״המדרש והמיתוס״ – פרשת ואתחנן: הייעוד הכפול
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
בפרשת ואתחנן משה רבינו מכין את העם לקראת הכניסה לארץ. משה עוסק בכניסה לארץ ובעיקר בשמירת החוקים והמשפטים שעם ישראל למד ממנו לאורך שנות השהות במדבר:
דברים פרק ד פסוק א (פרשת ואתחנן) – ד (פרשת ואתחנן)
(א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְקֹוָ֛ק אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:
(ב) לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם:
(ג) עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְקֹוָ֖ק בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ:
(ד) וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
מהתורה עולה שיש איסור להוסיף או לגרוע על מצוות התורה. כך מסביר המדרש:
מדרש הגדול דברים פרק ד פסוק ב (פרשת ואתחנן)
ב) לא תספו על הדבר. הרי זו אזהרה שלא להוסיף על מצות התורה, ולא על פירושיהן, ושלא לגרוע מהן. וכל המוסיף או גוריע הרי זה עובר בלא תעשה.
המדרש אומר שלא מדובר רק על התורה הכתובה, שעליה אין להוסיף, אלא גם על פירושיה. אך לא רק שאין להוסיף, אלא גם אין לגרוע. זו היא נקודה מרתקת, משום שאנו יודעים שההלכה מלאה מחלוקות, ומדוע שלא נגרע את העמדות שלא התקבלו להלכה?
הפסוק שמגיע לאחר דברי התורה על לא להוסיף ולא לגרוע, הוא הפסוק שעוסק בענישה על בעל פעור. ההקשר בין הפסוקים קשה. מה הקשר בין לא להוסיף או לגרוע על מצוות התורה ופירושיה, לבעל פעור?
האלשיך מסביר דבר זה בצורה מרתקת:
אלשיך דברים פרק ד ד”ה לא תספו (פרשת ואתחנן)
. והוא בל יאמר הכהן המברך את ישראל, הלא טוב להוסיף ברכה על ברכת ה’ אשר צונו לברך את ישראל יברכך כו’, ולומר ה’ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים כו’. או אם יאמר איש, הלא נתייחס למוסיפים בעבודת ה’, אם נכתוב חמשה פרשיות בתפלין בקדושה ובטהרה, או נסבב עצמנו בחמשה או ששה ציציות, וכן אמרו רבותינו ז”ל (ספרי ראה נה) כי לכך נאמר לא תוסיפו. הרי כי אפילו בכונה לעבוד את ה’ אין להוסיף, וזה יאמר לשמור כו’. כלומר, לא תוסיפו כו’ אפילו תהיה הכוונה כדי לשמור את כל דברי התורה כו’ כאשר כתבנו:
(ג) ומהיכן נלמד זה, הלא הוא כי עיניכם הרואות כו’, והוא כאשר כתבנו כי עיקר עון פעור בישראל לא היה רק בחשבם כי היו מבזים העבודה זרה בפעור עצמם בפניה, והעולה על רוחם שעבודת שמים היו עושים, ועם כל זה לא נמנע ה’ מלהשמידם. ומזה ראו ראיה אל האמור. כלומר, ראו עתה שאין עבודת ה’ תלויה בשכל אדם, כי אם בעשותו את אשר יצוה ה’ בלי תוספת וגרוע
אומר האלשיך, תחילת עוון פעור היתה נעוצה בכך שעם ישראל חשב שהוא עושה צחוק מבעל פעור כאשר הוא עובד אותו בצורה זאת. עבודת בעל פעור היתה מגוחכת בעיניו ולכן הוא השתתף בה. אך עבודת השם, אומר האלשיך, אינה תלויה בשכל האדם, היא תלויה בציווי של דבר השם בלי להוסיף ובלי לגרוע.
הבאר מים חיים מדייק ואומר שיש לשים לב שמדובר כאן באיסור להוסיף ולא באיסור לגרוע:
באר מים חיים דברים פרשת ואתחנן
עיניכם הרואות וגו’ כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו’. כלומר כי הנה האיש ההוא רק הלך אחרי בעל פעור בהליכה זו כאורח נטה ללון אליה, ולא ח”ו בעקירת מחשבה להאמין בדבר אשר מתריזין נגדו. וגם אחרי. נודע אומרם ז”ל (בראשית רבה מ”ד, ה’) אחרי מופלג הוא כלומר שהלך מופלג רחוק מן הבעל פעור שלא היה כוונתו אליו. רק היה סיבה להוסיף על המצוה אשר צויתיו, ובזה השמידו ה’ אלהיך מקרבך. כי ההוספה גרעון וגרעון הוא. וממנו תראו וכן תעשו לבל להוסיף על מצוותי.
וידוע שגם חטא אדם הראשון היה מלא תוסיף שאסר לה הנגיעה ומזה באתה לאכלו כמאמר חז”ל (סנהדרין כ”ט א). כי כן דרכו של היצר הרע להכביד את עולו על האדם לומר הלא בעל עבירות אתה ואין פחד אלהים לנגד עיניך. עשה זאת איפה בני והנצל. קבל עליך עולו ביתר שאת להתענות יומם ולילה ושלא לישן ולא להזדווג עם אשתך וכדומה. ובזה הוא מכביד על האדם. והאדם מתחיל לצייתו ועושה כפתויו ואחרי ימים לא כביר אי אפשר לאדם לישא עולו על כתפיו ומשליך הטפל עם העיקר. כי מתחילה עושה לו מן הטפל עיקר לומר לו כי זה העיקר כמו העיקר. וכשרואה שאינו יכול לעמוד בזה עובר על שניהם כי כבר השוה אותם בעיניו. ואמנם שזה בודאי אמת הוא שצריך האדם לפרוש מכל התאוות ולמאס אותם בעיניו בתכלית הבזיון ולהכניעם ולשברם ככל אשר יוכל. אבל הכל בשכל ובהשכלה ובחכמה, נגד ערמת היצר הרע, ולהשמר מאוד לידע את העיקר ואת הטפל, לשמור את העיקר בטעם כעיקר. והכל במורא ובושה והכנעה. ולחפש ולעיין אחרי ערמת היצר הרע שלא יכשל בהם ולא יספה בעוונם ח”ו.
הבעיה, אומר הבאר מים חיים, היא בתוספת דתיות ללא מקור. האדם הראשון הוסיף מדעתו, בני ישראל הוסיפו מדעתם- כדי לנסות ולעבוד את השם יותר, כדי להתקרב יותר, וזהו שורשו של החטא.
האדם לא יכול להוסיף עבודה דתית מדעתו. אך שוב, מדוע שלא נגרע פירושים? מדוע שנשאר עם פירושים של דברים שלא התקבלו להלכה?
משה רבינו ממשיך בדבריו ומלמד אותנו עוד עקרון יסודי:
דברים פרק ד פסוק ה (פרשת ואתחנן) – י (פרשת ואתחנן)
(ה) רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:
ואומר המדרש:
מדרש הגדול דברים פרק ד פסוק ה (פרשת ואתחנן)
ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים. אמר רב אמר להן מה אני בחנם למדתי, אף אתם בחנם למדתם ממני, וכן תהיו מלמדין לדורות בחנם, כמו שלמדתם ממני. מכאן שאסור ללמד דברי תורה בשכר, דוקא תורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב מקום שנהגו ללמד אותן בשכר מותר. ומנין שאם לא מצא מי שילמדו תורה שבעל פה בחנם שילמוד בשכר, ת”ל אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג). יכול ילמד הוא אותן לאחרים בשכר, כשם שלמד הוא בשכר, ת”ל ואל תמכור. מכאן אמרו הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים, להעיד עידותו בטילה, להזות או לקדש, מימיו מי מערה ואפרו אפר מוקלה.
מלמד אותנו המדרש, שתורה שבעל פה ניתנת חינם. כמו שהשם נתן לנו את התורה חינם, כך גם תורה שבעל פה. אנו רואים פה שעל פי המדרש ליבתה של תורה שבעל פה אמורה להיות פתוחה לכל, נגישה לכל.
נגישות זו מרבה את פרשנות התורה:
קהלת רבה (וילנא) פרשה ח ד”ה ג ד”א מי
ג ד”א מי כהחכם אלו ישראל דכתיב בהון (דברים ד’) רק עם חכם ונבון ומי יודע פשר דבר שהיו יודעין לדרוש את התורה לארבעים ותשע פנים טהור וכנגדן טמא
מאחר ולתורה יש כל כך הרבה לומדים, ממילא יש בה המון פירושים שונים לכל צד. זה שם את הקונטקסט של המחויבות בלא להחסיר אף פירוש, בצבע אחר לחלוטין.
אך כאן אנו נכנסים לבעיה, אם כל אחד יכול לפרש, אז באמת יש פה אין סוף פרשנויות? מה היא הקטגוריה שמגדירה מה היא פרשנות? האם בכלל יש קטגוריה כזו?
משה עונה על דבר זה:
(ו) וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:
(ז) כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו:
(ח) וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
הקטגוריה המרכזית של פרשנות התורה היא שכאשר אנשים לא יהודים ישמעו את הפרשנות, אנשים שאינם דווקא בני ברית, הם יכירו בכך שמדובר בחוקים ומשפטים צדיקים. אם פרשנות התורה גורמת למשהו אחר, יש פה בעיה. נקודה זו אינה סתמית, התורה ניתנה לעם ישראל, אבל לעם ישראל יש תפקיד אוניברסלי. זו מטרה קשה מאוד, כי עם ישראל לא אמור לכפות את דרך האמונה שלו על כלל העולם, אלא לייצג נאמנה אומה שעובדת את אלוקים בצורה כזו שכולם יאמרו- עובדי אלוקים אלו אנשים שחיים בצורה של חוקים ומשפטים צדיקים.
במובן מסוים זה מה שעשה אברהם אבינו, הוא הכיר לאנשים את האלוקים האחד, את האופציה לא להיות עובד אלילים- הוא היה אב המון גויים ואנשים אמרו- ‘כמו אברהם אנחנו רוצים להיות’ והלכו אחריו.
מדרש הגדול דברים פרק ד פסוק ח (פרשת ואתחנן)
ח) ומי גוי גדול אשר לו חוקים. זו שנאמרה לאברהם אבינו ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), ואשימך אין כתיב, אלא ואעשך. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני בורא אותך בריה חדשה כענין שנאמר ויעש אלהים את הרקיע (שם א, ז). אמר ר’ פינחס בר אמא אימתי עשאו הקדוש ברוך הוא לאברהם לגוי גדול, משקיבלו ישראל את התורה, שכך כתיב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים.
מרגע שישראל מקבלים את החוקים ומשפטים צדיקים, הם לוקחים על עצמם בתור אומה את התפקיד של אברהם. זה כבר לא אברהם לבד, זו חברה שלמה של אברהמים.
אבל יש בכך גם סכנה. כשפונים כלפי חוץ, אפשר בקלות להפוך לחוץ. ישראל הם לא רק אברהם, אב המון גויים, אלא גם חברה פרטיקולרית שאמורה להישאר כזה- ישראל, כי שרית עם אלוהים ואדם. חברה פרטיקולרית עם מסר אוניברסלי. איך חיים את המתח הזה?
(ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:
(י) י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן:
מה שישאיר אותנו כקבוצה מובחנת הוא הזכרון הקולקטיבי שלנו של סיני. שיש מאורע שקרה רק לנו ושרק אנו היינו שותפים בו, שיש קשר שהוא ייחודי לנו ורק לנו.
מדרש אגדה (בובר) דברים פרק ד פסוק ט (פרשת ואתחנן)
הודעתם לבניך. וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך, ללמדך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאלו הוא קיבלה מידו מהר סיני:
זהו מסר שצריך לחזור עליו, ללמד אותו מדור לדור. זו היא הליבה של לימוד התורה, הקשר המיוחד בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא. זו תודעה שצריך לטפח ולהזכיר אותה כל הזמן. קשר זה מטפח את יראת הרוממות שישראל חשים בדרכם שמיוחדת להם כלפי הקדוש ברוך הוא.
מדרש הגדול דברים פרק ד פסוק י (פרשת ואתחנן)
אשר ילמדון ליראה אותי. מגיד שלא בא מעמד הר סיני אלא ללמד לישראל היאך ייראו את המקום. וכן הוא אומר להן בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ, יז). אחרים אומרין כל מי שיש בו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, וכל מי שאין בו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. משל לדוגמא שלצבע בזמן שדוגמתו עולה יפה צבעו עולה יפה, אין דוגמתו עולה יפה אין צבעו עולה יפה. ווי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה. והינו דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל, אם ישך הנחש בלי לחש (קהלת י, י – יא), ולא יפה אמר שלמה יראת ה’ ראשית חכמה (משלי א, ז).
בושת פנים, הענווה כלפי האלוקים, הענווה כלפי כל דבר ששם השם מתגלה דרכו, זה מה שקנינו בסיני.
בושת פנים זו מכוננת את התודעה הכפולה, יראה בפני אלוקים ואדם. רצון לפנות לעולם מצד אחד תוך כדי זכרון למחויבות הפרטית כלפי הקדוש ברוך הוא.
רק דרך תודעה כפולה זו, עם ישראל ימלא את יעודו.
