״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת ניצבים-וילך: הגבעונים

אנו נמצאים בשלבים האחרונים של דברי משה. משה רבינו נושא את נאומו הגדול האחרון, והנופך החגיגי שבא לסמל את משנה החשיבות שהוא מייחס לדבריו מתחיל להתגנב לניגון הדברים. ברגעים אלו משה רבינו מנהיג כריתת ברית מחדש בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא, רגע לפני הכניסה לארץ.

דברים פרק כט פסוק ט (פרשת נצבים) – יד (פרשת נצבים)
(ט) אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל:
(י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ:
(יא) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם:
שני
(יב) לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:
(יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת:
(יד) כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם:

מענין מאוד לראות את הפירוט הרב שמפרט משה ביחס למי שהוא חלק ממעמד הברית. משה למעשה מתייחס לכל חלקי העם, כולם חלק ממעמד הברית המחודש. כל מי שהוא חלק מעם ישראל, גם מי שהצטרף אליו בהמשך מבחוץ, הוא חלק מן הברית:

מדרש הגדול דברים פרק כט פסוק י (פרשת נצבים)
וגרך אשר בקרב מחניך. מלמד שהגר שקול כאזרח, מפני שנכנס תחת כנפי השכינה.

גם הגרים הם חלק מן הברית, גם אלו שבזמן כריתת הברית לא היו חלק מן עם ישראל. הברית הופכת להיות הגורם המכונן מה הוא עם ישראל. הצטרפות לברית כמוה כהצטרפות לעם ישראל וכן להיפך. טבעה של הברית שמן הכתוב עולה שהיא נצחית, יכתיב את מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוקים מכאן ואילך. מכיוון שכולם עומדים בברית, מי שפה ומי שלא פה עמנו היום, אז כל אדם שנולד מישראל, חווה את הברית מחדש. כל עוד עם ישראל קיים, הברית קיימת ושני הצדדים מחוייבים לה בהתאם.

בין הנוכחים והלא נוכחים בברית בולטים שני “בעלי מקצוע” המגדירים מי חלק מן הברית, חוטב עציך ושואב מימיך. מדוע דווקא שני אלו זוכים להתייחסות מיוחדת?
המדרש עומד על כך שלא סתם בעלי המקצועות אלו הוזכרו:

“מחטב עציך עד שאב מימיך. אם תאמר שחוטבים ושואבים אלו מישראל, והלא כבר נאמר כל איש ישראל, ומה ת”ל מחטב עציך עד שאב מימיך, מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה אנשי גבעון שעתידין לחסות בכנפי השכינה ולהיות חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. וכיון שבאו אצל יהושע וקיבלו עליהן להיות חוטבים ושואבים מיד קיבלן, שנאמר ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה (יהושע ט כא – כז)”

המדרש טוען שחוטבי העצים ושואבי המים הם הגבעונים, שהתגיירו בימי יהושע. זוהי האומה הראשונה שהתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה אחרי כריתת הברית ולכן רומז לה משה רבינו בדבריו.

המדרש הזה מפתיע, במיוחד התיאור של הגבעונים כנכנסים תחת כנפי השכינה. כשבוחנים את מקרה גיור גבעון בספר יהושע, לא נראה שמדובר בגרים אמתיים:

יהושע פרק ט פסוק ג – כז
(ג) וְיֹשְׁבֵ֨י גִבְע֜וֹן שָׁמְע֗וּ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה יְהוֹשֻׁ֛עַ לִֽירִיח֖וֹ וְלָעָֽי: (ד) וַיַּעֲשׂ֤וּ גַם־הֵ֙מָּה֙ בְּעָרְמָ֔ה וַיֵּלְכ֖וּ וַיִּצְטַיָּ֑רוּ וַיִּקְח֞וּ שַׂקִּ֤ים בָּלִים֙ לַחֲמ֣וֹרֵיהֶ֔ם וְנֹאד֥וֹת יַ֙יִן֙ בָּלִ֔ים וּמְבֻקָּעִ֖ים וּמְצֹרָרִֽים: (ה) וּנְעָל֨וֹת בָּל֤וֹת וּמְטֻלָּאוֹת֙ בְּרַגְלֵיהֶ֔ם וּשְׂלָמ֥וֹת בָּל֖וֹת עֲלֵיהֶ֑ם וְכֹל֙ לֶ֣חֶם צֵידָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה נִקֻּדִֽים: (ו) וַיֵּלְכ֧וּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּ֑ל וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו וְאֶל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל מֵאֶ֤רֶץ רְחוֹקָה֙ בָּ֔אנוּ וְעַתָּ֖ה כִּרְתוּ־לָ֥נוּ בְרִֽית: (ז) ויאמרו וַיֹּ֥אמֶר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַחִוִּ֑י אוּלַ֗י בְּקִרְבִּי֙ אַתָּ֣ה יוֹשֵׁ֔ב וְאֵ֖יךְ אכרות־אֶֽכְרָת־לְךָ֥ בְרִֽית: (ח) וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ עֲבָדֶ֣יךָ אֲנָ֑חְנוּ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ מִ֥י אַתֶּ֖ם וּמֵאַ֥יִן תָּבֹֽאוּ: (ט) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו מֵאֶ֨רֶץ רְחוֹקָ֤ה מְאֹד֙ בָּ֣אוּ עֲבָדֶ֔יךָ לְשֵׁ֖ם יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּֽי־שָׁמַ֣עְנוּ שָׁמְע֔וֹ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּמִצְרָֽיִם: (י) וְאֵ֣ת׀ כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לִשְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן לְסִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן וּלְע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן אֲשֶׁ֥ר בְּעַשְׁתָּרֽוֹת:
(יא) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֵ֡ינוּ זְֽקֵינֵינוּ֩ וְכָל־יֹשְׁבֵ֨י אַרְצֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר קְח֨וּ בְיֶדְכֶ֤ם צֵידָה֙ לַדֶּ֔רֶךְ וּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֲלֵיהֶם֙ עַבְדֵיכֶ֣ם אֲנַ֔חְנוּ וְעַתָּ֖ה כִּרְתוּ־לָ֥נוּ בְרִֽית: (יב) זֶ֣ה׀ לַחְמֵ֗נוּ חָ֞ם הִצְטַיַּ֤דְנוּ אֹתוֹ֙ מִבָּ֣תֵּ֔ינוּ בְּי֥וֹם צֵאתֵ֖נוּ לָלֶ֣כֶת אֲלֵיכֶ֑ם וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָבֵ֔שׁ וְהָיָ֖ה נִקֻּדִֽים: (יג) וְאֵ֨לֶּה נֹאד֤וֹת הַיַּ֙יִן֙ אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֣אנוּ חֲדָשִׁ֔ים וְהִנֵּ֖ה הִתְבַּקָּ֑עוּ וְאֵ֤לֶּה שַׂלְמוֹתֵ֙ינוּ֙ וּנְעָלֵ֔ינוּ בָּל֕וּ מֵרֹ֥ב הַדֶּ֖רֶךְ מְאֹֽד: (יד) וַיִּקְח֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים מִצֵּידָ֑ם וְאֶת־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק לֹ֥א שָׁאָֽלוּ: (טו) וַיַּ֨עַשׂ לָהֶ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית לְחַיּוֹתָ֑ם וַיִּשָּׁבְע֣וּ לָהֶ֔ם נְשִׂיאֵ֖י הָעֵדָֽה: (טז) וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים אַחֲרֵ֕י אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ לָהֶ֖ם בְּרִ֑ית וַֽיִּשְׁמְע֗וּ י־קְרֹבִ֥ים הֵם֙ אֵלָ֔יו וּבְקִרְבּ֖וֹ הֵ֥ם יֹשְׁבִֽים: (יז) וַיִּסְע֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־עָרֵיהֶ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וְעָרֵיהֶם֙ גִּבְע֣וֹן וְהַכְּפִירָ֔ה וּבְאֵר֖וֹת וְקִרְיַ֥ת יְעָרִֽים: (יח) וְלֹ֤א הִכּוּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ לָהֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה בַּֽיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלֹּ֥נוּ כָל־הָעֵדָ֖ה עַל־הַנְּשִׂיאִֽים: (יט) וַיֹּאמְר֤וּ כָל־הַנְּשִׂיאִים֙ אֶל־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֲנַ֙חְנוּ֙ נִשְׁבַּ֣עְנוּ לָהֶ֔ם בַּֽיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֕ה לֹ֥א נוּכַ֖ל לִנְגֹּ֥עַ בָּהֶֽם: (כ) זֹ֛את נַעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֖ם וְהַחֲיֵ֣ה אוֹתָ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ קֶ֔צֶף עַל־הַשְּׁבוּעָ֖ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְנוּ לָהֶֽם: (כא) וַיֹּאמְר֧וּ אֲלֵיהֶ֛ם הַנְּשִׂיאִ֖ים יִֽחְי֑וּ וַ֠יִּֽהְיוּ חֹטְבֵ֨י עֵצִ֤ים וְשֹֽׁאֲבֵי־מַ֙יִם֙ לְכָל־הָ֣עֵדָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבְּר֥וּ לָהֶ֖ם הַנְּשִׂיאִֽים: (כב) וַיִּקְרָ֤א לָהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ וַיְדַבֵּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם לֵאמֹ֑ר לָמָּה֩ רִמִּיתֶ֨ם אֹתָ֜נוּ לֵאמֹ֗ר רְחוֹקִ֨ים אֲנַ֤חְנוּ מִכֶּם֙ מְאֹ֔ד וְאַתֶּ֖ם בְּקִרְבֵּ֥נוּ יֹשְׁבִֽים:(כג) וְעַתָּ֖ה אֲרוּרִ֣ים אַתֶּ֑ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֨ת מִכֶּ֜ם עֶ֗בֶד וְחֹטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹֽׁאֲבֵי־מַ֖יִם לְבֵ֥ית אֱלֹהָֽי: (כד) וַיַּעֲנ֨וּ אֶת־יְהוֹשֻׁ֜עַ וַיֹּאמְר֗וּ כִּי֩ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֤ד לַעֲבָדֶ֙יךָ֙ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ וּלְהַשְׁמִ֛יד אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶ֑ם וַנִּירָ֨א מְאֹ֤ד לְנַפְשֹׁתֵ֙ינוּ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וַֽנַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כה) וְעַתָּ֖ה הִנְנ֣וּ בְיָדֶ֑ךָ כַּטּ֨וֹב וְכַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖נוּ עֲשֵֽׂה: (כו) וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּ֑ן וַיַּצֵּ֥ל אוֹתָ֛ם מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֥א הֲרָגֽוּם: (כז) וַיִּתְּנֵ֨ם יְהוֹשֻׁ֜עַ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא חֹטְבֵ֥י עֵצִ֛ים וְשֹׁ֥אֲבֵי מַ֖יִם לָֽעֵדָ֑ה וּלְמִזְבַּ֤ח יְקֹוָק֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחָֽר:

מעיון בספר יהושע נראה שהגבעונים הם לא הדוגמא הטובה ביותר לאומה שנכנסת תחת כנפי השכינה, מדוע המדרש מביא דווקא אותם בתור דוגמא לאלו שהברית נכרתה איתם, אלו ששיקרו על מנת להיכנס לעם ישראל ולא להיות מגורשים מן הארץ?

באמת, בתנחומא, אנו מוצאים טענה אחרת, שהגבעונים כבר באו אל משה רבינו בבקשה להצטרף לעם ישראל ונדחו, יהושע קבלם, אך נשמע מדברי המדרש, שמדובר היה בטעות:

מדרש תנחומא ב דברים נצבים
ראשיכם שבטיכם. אף על פי שמניתי לכם ראשים זקנים ושוטרים, כולכם שווין לפני, שנאמר: וכל איש ישראל.
דבר אחר: כולכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: וצדיק יסוד עולם ( משלי ו כה). וכשאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל [מעל] בחרם וגו’ (יהושע כב כ). מדת פורעניות מועטת, והדור נתפס בה. מידה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה. לכך נאמר: כל איש ישראל. ולא גדולים שבכם בלבד, אלא אפילו טפכם נשיכם וגרך. לכך נאמר: כל איש ישראל, לפי שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מהנקבות. והקדוש ברוך הוא אינו כן, כי רחמיו על כל מעשיו, על הזכרים ועל הנקבות, ועל הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר: מחוטב עציך עד שואב מימיך. מחוטב עציך אמר רבי יצחק בן טבלי: מלמד, שבאו הגבעונים אצל יהושע בן נון וקבלן, שנאמר: ויעשו גם המה בערמה וגו’ ( שם ט ד). מהו גם המה? ללמדך, שבאו אצל משה ולא קבלן:

אך מאידך, נראה שקבלתם בתור גרים על ידי יהושע, מכניסה אותם לתוך הקטגוריה של ישראל שהנם ערבים זה בזה. האחריות הכללית של עם ישראל אחד לשני, כוללת גם את הגבעונים.

יותר מכך, הגבעונים, הופכים להיות ללא סתם חוטבי עצים ושואבי מים, אלא לחוטבי עצים ושואבי המים של מקום המזבח! איזה מן עונש זה? נשמע דווקא שמדובר בזכות. אכן במדרש בבמדבר רבה, מסבירים את הפסוק הזה בצורה שונה:

במדבר רבה (וילנא) פרשה ח סימן ד (פרשת נשא)
אמר להם (יהושע ט) למה רמיתם אותנו וגו’ אמר להם יהושע אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש א”ר אלעזר אררן כנחש דכתיב (שם /יהושע ט’/) ועתה ארורים אתם כשם שכתוב בנחש (בראשית ג) ארור אתה מכל הבהמה, מהו ובני ישראל נשבעו להם אמר דוד בעת שבני ישראל נשבעו להם תלוי הדבר בי שאם אחפוץ לרחקן ולקרבן הרשות בידי הריני מרחקן ומנין שתלוי הדבר בדוד דכתיב (יהושע ט) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים וגו’ א”ר אמי בשם רבי יהושע בן לוי אחר שאמר לעדה ולמזבח ה’ מה צורך לומר אל המקום אשר יבחר אלא תלאו יהושע בדוד אמר אני איני לא מקרבן ולא מרחקן אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה אם ראתה דעתו לקרב יקרב לרחק ירחק וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים ריחקן אף עזרא ריחקן דכתיב (נחמיה יא) והנתינים יושבים בעופל וגו’ אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מרחקן שנאמר (יחזקאל מח) והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבדוהו מכל שבטי ישראל

לפי דברי המדרש, יהושע השאיר את ההחלטה אם לקבל את הגבעונים או לדחות אותם בידי דוד שהוא זה שהתחיל את המהלך של בנית בית הבחירה, של בנית מזבח השם.

מצד שני, בפסיקתא, נראה שהגבעונים לא נדחו על ידי דוד ואכן היו חלק מעם ישראל וחטבו עצים ושאבו מים עבור המזבח:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף נ עמוד א
טפכם נשיכם. מלמד שנכרת הברית לישראל והזהיר הגדולים על הקטנים. וגרך. זה גר צדק. מחוטב עצך עד שואב מימיך. אלו הגבעונים כענין שנאמר (יהושע ט) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח:

גם האמירה של המדרש שדוד דחה את הגבעונים אינה כה פשוטה. מהמקרא עולה שהגבעונים חוזרים לתודעה בימי דוד:

שמואל ב פרק כא פסוק א – ד
(א) וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְקֹוָ֑ק ס וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים:
(ב) וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה:
(ג) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַגִּבְעֹנִ֔ים מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָכֶ֑ם וּבַמָּ֣ה אֲכַפֵּ֔ר וּבָרְכ֖וּ אֶת־נַחֲלַ֥ת יְקֹוָֽק:
(ד) וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ הַגִּבְעֹנִ֗ים אֵֽין־לי לָ֜נוּ כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ עִם־שָׁא֣וּל וְעִם־בֵּית֔וֹ וְאֵֽין־לָ֥נוּ אִ֖ישׁ לְהָמִ֣ית בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֛אמֶר מָֽה־אַתֶּ֥ם אֹמְרִ֖ים אֶעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם:

אנו שומעים מכלל הדברים ששאול הרג בגבעונים, הרג שרוחו של אלוקים אינה נוחה ממנו. שהרי הגבעונים הם חלק מן הברית, הם מחוטב עציך ועד שואב מימיך. הם רוצים לגאול את דמם שנשפך על הארץ והקדוש ברוך הוא מסכים.

המדרש בשמות רבה מרחיב עוד יותר:

שמות רבה יט ד פרשת בא
“וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה’ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִילַנִי ה’ מֵעַל עַמּוֹ, אָמַר אִיּוֹב (איוב לא, לב): בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל לִבְרִיָּה אֶלָּא לַכֹּל הוּא מְקַבֵּל, הַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים בְּכָל שָׁעָה וְכָל מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס יִכָּנֵס, לְכָךְ הוּא אוֹמֵר: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, כְּנֶגֶד (דברים לא, יב): וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. (איוב לא, לב): דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח, כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סוֹבֵל בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּנֶגֶד מִי אָמַר: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, אֶלָּא עֲתִידִים גֵּרִים לִהְיוֹת כֹּהֲנִים מְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, א): וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב, וְאֵין וְנִסְפְּחוּ אֶלָּא כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, לו): סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת, שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת אוֹכְלִין מִלֶּחֶם הַפָּנִים, לְפִי שֶׁבְּנוֹתֵיהֶן נִשָֹּׂאוֹת לַכְּהֻנָּה. וְכֵן שָׁאַל עֲקִילָס הַגֵּר אֶת רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר לָהֶם מַה שֶּׁכָּתוּב (דברים י, יח): וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, הֲרֵי כָּל הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטִיחַ אֶת הַגֵּר שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב שֶׁשְּׁמוֹ יִשְׂרָאֵל כָּךְ שָׁאַל מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כח, כ): וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ, וְאַתָּה שֶׁבָּאתָ אֶצְלֵנוּ לֹא דַּיָּךְ שֶׁאַתָּה כְּמוֹתֵנוּ אֶלָּא דַּיָּךְ שֶׁתְּהֵא כְּיַעֲקֹב בְּכוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְסוֹף דָּבָר לֹא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיַּעֲקֹב לֶחֶם וְשִׂמְלָה שָׁאַל, אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב הִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עִמָּדִי וְיַעֲמִיד מִמֶנִּי אֶת הָעוֹלָם, אֵימָתַי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי, כְּשֶׁיַּעֲמִיד מִמֶּנִּי בָּנִים כֹּהֲנִים אוֹכְלִים מִלֶּחֶם הַפָּנִים וְלוֹבְשִׁים בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, זֶה לֶחֶם הַפָּנִים. וּבֶגֶד לִלְבּשׁ, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, יג): וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וְכֵן כָּאן וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, כְּלוֹמַר שֶׁמַּעֲמִיד בָּנִים מִן הַגֵּר, שֶׁאוֹכְלִים לֶחֶם הַפָּנִים וְלוֹבְשִׁים בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, הֱוֵי: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה שֶׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה אַתֶּם קוֹרִים תִּגָּר, הֱוֵי: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה’ וגו’. דָּבָר אַחֵר, וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ב, יד): רָנִי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, וּכְתִיב (זכריה ב, טו): וְנִלְווּ גּוֹיִם רַבִּים אֶל ה’, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַה לַגֵּרִים אֲנִי אוֹמֵר כֵּן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְצִיּוֹן וּלְיִשְׂרָאֵל. וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַגֵּרִים, אַתֶּם מִתְיָרְאִים לְפִי שֶׁפָּסַלְתִּי אֶתְכֶם וְאָמַרְתִּי בַּפֶּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, לָמָּה לֹא תִשְׁאֲלוּ לַגִּבְעוֹנִים מַה טּוֹבָה עָשִׂיתִי לָהֶם, בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ בְּעָרְמָה וְעָשׂוּ מִיִּרְאָה וּבָאוּ לָהֶן אֵצֶל בָּנַי וְנִשְׁבְּעוּ לָהֶן, מֶה עָשִׂיתִי לְשָׁאוּל וּלְבֵיתוֹ עַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגָם, שֶׁהָרְגוּ הֵם שִׁבְעָה מִבָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, ח): וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אִם לַגִּבְעוֹנִים שֶׁהָיוּ אֱמֹרִיִּים וּבָאוּ מִיִּרְאָה וְעָשׂוּ מִרְמָה עִם יִשְׂרָאֵל, קִבַּלְתִּי אוֹתָם וְעָשִׂיתִי לָהֶם טוֹבָה, וְעָשִׂיתִי דִּיקִי שֶׁלָּהֶם בְּבָנַי, הַגֵּרִים שֶׁהֵם בָּאִים מֵאַהֲבָה וּמְשָׁרְתִים לִשְׁמִי, אֵינִי מְקַבְּלָן וּמְגַדְּלָן, לְפִיכָךְ (ישעיה נו, ג): וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה’ לְשָׁרְתוֹ”.
המדרש מדבר על הגבעונים בפרט ועל הגרים בכלל ככאלו שהקדוש ברוך הוא מקרבם, אפילו לעבודה הקשורה למקדש, בדיוק כמו העבודה שנותן יהושע לגבעונים, לחטוב עצים ולשאוב מים במקום המזבח. הקדוש ברוך הוא מקבל גרים, אך אצל בניו זה הרבה יותר מורכב. הקדוש ברוך הוא מקרב את מי שרוצה להתקרב לשכינה ולהיכנס לברית, לבניו זה קצת יותר מורכב.

משה בנאומו האחרון מתייחס לאחד מן האתגרים הקשים ביותר שעומדים בפני כל אומה בכלל ובפני עם ישראל בפרט. היחס לאלו ששבים בתשובה, היחס לאלו שלא היו תחת זיו השכינה ומבקשים להצטרף אליה. תמיד יש משהו פגום במניעים, זה לעולם לא מושלם, אך הקדוש ברוך הוא מקבל את השבים, מקבל את המצטרפים, אז החובה היא גם עלינו.