”נ ראשי סנהדראות שקמו על משה, שנאמר: “ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים”. ומי הם? “נשיאי עדה קריאי מועד”. עמד קרח ועשה להם משתה ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת. באו בני אהרן ליטול מתנותיהם: חזה ושוק, עמדו כנגדן אמרו להן: מי צוה אתכם ליטול כך? לא משה? לא ניתן לכם כלום, לא דבר המקום כך.

המדרש שם בפי קרח מספר שאלות, שאלתו הראשונה למשה עוסקת בבית מלא ספרים שיש לו מזוזה. חייבים לציין שמזוזה הנה ציווי שמופיע רק בספר דברים, ברור שקרח לא שמע על מזוזה. ברור שחז”ל ניסו לשים בפיו של קרח טענה, שהפרט הבודד לא גובר על הכלל העוצמתי והרחב יותר. באותה הדרך אנו מבינים את השאלה ביחס לטלית שכולה תכלת, פתיל תכלת אחד אין סיבה שיקדש את הטלית שכולה תכלת. יחסי פרט וכלל הם אלו שמטרידים את קרח ואת עדתו. מאתיים החמישים אנשי העדה, הלוא הם ר”נ האנשים שהנם נר השם נשמת אדם. הנר שמבטא את המקום הפנימי של הפרט, 250 האנשים שהנר הפנימי שלהם הכי בוער, הם אלו שעומדים עם קרח ומצהירים את אותה הנקודה, כל העדה כולם קדושים מדוע תתנשאו על קהל השם.

אנו מכירים את סיום המאבק של קרח, הארץ נפתחת וקרח, דתן ואבירם נבלעים בארץ אשר פוצה את פיה. כפי שמשה אומר:

במדבר פרק טז פסוק כח (פרשת קרח) – לה (פרשת קרח)
(כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְקֹוָ֣ק שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי:
(כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְקֹוָ֖ק שְׁלָחָֽנִי:
(ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְקֹוָ֗ק וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְקֹוָֽק:
(לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם:
(לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ:
(לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל:
(לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ:
(לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְקֹוָ֑ק וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת:

למעשה משה מתאר פה מוות ייחודי, בריאה חדשה, לאדם שרצה לוותר כל הייחודיות של הפרט ולחשוב רק מתוך פרספקטיבה כללית. קרח מציף את שאלת התרוממות היחיד ואף מעבר לכך, הקדושה הפרטית שאנו מייחסים לאנשים מסוימים, כהנים, לווים, בכורים, מאתגרת מאוד את האדם בן תקופתנו. הלב יוצא כלפי טענתו של קרח, כולם קדושים, כולם שווים, לא משנה מה האדם עושה, לא משנה למי הוא נולד ומתי הוא נולד, כולם שווים וכולם אותו הדבר.

אולי זאת הסיבה שמיד אחרי הסיפור של הקרח, התורה בוחרת להתייחס בקדושה מאוד מיוחדת, קדושה שבניגוד לקדושת הכהנים אין עמה עבודה, קדושת הבכורות:

במדבר פרק יח פסוק טו (פרשת קרח) – טז (פרשת קרח)
(טו) כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיקֹוָ֛ק בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה:
(טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא:

יש מצווה לפדות כל פטר רחם, כל ילד שנולד ראשון בצורה של לידה טבעית.

זו לא פעם ראשונה שאנו מצויים על מצוות פדיון בכורות, כך כתוב בפרשת שמות:

שמות פרק יג פסוק יא (פרשת בא) – יג (פרשת בא)
(יא) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְקֹוָק֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ:
(יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיקֹוָ֑ק וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיקֹוָֽק:
(יג) וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה:

המדרש מספר לנו שהבכורות התקדשו שלוש פעמים:

מדרש הגדול שמות פרק יג פסוק יב (פרשת בא)
יב) והעברת כל פטר רחם לה’. בשלשה מקומות נתקדשו בכורות, בארץ מצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ.

התורה, מסבירה לנו שקדושה זו הנה שונה מיתר הקדושות. בעוד קדושת הלווים היא לקיחה שלהם לשם עבודה, קדושת הבכורות נובעת ממקור אחר, היא נובעת מכך שהבכורות הם של הקדוש ברוך הוא עוד ממצרים:

במדבר פרק ג פסוק יב (פרשת במדבר) – יג (פרשת במדבר)
(יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם:
(יג) כִּ֣י לִי֘ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְקֹוָֽק: פ

המדרש מסביר שמה שגרם לקדושת הבכורות היא מכת בכורות:

מדרש הגדול במדבר פרק ג פסוק יג (פרשת במדבר)
“יג) כי לי כל בכור ביום הכתי. מכאן אתה אומר שביום מתו בכוריהן שלמצרים. הא כיצד, לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרין כל הלילה ומתים כל היום. כלנו מתנו אין כתיב כן, אלא כולנו מתים (שמות יב, לג), מיתין ואזלין. הכא איתמר ביום הכותי ולהלן אתאמר ויהי בחצי הלילה וה’ הכה כל בכור, אמור מעתה, ביום שמתו בכוריהם שלמצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמר ר’ אבון בתיה בת פרעה בכורה היתה, ובזכות משה נצלה, דכתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה (משלי לא, יח), אין כתיב כן אלא בליל, כמה דאתאמר ליל שמורים (שמות יב, מב)… הקדשתי לי כל בכור. להגיד מה גרם… לי יהיו. מגיד שקדושת בכורות קיימת לעולם.”

המדרש אף מציין שקדושת הבכורות קיימת לעולם. כשקוראים את המדרש ואת הפסוקים אי אפשר להשתחרר מן התחושה שקדושת הבכורות בעצם קיומה באה על מנת להזכיר את אירועי העבר, את מכת בכורות. ניתן לומר שכל בכור שייך לאלוקים, קדושתו היא קדושת עולם, זכר למכת בכורות בארץ מצרים.

זו קדושה שמזכירה מאוד את קדושת הזמן הרבה יותר ממה שהיא מזכירה לנו את קדושת הכהנים ואת קדושת הלווים. מבחינה מסוימת כל בכור הוא סמל, הוא סמל למכת הבכורות שהכריעה את פרעה ואת ארץ מצרים.

אך יותר מכך, לפני מכת בכורות אומר הקדוש ברוך הוא:

שמות פרק ד פסוק כב (פרשת שמות) – כג (פרשת שמות)
(כב) וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
(כג) וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ:

עם ישראל כולו הוא בגדר “בני בכורי”. הבכורות הם הסמל של קדושת ישראל כולו, לא רק זכר המאורע, אלא כל בכור יש בו סימול על כך שעם ישראל הוא בכורו של הקדוש ברוך הוא.

אך נראה שמשהו מן הקדושה הזאת נמוג בחטא העגל ואכן עבר ללווים:

במדבר רבה פרשת נשא פרשה ו סימן ב
“נשא את ראש בני גרשון גם הם” … לפי שמצינו שיעקב חמד את הבכורה לשם שמים, כדי שיוכל להקריב ולקחה מעשו בדמים, והסכים הקב”ה עמו וקראו: “בני בכורי”. ונתן גדוּלה לבכורים שיקריבו לפניו, הוי: “לא יגרע מצדיק עיניו” (איוב לו ז), ואין “עיניו” אלא תחתיו … “ואת מלכים לכסא” (שם) שחלק הקב”ה כבוד לבכורים ולהם ראוי מלכות ליטול מלכות … שהם היו ראויים ליטול הכהונה ומה שהלווים עושים, אילולי לא חטאו במעשה העגל. שבתחילה היו הבכורים מקריבים, שנאמר: “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות” (שמות כד ה) … שכן את מוצא שנכנסו פשוטי הלויים תחת בכורי ישראל, שנאמר: “ולקחת את הלויים לי … תחת כל בכור בבני ישראל” (במדבר ג מא).
אך קדושת הבכורות לא נמוגה כליל- עדיין יש לפדות אותם, עדיין הקדושה קיימת. אך היא לא הנתיב דרכו פועלים יותר במציאות. הלווים הפשוטים נכנסו תחת הבכורות, הלווים עדיין פשוטים אך הם מתקדשים בעבודתם, במצוות אותם הם עושים.

לפי מדרש ילמדנו, זו היא גם ליבת הטענה של קרח:

מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה פרשת קרח – הכל מקנאה על מינויים
“ויקח קרח” … שמשך כל גדולי ישראל והִיטָם אחריו. … על ידי מה נחלק? על ידי אלצפן בן עוזיאל בן אחי אביו שנתמנה נשיא על משפחתו … אמר קרח: ד’ בנים היו עם אביו (קהת) … עמרם הבכור זכה משה למלכות ואהרן לכהונה גדולה. מי ראוי ליטול השניה, לא השני יצהר? אני בנו של יצהר אני ראוי להיות נשיא על משפחתי, והוא מינה בנו של עוזיאל, קטן בן של אחי אבא יהי גדול עלי! הריני חולק ומבטל כל מה שעשה. מה כתיב למעלה מן הענין? פרשת ציצית. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מה שתהא פטורה מן הציצית, א”ל חייבת … בית מלאה ספרים מהוא שתהא פטורה מן המזוזה? א”ל חייבת וכו'”

המדרש מקשר בצורה ברורה בין טענת קרח על כך שמבחינתו סדר הבכורה הוא ומשפחתו היו אמורים לזכות בעבודה משמעותית יותר. רק אז הוא מתחיל לטעון את הטיעון אותו סקרנו בתחילת דברינו, על עדיפות הכלל על הפרט, את הגחכת המצוות המדגישות את הפרט הבודד אל מול הרוב.

למעשה קדושת הבכורות הנה קדושת הכלל העומדת לעד. שורשה ממעשה ניסים שחוו כלל ישראל, אך קדושת הלווים ואולי הקדושה הרלוונטית לחיים הפרטיים של האדם, היא קדושת מעשי המצוות.

זהו הרקע לטענתו של קרח, וזו היא הסיבה שהתורה מלמדת אותנו על פדיון הבכורות בפני הכהן. הבכורות שקדושתם הנה עצמית, הופכים בעצמם להיות סוג של עבודה. זו היא עבודה שמציגה קדושה אלטרנטיבית, קדושה שצומחת ממעשה. אמנם קדושת הבכורות עומדת לעד, אך הקדושה המרכזית עוברת ליחיד, קדושת הכלל עומדת וקיימת, אך היחיד יכול וצריך להתעלות, דרך המצוות הפרטיות, דרך המצוות הקטנות.

נגד מגמה זו יוצא קרח בדבריו. הוא יוצא נגד היכולת של כל אדם להיות ייחודי, לקבוע את רמתו בעצמו. לכך לא משה מסכים ולא הקדוש ברוך הוא מסכים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}