״המדרש והמיתוס״ – פרשת שלח: ציצית

בפרשה שלנו אנו נתקלים באחת מן הטרגדיות הגדולות שעם ישראל מביא על עצמו במדבר, יחסם של המרגלים לארץ ישראל מה שמוביל לחטא העם שמקבל את הדבה הרעה של המרגלים על הארץ. התגובה האלוקית להוצאת השם הרע על הארץ ועל בכית העם בתגובה לדברי המרגלים, היא ברורה וחדה. העונש הוא עצום, זו הפעם הראשונה שאלוקים מאיים להכרית את העם, יותר מכך הוא מציע למשה רבינו להיות אביה של אומה חדשה שתתחיל ממנו. משה מסרב, נושא את שלוש עשר מידות של רחמים ועם ישראל ניצל.

אך ההינצלות של עם ישראל אינה אומרת שעם ישראל אינו נענש. עם ישראל חווה את הזעם האלוקי, במדבר נופלים פגריהם של עם ישראל , אף אחד מעולי מצרים מגיל עשרים שנה ומעלה, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אינו זוכה להיכנס לארץ. דבר זה מתרחש בתהליך של ארבעים שנה, יום לשנה וכל זאת על הוצאת דבת הארץ רעה.

עונש זה מציב את עם ישראל במצב של הלם מנטלי, התורה מתארת את ההתארגנות של חלק מן העם לעלות בכל זאת לארץ ואת ההינגפות מפני העמלקי. זהו הרקע לפרשיות הבאות לאחר מכן, פרשת נדרים ונדבות שמתחילה כך:

במדבר פרק טו פסוק א (פרשת שלח) – ב (פרשת שלח)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:

ולאחר מכן פרשת תרומה שמתחילה כך:

במדבר פרק טו פסוק יז (פרשת שלח) – יח (פרשת שלח)
(יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(יח) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

ולאחר מכן פרשה שעניינה הנה כיפור על חטאים:

במדבר פרק טו פסוק כז (פרשת שלח) – כט (פרשת שלח)
(כז) וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת:
(כח) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ:
(כט) הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה:

יש פה שתי פרשיות המבשרות לעם ישראל שהוא עתיד להיכנס לארץ ועוד פרשיה שמלמדת אותנו שאפשר לכפר אפילו על חטאים והמשמעות של חטא אינה דווקא ענישה.

אך כל זה אינו עוזר, שהרי מיד אחרי זה איש מישראל והולך ומקושש עצים ביום השבת:

במדבר פרק טו פסוק לב (פרשת שלח) – לג (פרשת שלח)
(לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:
(לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָעֵדָֽה:

ההקשר הוא ברור, היו כאלו שכבר לא ראו טעם, לא ראו טעם יותר בעבודת השם, לא ראו טעם יותר בלהתאמץ לשם עבודת השם. המקושש הוא תמצית היאוש שאוחז בעם ישראל אחר התגובה האלוקית לחטא העגל, לא עוזרות בשורות הכניסה לארץ, לא עוזר הרעיון של אופציה לכפרה על החטאים, היאוש לא נעשה נוח, הוא גורם לחטא.

כתגובה לכלל הדברים האלו, מגיע הציווי האחרון של הפרשה, הציווי על ציצית:

במדבר פרק טו פסוק לז (פרשת שלח) – מא (פרשת שלח)
(לז) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(לח) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת:
(לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְקֹוָ֔ק וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם:
(מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:
(מא) אֲנִ֞י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: פ

המדרש, מבאר את ההלכות השונות של הציצית:

מדרש הגדול במדבר פרק טו פסוק לז (פרשת שלח)
"בני ישראל ועשו להם ציצית. אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בגוי שפסולה, שנאמר בני ישראל ועשו.
ועשו להם ציצית. ולא מן העשוי. הרי שהביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד, הרי זו פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. תלאו ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן, פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. הטיל ציצית על ציצית, אם נתכוון לבטל את הראשונה כשרה, ואם נתכוון להוסיף, אף על פי שחתך אחת מהן, פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. הטיל לבעלת שלש, ואחר כך השלימה לארבע והטיל לרביעית, פסולה משום תעשה ולא מן העשוי.
ועשו להם. מלמד שצריכה טוייה לשמה, דאמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין, מן הנימין, מן הגרדין, פסולה. מן הסיסין כשרה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה, אלמא בענן טוייה לשמה."

המדרש מתחיל בכך שהציצית מיועדת לבני ישראל ועליה להיעשות על ידי ישראל. בראש ובראשונה יש פה חיזוק לתחושת המיוחדות של ישראל, תחושה שנפגעה עמוקות לאחר ההצעה האלוקית להשמידם ולהתחיל עם משה מחדש.

המדרש ממשיך גם בחשיבות של עשיה חדשה, לעשות את הציצית מהתחלה. כל פרט בציצית עליו להיות חדש, להיעשות ולא מן העשוי. מה שהיה הוא לא מה שיהיה אפשר להתחיל מן ההתחלה. אך העשיה, צריכה להיות שלמה, לא מנותקת ולא חלקית. היא צריכה להיות לשמה. הציצית באה לחזק את הנקודה של עשיה בלב שלם, של עשיה מלאה מתחילתה ועד סופה.

המדרש ממשיך בחשיבות הדיוק:

מדרש הגדול במדבר פרק טו פסוק לז (פרשת שלח)
"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. פתיל אחד ולא שנים. כיצד הוא עושה, עושה אחת משמונת החוטין תכלת והשבעה לבן, ולוקח חוט לבן וכורך בו כריכה אחת בצד הבגד, כדי לסמוך לכנף מינה ומניחו, ולוקח חוט שלתכלת וכורך בו שתי כריכות וקושר, ושלש כריכות אלו נקראו חוליה. ומרחיק מעט ועושה חוליה שנייה ושלישית עד שמגיע לחוליה אחרונה. כורך בה שתי כריכות תכלת וכריכה אחת לבן, מסיים בה שמעלין בקודש ולא מורידין.

פתיל. חוטי הציצית בין לבן בין תכלת אם רצה לעשותן שזורין עושה, שהרי נאמר כאן פתיל ונאמר במשכן פתיל (שמות כח, לז). מה להלן שזורין, אף כאן אם רצה לעשותן שזורין, אפלו מששה ומשמונה חוטין, עושה."

רבו החלוקים על איך בדיוק מטילים את התכלת בתוך הלבן, האם כשיטת הרמב"ם הגורס פתיל אחד מתוך השמונה או כשיטת הראב"ד של פתיל אחד מתוך הארבעה חוטים של הציצית המרכיבים את שמונת הפתילים, גם שיטות הקשירה הן בהתאם רבות ומגוונות. פרטי קשירת התכלת וכמות פתילי התכלת משקפים את מידת הדקדקנות שאנו מקדישים לשלמות של מצוות הציצית.

וכנראה יש לכך סיבה, התכלת אמורה להזכיר לנו את כיסא הכבוד, כל זמן שאנו רואים את התכלת אנו כאילו רואים את פני השכינה, או נזכרים באותות ובמופתים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא במטה של משה שהיה עשוי מן הספיר:

"תכלת. איזו היא תכלת, זה צמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע, דאמר ר' מאיר מה נשתנית התכלת מכל הצבעונין, שאמרה תורה פתיל תכלת. אלא שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד. ומנין שהרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י), כספירינון הזה. לפי כך צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל להניחו על טליתותיהן, וכאלו הן מסתכלין בכסא הכבוד, ומתיראין ממי שאמר והיה העולם. חזקיה בירבי אומר אף למראה הקשת התכלת דומה, שנאמר כמראה הקשת… הוא מראה דמות כבוד ה' (יחזקאל א, כח). ואם תאמר והרי הכל רואין את הקשת, אלא זה שאנו רואין אחריה, אבל פניה שלמעלה אין כל בריה יכולה להסתכל בה. לפי כך צונו הקדוש ברוך הוא על התכלת, שכל זמן שאנו רואין אותה כאלו אנו רואין את השכינה. ומעשה באחד שביקש להיכנס בשוק שלזונות, והפכה הרוח את ציציתו על פניו ויצא והלך לו. אמרו לו מה ראית, אמר להן כבודו של הקדוש ברוך הוא ראיתי. ר' יהודה בירבי אילעאי אומר למה הזהירה תורה על התכלת, מפני שהתכלת דומה לספיר, ומטה האלהים ספירינון היה, לומר לך שכל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזו, יהו נזכרין כל אותן האותות והמופתים שעשה הקדוש ברוך הוא במטה הזה. וחכמים אומרין למה הזהירה תורה על התכלת, מפני שהתכלת דומה לספיר, והלוחות היו שלספיר, לומר לך כל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזו, הן נזכרין מה שכתוב בלוחות ומקיימין אותו. וכן הוא אומר והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה'."

התכלת מזכירה לנו את מצוות השם. מהמון בחינות זוהי התגובה האלוקית לחטא המרגלים ולכך שהתחולל שינוי מהותי במצבו של עם ישראל לאחר החטא.

העונש של חטא המרגלים מאלץ את עם ישראל להתחיל ולהתרגל לדרך חדשה, לקטגוריה חדשה של נכוחות אלוקית, הנוכחות לא תגיע עוד מלמעלה למטה, באופן בסיסי היא לא תהיה בכלל נוכחת, ולכן צריך להיזכר בה.
אין זה אומר שלא יהיו חריגות, שלא יהיו התגלויות, אבל בניגוד למה שהיה מרגע יציאת מצרים, הנוכחות אינה תמידית, אלא היא הולכת ומצטמצמת.

זו דרך אחרת של עבודת אלוקים, של פניה לאלוקות. האלוקות מצד אחד הופכת להיות נעדרת ואנו נאלצים להיזכר בה, אך מצד שני אנו נזכרים בה על ידי מעשי ידינו.

אך יותר מכך, יש משהו במצוות בכלל ובמצוות הציצית בפרט שמשנה את האדם עצמו:

מדרש הגדול במדבר פרק טו פסוק מ (פרשת שלח)
"והייתם קדשים לאלהיכם. לא היה צריך לומר אלא והייתם קדשים כאלהיכם, כשם שאי אפשר לכל ברוי ליגע בשכינתו, כך כשתהוא קדושים אי אפשר לכל ברוי ליגע בכם."

המצוות מרוממות את האדם אל תזכורת השכינה ולא עוד שכינה היורדת עבור האדם. מהמון בחינות דווקא הציצית על כל פרטיה ודקדוקיה יש בה מבוא לחיים נטולי התגלות הרבה יותר מכל מצווה אחרת. הציצית מרובת הפרטים והדקדוקים מזכירה אריגות אחרות, אריגות של בדי המשכן, אריגות של חפצי פולחן, אך הציצית נפוצה הרבה יותר. בתרבויות אחרות היה מקובל שרק הכהן האריסטוקרט לובש בגד הדומה לציצית, לא כן אצלנו, כולם לובשים ציצית. לא סתם יש יחס בין חוטי הציצית בקשירותיה לרעיון של תריג מצוות.

הזכרון וההתעלות כלפי התכלת של הרקיע, כלפי כיסא הכבוד היא של כלל לובשי הציצית, לכולם יש את האופציה להנכיח את זכרון השם בחייהם. דבר זה מרומם את הפרט לדרגה אליה אף אחד אחר לא יכול להגיע. לא רק הנבואה הבאה מלמעלה היא דרך לעבודת אלוקים, אלא העשיה המצוותית הרגילה היא דרך לעבודת אלוקים.

וכנראה פה מגיע החידוש והשינוי הגדול ביותר לאחר חטא המרגלים. כשם שהמקושש אינו חטא כללי, אלא חטא של הפרט, כך הציצית מלמדת על כך שהתגלות הכללית הולכת ומפנה את מקומה למשהו אחר, מכאן ואילך הצליל הולך ומשתנה. זה מתחיל באלדד ומידד המתנבאים במחנה בפרשה הקודמת ומעוצם ביותר לאחר החטא. התרומה היא משדהו הפרטי של האדם, הנדר והנדבה הם הקבלה הפרטית של המצווה והמעשה המקודש, הציצית נלבשת על ידי האדם בעצמו, האדם מבשרו חוזה אלוה, הוא נקרא לא לתור אחרי לבבו, לא עוד נציגים ההולכים לתור את הארץ, אלא אחריות כל אחד על עצמו, על הלב שלו, איזון בין יחסי פרט וכלל.

הקדושה האישית והפרטית מתחילה להרים את ראשה והציצית היא סמל לה.