חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת פנחס: הנצח המתגלה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת פנחס שמתחילה בתגובה האלוקית למעשה הקנאות של פנחס ולעצירת המגפה, ממשיכה במפקד של בני ישראל. זהו מפקד שונה מיתר המפקדים. על המפקד הזה תתבסס לאחר הכניסה לארץ, החלוקה של הארץ לנחלות:

במדבר פרק כו פסוק נב (פרשת פינחס) – נו (פרשת פינחס)
(נב) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(נג) לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת:
(נד) לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ:
(נה) אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ:
(נו) עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט: ס

אנו למדים מן הפסוקים שהארץ חולקה בגורל, דהיינו ברוח הקודש. כל משפחה קבלה את נחלתה על בסיס המנין שנעשה מיד אחרי המגפה שנעצרה בכח מעשה הקנאות של פנחס.

אך לא כולם קיבלו את נחלתם בגורל. אנו יודעים על שניים שקיבלו נחלה מכח מעשיהם:

מדרש הגדול במדבר פרק כו פסוק נד (פרשת פינחס)
יתן. שומע אני מעורבבין, ת”ל בגורל. יכול מפי עצמו, ת”ל על פי הגורל (להלן, פסוק נו), מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא ברוח הקודש על פי המקום. כשהוא אומר אך (להלן, נה), יצאו יהושע וכלב, שנאמר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה (שופטים א, כ), ונאמר על פי י”י נתנו לו את העיר אשר שאל (יהושע יט, נ).

יהושע וכלב מקבלים את נחלתם על בסיס התגובה שלהם למרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. מסתבר, שהגורל אינו הגורל של כולם. מי שעושה מעשים חריגים למען עם ישראל, מי שעושה מעשים גדולים למען הקדוש ברוך הוא, מי שעושה מעשים גדולים למען הארץ, זוכה בנחלה בצורה אחרת, על בסיס מעשיו. עם ישראל שהיה במדבר כמעט ארבעים שנה, זוכה דרך גורל, כי אין כל בסיס אחר לזכייתו בנחלה. אדרבה, יש כאלו שמעשיהם הרחיקו אותם מהנחלה בארץ:

במדבר רבה (וילנא) פרשה כא סימן ח (פרשת פינחס)
ח [כו, נג] לאלה תחלק הארץ, ומי הן לעומדים בערבות מואב והלא ליוצאי מצרים נתחלק הארץ דכתיב (שמות ו) ונתתי אותה לכם מורשה מפני מה לא חלקה להן לפי שצפוי לפני הקדוש ברוך הוא שסוף עתידין משפחות לכלות מהן ומי הן אלו שכתובות למעלן (שם /שמות ו’/) ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית הרי ו’ כשאתה קורא לנמואל משפחת הנמואלי אין שם אחד וכן בבנימין בני בנימין בלע ובכר וגו’ הרי י’ וכשבא אתה למנותן בלע משפחת הבלעי וגו’ חסרו ה’ מן הבנים הרי ששה משפחות על הזנות בעצת בלעם אין שאינה עושה את שלה לכך אמר הקדוש ברוך הוא מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים למות כיון שבאו לערבות מואב ועמדו על בוריים אמר לו הקדוש ברוך הוא לאלה תחלק הארץ.

הארץ לא חולקה ליוצאי מצרים, מאחר והיו מספר משפחות שלאור מעשיהן איבדו את הזכות לנחול בארץ. הן נעלמו מן העם.

מה שקובע הוא המעשה, לא הגורל, לא הנס. אך כאשר אין בסיס בפן המעשי למי לחלק את הארץ על בסיס מעשים, אז נכנס הנס לפעולה.

על רקע זה יש להבין את הדברים של בנות צפלחד:

במדבר פרק כז פסוק א (פרשת פינחס) – יא (פרשת פינחס)
(א) וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה:
(ב) וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:
(ג) אָבִינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵ֗דָה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְקֹוָ֖ק בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֥וּ לֽוֹ:
(ד) לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ:
(ה) וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: פ
(ו) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ז) כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן:
(ח) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ:
(ט) וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו:
(י) וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לַאֲחֵ֥י אָבִֽיו:
(יא) וְאִם־אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת־נַחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה: פ

בראש ובראשונה המדרש מגדיר לנו שצלפחד לא היה חלק מן החבורה שלא זכתה בארץ, בגלל מעשיה הרעים:

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק כז פסוק ג (פרשת פינחס)
[ג] אבינו מת במדבר והוא לא הי’ בתוך העדה. אלו עדת מרגלים: הנועדים על ה’. אלו המתלוננים: בעדת קרח. כמשמעו. ללמדך שכל אלו לא נטלו חלק בארץ: כי בחטאו מת. מכאן אמרו זה היה מקושש:

צלפחד היה המקושש. כבר עמדנו על כך שחטאו של המקושש היה חטא פרטי, הוא לא ראה את התקווה של שרידות במדבר וזרק הכל. הוא לא ניסה להשפיע על העם, הוא לא הסית, הוא חטא חטא פרטי.

התביעה של בנות צלפחד היא גדולה. ברור לכל שאביהן מת בחטא, אבל הן עומדות על כך שיש היררכיה בחטאים. שלא כל חטא זהה לחטא אחר. אך יותר מכך, ברור שיש חטאים שמשפיעים גם על העתיד. הם משפיעים על העתיד בכך שהם סותמים אותו, בכך שהם שוללים את העתיד שעוד לא בא לידי ביטוי. אדם אמור לדעת זאת לפני שהוא עושה מעשה חריג, העונש הוא לא רק עליו, אלא שם החטא דבק בו מכאן והלאה. זו תודעה מאוד קשה להבנה לנו כיום, אך היא מהווה תזכורת לא לבצע מעשים הפוגעים בכלל העם. כי את המחיר לא רק החוטא ישלם אלא גם המשפחה העתידית שלו.
האם המשפחה תוכל להשתחרר מן העונש? כן, אך זה יהיה קשה.

ניתן להביא דוגמא לכפרה על עונש שכזה מצאצאי עלי. כאשר אלוקים מתגלה לשמואל בראשונה הוא אומר לו את הדברים הבאים:

שמואל א פרק ג פסוק יא – יד
(יא) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו:
(יב) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה:
(יג) וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֹ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם:
(יד) וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֹ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם:

אנו למדים מן הפסוקים שעוון בית עלי לא יתכפר בזבח ומנחה עד עולם. המדרשים עומדים על כך שהמילה לכן הנה לשון שבועה, זוהי שבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא! שהעוון הזה של בני עלי לא יתכפר עד עולם.

אבל הגמרא מספרת לנו שיש כפרה:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קה עמוד א
כדרב שמואל בר אמי, דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע? שנא’: לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין. ת”ר: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם? שנא’: וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, לכו ועסקו בתורה ותחיו, הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותן משפחת יוחנן על שמו.

הגמרא ביבמות מלמדת אותנו שיש דרך לכפר על עונש – אפילו עונש שניתן בשבועה – וזאת על ידי תורה ומעשים טובים. מי שעוסק בתורה ומעשים טובים, העונש לא חל עליו.

ענישת העולם חלה רק על מי שלא יצא מן הקטגוריה של הנענש. מבחינות מסוימות העונש שם את משפחת הנענש בסוג של מינוס, אך האם יש דרך להשתחרר מן העונש? בוודאי, זה הכל תלוי במעשים של המשפחה הנענשת.

וכאן אנו חוזרים לטענת בנות צלפחד, אבינו מת בחטאו. החטא שלו אינו חמור כיתר החטאים עליהם נגזר עונש עולם. החטא אמור להשפיע רק עליו, לא על כלל המשפחה.

ואלוקים אכן מסכים לטענה שלהן.

ואומר המדרש על הסכמה זו:

ילקוט שמעוני תורה פרשת פינחס רמז תשעד
ויאמר ה’ אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות [כז, ז]. יפה תבעו בנות צלפחד שכך כתובה פ’ זו לפני במרום אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. כיוצא בו אתה אומר כן מטה בני יוסף דוברים. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר ה’ סלחתי כדברך, עתידין אומות העולם לומר אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. ויקרב משה את משפטן לפי שמשה אמר והדבר אשר יקשה מכם וגו’ [התיש הקדוש ברוך הוא כחו] באו בנות צלפחד לדין והפליא ממנו שנאמר ויקרב משה את משפטן.

המדרש הזה הוא מדרש מכונן. על פי המדרש יש דברים בתורה שרק מחכים להתגלות, הלכות, רעיונות וסיפורים שמחכים למציאות המתאימה, בכדי לצאת החוצה. בדרך כלל הדברים האלו מתגלים מתוך מצבי מצוקה, מתוך מצבים בהם נראה שהתורה סותרת את המוסר.

יש דברים שכתובים בפני הקדוש ברוך הוא, אך עדיין לא כתובים בגילוי של התורה כאן בארץ. זהו הביטוי הנעלה ביותר לנצחיות של התורה. נצחיות התורה לא מתבטאת בכך שהיא טקסט קפוא, אלא הפוך, נצחיות התורה מתבטאת בכך שהתורה מגיבה בכל תקופה ותקופה למצוקה ולקושי שמתעוררים בעולם ויש לה מה לומר עליהם. בימים בהם התורה עוד נכתבה, היתה בתהליך של הכתיבה שלה כאן בארץ ועל כן הדברים נכנסו לכתוב ממש.

אך בימינו, הדברים נעשים על ידי הדרשה. הדרשה היא זאת שמגלה את הנצחיות של התורה. ללא המדרש, ללא דרישת התורה שהיא ליבתה של תורה שבעל פה, התורה היתה הופכת להיות לטקסט מקודש שיושב בארון הקדוש, בדיוק כמו טקסטים של תרבויות ודתות אחרות, טקסטים מקודשים שקדושתם הופכת אותם לאובייקט המקודש.

אך הצו שאנו קיבלנו ללמוד את התורה, להגות בה, לשנן אותה, להעביר אותה מדור לדור- מלמדת שקדושתו של הטקסט אינה רק קדושת האובייקט (שקיימת בספר התורה עצמו) אלא בעיקר קדושה שנובעת מכך שאנו מאמינים ש”הפוך בה והפוך בה כי כולה בה”. קדושה הרמנויטית (מלשון הרמנויטיקה), של פרשנות הכתוב.

הפרשנות הזאת הופכת את הכתוב למושא למפגש. האדם ניגש לתורה מאותה סיבה שהוא ניגש אל אלוקים, בכדי למצוא מענה לבעיה שלו בזמן הזה, בתקופה הזו. בנקודה זו נכנס המדרש ומספר לנו שזה לא באג, זה פיצ’ר. ככה זה היה אמור להיות. המפגש עם התורה אמור לעורר דברים חדשים, דברים שמבחינתנו חדשים אך כבר נמצאים בתורה מאז ומעולם.

אך מעבר לכך, הדברים נכונים לא רק ביחס לכתוב, אלא ביחס לדבריו של הקדוש ברוך הוא ממש. העמידה מול השם אינה עמידה מול דבר השם הקפוא, כי קיפאון אינו נצח, הוא קיפאון. דבר השם הנצחי מתגלה דבר בכך שתשובה ומעשים טובים מפירים אותו, מעשה האדם מגלה את המהות של דבר השם הנצחי. כי הנצח אינה הצורה בה הדבר נאמר, אלא הביטוי של הפנימיות שלו בכל תקופה ותקופה.

זהו אחד מן המסרים העמוקים שבנות צלפחד מלמדות אותנו – איך הנצח של דבר השם מתבטא בעולם שלנו.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}