״המדרש ההלכה והמיתוס״ – חג סוכות: הפן הכפול של הסוכה

ציווי התורה על חג הסוכות מופיע בתורה שבכתב פעמיים, בפעם הראשונה בספר ויקרא:

ויקרא פרק כג
(לג) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(לד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיקֹוָֽק:
(לה) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:
(לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיקֹוָ֑ק בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיקֹוָק֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:
(לז) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיקֹוָ֗ק עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ:
(לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְקֹוָ֑ק וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיקֹוָֽק:
(לט) אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְקֹוָ֖ק שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן:
(מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
(מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיקֹוָ֔ק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ:
(מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת:
(מג) לְמַעַן֘ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם:

ובפעם השניה בספר דברים:

דברים פרק טז
(יג) חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ:
(יד) וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ:
(טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ:

קל להבחין בהבדל בין שני המקורות. המקור הראשון בספר ויקרא מתמקד בעיקר במצוות החג ומצוות הסוכה. גם מצוות סוכה וגם שאר מצוות החג מופיעות כחלק ממערכת המצוות בהן נצטווינו כזכר ליציאת מצרים.

בניגוד לספר ויקרא, בספר דברים יש התמקדות בפן החברתי של חג הסוכות ובאופן מפתיע אין בכלל איזכור למצוות החג. יש התייחסות לפן החקלאי של חג הסוכות, יש התייחסות לציווי השמחה – והיית אך שמח, אך אין התייחסות לעצם החובה לשבת בסוכה, אין התייחסות לארבעת המינים, אין התייחסות ליציאת מצרים.

ניתן ללמוד מכאן שהציווי על השמחה אינו ציווי שקשור למצוות החג, אלא ציווי שקשור יותר לפן החקלאי ולשיתוף כלל העם בהצלחה החקלאית של השנה.

דברי משה רבנו בספר דברים מעלים אצלנו תמיהה נוספת, אם אין איזכור כלל של הסוכה, מה הופך את החג לחג הסוכות? לכאורה, היה מקום לחשוב שמקור השם סוכה קשור למצוות הסוכה. אך אם אנו רואים כאן שבספר דברים אין אזכור למצוות הסוכה, ניתן להבין שאולי זה הפוך, החג עצמו נקרא סוכות קודם לכן, והסוכה נקראת על שם החג.

נראה שהדברים קשורים למשנה המפורסמת בראש השנה:

משנה מסכת ראש השנה פרק א
“בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל”ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:”

צריך לשים לב שהמשנה לא משתמשת במילה סוכות, אלא במילה חג. בחג, ישנו אלמנט של דין על השנה החקלאית כולה, על המים שהנם המרכיב החיוני ביותר לפרנסה האנושית החקלאית והמפתח לחיים בכלל. כחלק משמחה של דין המים שיגזר לטובה בחג, אנו חוגגים את שמחת בית השואבה, שמחה של המים השאובים שמנוסכים על פני המזבח.

מצוות ניסוך המים אינה מוזכרת בתורה, אלא היא הלכה למשה סיני.

רבי עקיבא ראה בפעולה זו את לב חג הסוכות:

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג
“ובחג נידונין על המים. מתניתין דרבי עקיבא דרבי עקיבא אמר ניסוך המים דבר תורה. בשני [במדבר כט יט לא לג] ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ”ם יו”ד מ”ם מים. אמרה התורה הבא שעורים ביכורים בפסח שתתברך לפניך התבואה הבא חיטים בכורים בעצרת שיתברכו לפניך פירות האילן. אמור מעתה ניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים.”

בעוד שלניסוך המים אין מקור מפורש בתורה, רבי עקיבא דורש את דרשתו ביחס לקורבנות שהקריבו בבית המקדש בחול המועד סוכות, בדרשה שלו הוא מסתמך על שינויי אותיות שקיימים במילים מסוימות, שבסופו של דבר יוצרים את המילה “מים” -בכל הימים כתוב “ונסכה”, אך ביום השני כתוב במקום “ונסכיהם” (עם תוספת האות מ”ם), וביום השישי כתוב “ונסכיה” (עם תוספת האות יו”ד). בכל הימים כתוב “כמשפט”, וביום השביעי כתוב “כמשפטם” (עם תוספת האות מ”ם).

בתלמוד הבבלי רבי יהודה בן בתירא דורש דרשה דומה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קג עמוד ב
“רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם – הרי מ”ם יו”ד מ”ם – מים מכאן רמז לניסוך מים מן התורה”.

כפי שאמרנו, ניסוך המים אינו מופיע בתורה במפורש, אך כפי שראינו בספר דברים, אכן נראה שהמים הנם המוקד המרכזי של החג. ואכן, שמחת בית השואבה שמוקדה היו חגיגת המים שמנוסכים על המזבח, נחגגה בשמחה רבה:

משנה מסכת סוכה פרק ה
“החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה’ ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר’ יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו:”

אך עם כל זה, מעיון במסכת סוכה, ברור לחלוטין שהמים והגשם אינם כה פשוטים בחג הסוכות:

משנה מסכת סוכה פרק ב
“כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו”

מבחינת הפן המצוותי של חג הסוכות, הגשם הוא עלבון מן שמיא, עלבון מן השמים למאמצים של עם ישראל להפוך את הסוכה לבית הקבע, הגשם מעכב אותנו מלקיים את המצווה של ישיבה בסוכה. מה שבספר דברים מהווה את מוקד החג – המים והברכה שמגיעה יחד עם המים מהווה קללה מהפן המצוותי של החג, מה שבספר דברים הנו ברכה הנו קללה בספר ויקרא.

מי שמנסה לפתור נקודה זו הנו בעל השפת אמת בדרשותיו:

שפת אמת דברים לסוכות תרמו
“בשמחת בית השואבה דאיתא שמשם שואבים רוח הקדש. דבודאי בחג הזה שנק’ זמן שמחתינו הוא זמן שמחה לפניו ית’ במרום דכ’ ישמח ה’ במעשיו. וכ’ ישמח ישראל בעושיו ובנ”י הם מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. ובזה החג שנתבררו בנ”י להיות חלק ה’ עמו. כביכול הקדוש ברוך הוא שמח בחלקו שזה חלקו מהתחתונים ועם זו יצרתי לי כו’. וע”ז איתא הבוחר בשירי זמרה כי העליונים משוררים לפניו כולם. ולמטה יש שיריים מאלה המשוררים כדכ’ מכנף הארץ זמירות שמענו. והיינו מכללות בנ”י שהם הקיבוץ של כל התחתונים ובחג האסיף נתברר זאת השמחה. וזה החלק חביב לפניו ית’ יותר מכל בני מרום. וזהו הי’ שירת הלוים במקדש. וכ’ למנצח. וזה הניצוח הי’ על העליונים דאיתא מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וזה הקנאה דכ’ עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה כו’ שבנ”י מקנאים את העליונים שקרובים אליו ית’. אבל בכח התחתונים לגבור על כל שירות העליונים ומנצחים אותם. כדכ’ היושבת בגנים כו’ מקשיבים לקולך השמיעני. וכפי השמחה והשירות שהי’ בביהמ”ק כך שרה עליהם רוה”ק. ומשם שואבים הוא לעולם. שגם עתה יכולין במצות הסוכה לעורר השמחה שהי’ בביהמ”ק בימים הללו. ולשאוב הארת רוה”ק משם: “

עניינו של חג הסוכות אינו לתקן את המים העליונים אלא את המים התחתונים, המים שנמצאים תחת השמים, אלו המים שצריכים תיקון ואנו לא מצפים בסוכות לקבל מים מן השמים.

ברגעי הבריאה כאשר יוצא המאמר האלוקי על התהוות הרקיע, לא נאמר שיהיו מים עליונים ומים תחתונים:

בראשית א
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן

רק ברובד העשיה נהיה הפער בין המים העליונים למים התחתונים. ההבדלה בין מים למים הייתה יכולה להתבצע באופן אחר: הבדלה של כותל שנבנה באמצע ושני הצדדים שותפים בו, הבדל שחולק איזור משותף שמרכך את ההבדלה, אך בפועל נוצר פער של עליונים ותחתונים. פער מהותי בין למעלה לבין למטה. לא סתם זה כך, לפחות בתחילת דרכה של המציאות, חייב להיות פער בין עליונים לבין תחתונים, בין אידיאל לבין מעשה. נסיון לממש אידיאל ללא הכנה יכול לנפץ את המציאות שלא מוכנה לכך בשלב הבוסרי שלה.

משום כך, לכל דבר במציאות יש את הביטוי העליון שלו ואת הביטוי המציאותי שלו. הביטוי העליון כמעט תמיד הוא טהור ומושלם ואילו הביטוי הממשי שלו, הביטוי התחתון שלו הנו מורכב יותר. הרבה פעמים יש לנו נטיה להתעסק דווקא עם מה שאנו מרגישים שהוא גבוה ומשמעותי ולא עוסקים ברגיל, ביום יומי. כאשר עוסקים בדברים גבוהים, קצת מתנתקים מן המציאות, קצת מתנתקים מדברי היום יום.

עניינו של החג, הנו לחוג דווקא את המים התחתונים. המים התחתונים הנם המים שמשקים פני אדמה, אלו המים שנובעים מתוך המציאות. זאת היא הסיבה שערבה שאינה גדלה על המים (צפצפה), הנה פסולה. לכן אל לארבעת המינים להיות יבשים. בסוכות אנו חוגגים את המים שנובעים מתוך המציאות עצמה, את הקודש שצומח מן העולם. זהו המוקד של שמחת החג, של ניסוך המים.

סוכות היא הזמן של המים התחתונים, לא של המים העליונים, מים משמים הנם סימן קללה בחג. יש בהם צורך, אך לאחר חג הסוכות. אך במציאות יש גם פן נסתר, פן המגיע מלמעלה למטה, פן בו אלוקים מתערב לעיתים במציאות וגואל את העולם, זו היא יד השם שאנו מציינים זכר ליציאת מצרים, זו היא יד השם שאנו חווים את הצל שלה במציאות שלנו.

חג הסוכות מסמן את שני הצדדים האלו בכל מצוותיו, את רוח הקודש שצומחת מן האדם מחד ואת היד הנעלמה הגואלת מאידך. השילוב של שניהם חותם את המהלך של הימים הנוראים. את המהלך של העליה לשמים. דומה שאחר עליה של ארבעים יום במעלות הטהרה, צריך קצת לרדת למציאות, הסוכה מהווה מעין נקודה משותפת, חלל של קדושה בו ניתן לרדת למציאות, מסך המחבר בין עליונים לתחתונים, סכך דרכו רואים את השמים, חלל של של חיבוק אלוקי המאפשר את החזרה למציאות היום יומית הרגילה.