פרשת תצווה: הממדים הפנימיים של הקטורת

הרב אבן וטובה לוין, שליחי מכון שטראוס-עמיאל, הם ראשי תחום חינוך בקהילת הייל, שבמנצ'סטר, אנגליה

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ". (שמות ל', א')

הרב שלמה אפרים בן אהרן מלונטשיץ, ה-"הכלי יקר", פרשן תורה נודע מהמאה השבע-עשרה, הסביר את הפסוק הנ"ל באופן הבא:

"כפי הנראה ששני מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא ועליו מקריבים את בעלי החיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם…ומזבח הקטורת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת… " (כלי יקר, שמות ל', א')

למעשה, שני המזבחות (המזבח החיצון שהיה עשוי מנחושת, ומזבח הקטורת) ששימשו לעבודת הקודש, היוו מעין צינורות או כלי עזר לאדם הפרטני וגם לציבור כולו, למצוא את נקודת האיזון בין גוף לנפש, ולתת מענה לרצון העז של האדם לדרוש אלוקים ולעובדו.  במילים אחרות, אלוקים נתן לנו אמצעי שדרכו אנו יכולים להפוך את החסרונות שלנו לאבני-דרך להשגת היעד הסופי: מימוש הברית שלנו עם אלוקים.

חלפו כבר כמעט אלפיים שנה מאז חורבן הבית השני, ואנו, כעם, נאלצנו ללמוד כיצד לנווט בתוך מערכת היחסים הזאת ולפתח את הקשר בינינו לבין אלוקים ללא הממד הפיזי שסיפקו לנו המזבחות.  ובכל זאת, איך עושים זאת?

בחג שמיני עצרת שנת תק"ס (1799), רבי שניאור זלמן מלאדי, שהיה גם האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד (והידוע בשם "בעל התניא"), נתן דרשה נלהבת שעסקה בדיוק בשאלה הזאת.  "כי הנה עכשיו שאין לנו בית המקדש ולא מזבח" זעק הרבי, "צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו ולהבין איך כל הבחינות עליונות של מעלה הם למטה בעבודת ה' שבלב כל אחד ואחד.  ובכל דור חייב אדם לראות בנפשו ענין בחינת אש [התשוקה] ששורף ומכלה את הקורבנות…" (ליקוטי תורה, "ושאבתם מים בששון", 1799)

רבי שניאור זלמן מציג כאן תובנה עמוקה: כיצד מטפחים ומשמרים את הקשר עם אלוקים?  על ידי נטילת אחריות על גורלנו הרוחני ומציאת הקול הפנימי שלנו; על ידי הבחירה שלנו למצוא את תכונות הנפש הייחודיות שלנו המפיחות רוח חיים בעבודת ה' שלנו; וגם על ידי הסירוב להפוך לאנשים פסיביים או אדישים כלפי החוויה הדתית שלנו.

"בעל התניא" ממשיך ומסביר כיצד הלב שלנו הוא מעין תקבולת של שני המזבחות:  "הלב דומה למזבח, וכשם שהיו שני מזבחות, אחד בפנים ואחד בחוץ, גם ללב יש שני ממדים – ממד חיצוני וממד פנימי."

הממד החיצוני של הלב אמון על ההתבטאויות והמבעים הרגשיים והאינטלקטואליים שאנו בוחרים לתקשר לאחרים.  הממד הפנימי, לעומתו, מכיל את הערכים והקולות הפנימיים ביותר שלנו (מבוסס על דרשותיו של ה-"צמח צדק" על אתר) – האידיאלים והעקרונות שמעצבים את האופי שלנו ומהווים בסיס לאמונות שלנו.

כהמשך לדימוי של "בעל התניא", להלן תרגיל שיעזור לנו לפתח ולחוות תשוקה תמידית בעבודת ה' שלנו, ולעבוד אותו באמת:

דרשתו של "בעל התניא" שהמשילה את חדרי לבנו הפנימיים ביותר למזבח הקטורת, מאפשרת לנו הצצה פנימה אל תוך העולם של עבודת ה'.  עבודת ה' מורכבת מחמישה תחומים שונים שחשוב לזהותם ולפתחם על מנת שנוכל לפתח ולשמר קיום יהודי משמעותי.

אפשר למצוא התייחסות לתחומים אלה בשני קטעים מתוך מדרש תנחומא.  "'ועשית מזבח מקטר קטֹרת' – מהו קטֹרת?  ק – קדושה ,ט – טהרה, ר  –  רחמים, ת – תקווה (מדרש תנחומא תצוה יד')….אבל הקטרת, אינה באה לא על החטא ולא על עוון ולא על האשם, אלא על השמחה. הוי [כמו שכתוב] 'שמן וקטרת ישמח לב' (מדרש תנחומא תצוה טו')."

חמשת התחומים של עבודת ה' המוזכרים במדרש הם גם חמישה אופנים של הבעה אישית דתית שניתן לפתחם ולטפחם בתוך חדרי הלב פנימה – היינו, על המזבח האישי שלנו.  ולכן עלינו לשאול את עצמנו: כיצד מקיימים וחווים חיים של קדושה?  האם אפשר להשיג זאת על ידי התמסרות לקב"ה ולימוד תורתו?  מה הם חיים של טהרה? האם הכוונה להיות אדם טהור, כן וישר?  ומהם חיים של רחמים?  האם פירוש הדבר להיום אדם רחום שמתנהג בחמלה?  וכיצד חווים חיים של תקוה? האם הכוונה לאותה ציפייה והתרגשות לקראת העתיד?  ובסופו של דבר, כיצד תורמים כל התכונות הנ"ל יוצרים חיים יהודיים אמיתיים ושמחה שלמה?

אם נשאל את עצמנו את השאלות הללו, ונשכיל להתחבר, ולו לרגע קט, ל-"אני הפנימי" שלנו, נוכל כולנו לחלוק ולחוות יהדות אותנטית יותר, חדורת תשוקה והתלהבות.  למעשה, זוהי תמצית השליחות.  כשליחים, אנו מנסים כל העת לבנות קשרים משמעותיים ולטפח חוויות אותנטיות ומשמעותיות בחיים שלנו כדורשי ה'.

הרב אבן והרבנית טובה עומדים בראש תחום החינוך של הקרן לחינוך יהודי למבוגרים בהייל, ארגון שמטפח חינוך יהודי ויוצר הזדמנויות חינוכיות בפרבר הייל בדרום מנצ'סטר.  קהילת הייל הינה קהילה חמה, דינמית וחדורת אנרגיות, ומתמקדת בטיפוח חוויות יהודיות משמעותיות ובחיזוק הזהות היהודית.