חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת מטות-מסעי: עצה טובה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

בפרשות מטות- מסעי, אנו כבר ממש מרגישים את הכניסה לארץ – בפרשה הבאה מתחיל הנאום הגדול של משה. למעשה זה הרגע “הסיפורי” בין האחרונים של התורה.

בתחילת פרשת מטות אנו נתקלים בני ראובן וגד המבקשים לא לעבור את עבר הירדן:

במדבר פרק לב פסוק א (פרשת מטות) – ו (פרשת מטות)
(א) וּמִקְנֶ֣ה׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה:
(ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר:
(ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן:
(ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְקֹוָק֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: ס
(ה) וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן:
(ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה:

תגובתו הראשונית של משה לבקשה חריפה. משה עומד על האפליה הגדולה, על התודעה של אנשים שמבקשים להישאר ולעסוק בעסקים ולא לשרת. משה בהמשך משווה את הדברים למרגלים, שלא רצו להיכנס לארץ.

תגובתם של בני גד וראובן לטענתו של משה היא שהלוחמים של השבטים ילכו בתור חיל חלוץ להלחם במלחמות כיבוש הארץ. משה מקבל את דבריהם ומקבע את תשובתם כהתחייבות, כתנאי:

במדבר פרק לב פסוק כ (פרשת מטות) – לא (פרשת מטות)
(כ) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לַמִּלְחָמָֽה:
(כא) וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו:
(כב) וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵיְקֹוָ֖ק וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:
(כג) וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיקֹוָ֑ק וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם:
(כט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה:
(ל) וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
(לא) וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה:


ובאמת, ר’ מאיר לומד מכאן על מה מוגדר תנאי באופן הלכתי:

מדרש הגדול במדבר פרק לב פסוק כט (פרשת מטות)
“כט) ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן. תנן התם רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה, ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען.”

לפי ר’ מאיר כל תנאי צריך להיות תנאי כפול, תנאי שכולל הן את החיוב והן את השלילה. מתחילים בחיוב וממשיכים בשלילה. כי החיוב הוא ליבת התנאי, החיים הם דבר חיובי. ישנם עוד פרטים שלומדים מתנאי בני גד וראובן (שיהיה אפשר לבצעו על ידי שליח, שיהיה התנאי קודם למעשה), אך אנו רואים שלפחות לפי רבי מאיר, התנאי שלהם הופך להיות אבטיפוס להגדרת המושג תנאי.

ברור שיש כאן מבחינת המדרש הדגשה של ממש, עד כמה התנאי הזה הוא חשוב ומשמעותי. הבקשה לאי שוויון בנטל מסיבות כלכליות, נתפסת כבקשה לא לגיטמית. הפיכת תנאי בני גד ובני ראובן לאבטיפוס של התנאים כולם, רק מדגיש לנו את הנקודה הזו עוד יותר.

בהמשך פרשת מסעי, אנו נתקלים בפרשית רוצח בשגגה, אך עוד לפני פרשיית רוצח בשגגה, אנו למדים שיש ערים מיוחדות המקודשות לשבט לוי, ערי הלווים:

במדבר פרק לה פסוק ב (פרשת מסעי) – ח (פרשת מסעי)
(ב) צַו֘ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם:
(ג) וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֕ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם:
(ד) וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב:
(ה) וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים:
(ו) וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר:
(ז) כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן:
(ח) וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם:

הלווים לא נוחלים בארץ ישראל כמו יתר השבטים. עם ישראל מקציב להם מנחלתו ערים שיהיו שלהם, זאת בנוסף לששת ערי המקלט שגם מוגדרות כערי לווים.

אך המדרש מלמדנו נקודה נוספת:

מדרש הגדול במדבר פרק לה פסוק ו (פרשת מסעי)
ו) ואת הערים אשר תתנו ללוים. שמענו שהמגרש היה שלשת אלפים אמה, אבל הערים לא שמענו כמה היו, כשהוא אומר את שש ערי המקלט ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, למדנו שכל ערי הלוים ארבעים ושמונה עיר. ומה ת”ל לאחר כן כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר, והלא כבר אני יודע שהן ארבעים ושמונה עיר, ולמה כללן אחר כן. לא בא אלא להקישן זו לזו לקליטה, מה השש קולטות אף השתים וארבעים קולטות. אם כן מה הפרש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט ובין שאר ערי הלוים, אלא שערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, ושאר ערי הלוים אין קולטות אלא לדעת. ורוצח הדר בערי מקלט אינו נותן שכר ביתו, והדר בשאר ערי הלוים נותן שכר לבעל הבית. ומנין שכל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה, ת”ל אתהן ואת מגרשיהן, מה הן קולטות אף תחומן קולט. אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום, משיגיע תחת הנוף נקלט. היה עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום, משיגיע לעיקרו נקלט וההורגו שם נהרג עליו.

למעשה, לא רק ערי המקלט הן ערים שמהוות מחסה והגנה לרוצח בשגגה, אלא כל ארבעים ושתיים הערים האחרות גם הן ערים בהם נקלט הרוצח בשגגה. למעשה כל ארבעים ושמונה ערי הלווים הנן ערים אליהן יכול הרוצח בשגגה לנוס אליהם.

ישנם הבדלים בין שני סוגי הערים. ששת הערים אשר מוגדרות ערי מקלט, קולטות אוטומטית, אף ללא דעת- ברגע שנכנס הרוצח בשגגה לתחומם הוא נהנה מהגנתם. ביתר ערי הלווים אין זה המצב: צריך דעת, צריך ידיעה ותודעה של כניסה לעיר הלווים כדי שהיא תקלוט אותו, כדי שהיא תגן עליו.

בעיר מקלט יש מקומות המוכנים לרוצח בשגגה. זאת לעומת ערי הלווים, שבהן הרוצח בשגגה משלם על שהייתו שם.

אך למרות ההבדלים הרושם הוא ברור. הלווים, עובדי המקדש, לומדי התורה, מוצאים אם עצמם חולקים ערים עם רוצחים בשגגה, עם האנשים השבורים ביותר של החברה שצריכים להתרגל לחיים חדשים.

אמנם הלווים הם כלי קודש שאמורים להיות מוקדשים למקדש והם לא תורמים למסגרת הכלכלית בארץ ישראל, אך אין זה אומר שהם לא נושאים בנטל. הם גם נושאים בנטל הצבא כחיל החלוץ שמחזיק את ארון ברית השם, גם ככהנים משוחי מלחמה, גם כלוחמים ממש בצבא. האם הם יכולים להתחמק מהנטל? בוודאי, הם יכולים להעלות את המחיר של השכר דירה בצורה קיצונית בערי הלווים ולהפנות את כל הרוצחים בשגגה לעיר המקלט, אך לא זה מה שמצופה מהם, מצופה מהם לשאת בנטל עם כולם.

את כך שגם בני לוי לוחמים בצבא אנו למדים מן מלחמת בני מדין בפרשתנו:

במדבר פרק לא פסוק ג (פרשת מטות) – ו (פרשת מטות)
(ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְקֹוָ֖ק בְּמִדְיָֽן:
(ד) אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא:
(ה) וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא:
(ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ:

ועל כך אומר המדרש:

ילקוט שמעוני תורה פרשת מטות רמז תשפה
אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא [לא, ד], כ”ד אלף דברי רבי ישמעאל, ר”ע אומר אלף למטה שנים עשר אלף, ומה תלמוד לומר לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (להביא) [להוציא] את שבטו של לוי.

ישנן שתי גרסאות במדרש על הנאמר “לכל מטות ישראל”- להוציא ולהביא. יש כאלו הגורסים שהכוונה היא שבמלחמת מדיין השתתפו בני לוי כמו כולם וברור שהשתתפו במלחמת הכניסה לארץ (מלחמת מצווה), אך יש הגורסים שהכוונה היא שבמלחמת מדין לא רק אלף איש השתתפו מבני לוי, אלא כל השבט כולו! הם היו יכולים להשתתף רק אלף למטה, אך בפועל כל השבט בא לקרב ושימש כתומכי לחימה.

בין כך ובין כך אנו רואים שבני לוי הנם לוחמים ונושאים בנטל יחד עם עם ישראל.

אכן, לאחר הכניסה לארץ, בני לוי לא נושאים בנטל הכלכלי, אבל את הנטל הכלכלי הם משלימים בכך שאין להם רשות להיסגר בגטו תרבותי, הם אלו שקולטים את הרוצחים בשגגה. בני לוי נושאים בנטל החברתי יותר משאר השבטים ובכך מאזנים את הגרעון הכלכלי שנגרם מחוסר התרומה הכלכלית שלהם. על פי ההלכה הם לא משתתפים במלחמת הרשות, אך הם כן בוחרים לצאת כל השבט כולו לקרב במלחמות המצווה.

נשיאה בנטל בסגנון קצת אחר אנו מוצאים בהקשר של בנות צלפחד. בנות צלפחד נוחלות את נחלת אביהן שמת בחטאו. דבר זה יכול ליצור מצב שבני יוסף מאבדים את נחלתם שתעבור לבני שבט אחר. אלוקים מסכים לטענה:

במדבר פרק לו פסוק א (פרשת מסעי) – ו (פרשת מסעי)
(א) וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי־גִלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(ב) וַיֹּאמְר֗וּ אֶת־אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְקֹוָ֔ק לָתֵ֨ת אֶת־הָאָ֧רֶץ בְּנַחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽיקֹוָ֔ק לָתֵ֗ת אֶֽת־נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו:
(ג) וְ֠הָיוּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ:
(ד) וְאִם־יִהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֘ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַחֲלָתָֽן:
(ה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים:
(ו) זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְקֹוָ֗ק לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים:

בנות צלפחד שנחלו קרקע, נקראות להתחתן עם אנשים מהשבט שלהן, כדי שהנחלה לא תגרע מידי השבט.

על כך אומר המדרש:

מדרש הגדול במדבר פרק לו פסוק ו (פרשת מסעי)
ו) זה הדבר אשר צוה יי’ לבנות צלפחד. אסר השבטים לבוא זה בזה, כדי שלא ישתנו הנחלות שנחלו בארץ. ואיסור זה אינו נוהג לדורות אלא לפי שעה היה. הינו דתנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ואמרינן בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר רב יום שהותרו בו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש, אמר קרא זה הדבר, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה

בגלל בנות צלפחד נאסרו השבטים באותו דור להנשא זה לזה. שלא תגרע הנחלה של השבט של אביהם. בנות צלפחד נקראות להגביל את עצמם עבור הכלל.

אך מעיון במדרשים אנו רואים שהדברים אינם כה פשוטים:

מדרש הגדול במדבר פרק לו פסוק ו (פרשת מסעי)
לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להינשא לכל מי שירצו, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. הא מה אני מקיים למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, עצה טובה קא משמע לן, שלא ינשאו אלא להגון להן.

דהיינו, בנות צלפחד לא היו חייבות להינשא לבית אביהם, היתה להן בחירה. בגללן חוקק חוק כללי, אך להן היתה בחירה עם מי להתחתן. על אף הבחירה מספרת לנו התורה:

במדבר פרק לו פסוק יא (פרשת מסעי) – יב (פרשת מסעי)
(יא) וַתִּהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֥וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים:
(יב) מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי־מְנַשֶּׁ֥ה בֶן־יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַחֲלָתָ֔ן עַל־מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן:

בנות צלפחד בחרו, על אף החופש אותו הן קבלו, לשאת בנטל למען השבט שלהן.

בנות צלפחד במעשיהן נותנות לנו מפתח משמעותי מאוד לסוג חדש של הנהגה שנדרשת בעת הכניסה לארץ. הנהגה של עצה טובה. יש המון דברים שמותרים על פי דין, מותר לבני לוי לא לבוא כל השבט לקרב, מותר לבני לוי להעלות את המחיר של השכירות אצלם בערי הלווים ולהפנות את כל הרוצחים בשגגה לערי המקלט. אך אין זו הדרך, זה מותר, אבל לא כך מתנהגים. שמשהו נפסק לטובתך על פי דין, ראוי להבין שמה שאתה מקבל מגיע מן האחר.
המשאבים מוגבלים.

אך מאחר והמשאבים מוגבלים, התורה נותנת עצה טובה, היא לא מחייבת. היא נותנת עצה טובה שמי שזוכה בפריבלגיה ינהג בדרך של עצה טובה, שיעשה אקסטרה טוב. אפשר לחיות על פי דין, אך חיים אלו לא יהיו חיים טובים. אולי ההיפך.

למעשה פרשות מטות מסעי מנסות לכונן תודעה חדשה בעם ישראל ותודעה חדשה בכלל, אין פריבלגיה ללא תרומה, אין דבר כזה שווים יותר ושווים פחות. על אף שבנות צלפחד מקבלות בחירה הן בוחרות לשאת בנטל. חיים בלי עצה טובה, בלי רצון להיטיב, יהיו חיים על פי דין, אבל חיים קשים מאוד.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}