פרשת מטות-מסעי: להיפגש במסעות חברי הקהילה דרך סלון ביתם

הרבנית אביה והרב עמרם מכבי, שליחי מכון שטראוס-עמיאל לשעבר בשטוקהולם, שוודיה בה שימשו כרבני העיר שטוקהולם

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּסְעוּ מִ… וַיַּחֲנוּ בְ… וַיִּסְעוּ מִ… וַיַּחֲנוּ בְ…

המחצית הראשונה של פרשת מסעי מוקדשת לתיאור מסעי בני ישראל אל הארץ המובטחת –  "ויסעו מ…ויחנו ב…"

בין המפרשים הרבים נשאלת השאלה 'מדוע נכתבו המסעות'? מה הטעם לרשימה הארוכה של ארבעים-ושניים מסעות אלו מצאתם ממצרים ועד לגבול ישראל המזרחי, ובפרט שאת רוב התחנות באמצע כלל איננו יודעים לזהות?

לכך, מסביר הרמב"ם כי  "הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע…. וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם… וחיזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה".

הרמב"ם מסביר בפשטות את 'מסלול החיים הדועך' של אירועים היסטורים: איך שאירוע משמעותי שממש מנער את הלבבות ונטבע בנרטיב החברתי, עם הזמן הופך לשיעור הסטורי, וכעבור עוד קצת זמן הוא מתדרדר, מתרחק והופך למיתולוגיה ואף למדע בידיוני.

אבא שלי ע"ה סיפר איך במלחמת ששת הימים ארעו לו ולחבריו ניסים גלויים ממש. איך נערות העיר שכם קיבלו את שלשת האוטובוסים של חיילינו בצהלות שמחה, זריקת סוכריות ואורז, רק מפני שאבי צעק להם בערבית מהאוטובוס שהם מצבא טוניס… או איך כשנגמר הדלק בג'יפ הם שפכו לתוכו מיץ תפוזים והוא המשיך לנסוע. ואיך כשתיחקר מפקד קומנדו מצרי כדי להבין מה גרם לו (ולמאות חייליו) להשליך את נשקם ולברוח מכיתה אחת של כשלושים חיילי צה"ל, המצרי התעקש שהיה זה בגלל שראו "ז'נים-שדים מאחורי היהודים" שבאו להילחם איתם.

האווירה הכללית אצל כולם היתה של רוממות רוחנית אדירה, אירוע גדול ומשמעותי לעם כולו, כמו גם ללוחמים עצמם. למחרת בבוקר, מספר אבי ז"ל, כשהניח תפילין, כמעט כל חייל 'חופשי' ביקש להניח תפילין (הוא אגב, שלח אותם לדתי השני במחלקה שהיתה בו קצת יותר רוח חב"דניקית. "איפה הייתם עד עכשיו…" אמר להם).

אני מניח שלא עברו שנה- שנתיים, וכל הנסים הגדולים קיבלו הסברים רציונליים פשוטים: שידורי הרדיו הערביים שפימפמו למאזיניהם הערביים שישראל כבר טוהרה מתושביה היהודים ונשארו רק חיילים עיראקים, המיץ שנמזג למיכל הדלק גרם להצפת מעט הדלק שהיה בתחתית וכך יכלו לנסוע (אל תנסו את זה בבית), כמו גם עננות אבק שיצרו ג'יפים צה"ליים מהמרחק ונידמו, בעיניים ערביות, לשדים. כמובן ששלל הסברים על החכמה היהודית, המודיעין והתכנון המדוייק של חייל האוויר והשינויים בטנקים ובג'יפים שנתנו ללוחמי ישראל יתרונות בשדות הקרב דובר רבות… היום, פחות מששים שנה אחרי – ריקוד הדגלים הפך אירוע פוליטי ועדיין יש מחלוקת האם לשיר את ההלל ולברך שהחיינו…

רש"י על אתר מביא מדרש, שבאופן אישי, מתחבר לי לעשייה הרבנית של משפחתי בקהילות חו"ל בהן שירתנו.

"משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך…"

פרשת 'מסעי בני ישראל' מלמדת את השליח להסיר אבק מעל מסעות נשכחים של בני קהילתו והיהודים הנודדים שיאזינו לדרשותיו, יקשיבו לתפילותיו ושיסבו על שולחנו. ישנה דרך מוצלחת בהרבה אפילו משולחן השבת, דרך אגב, 'להגיע ללב הלקוחות' של השליח, אך פחות מדוברת ופחות ידועה מכל מיני סיבות – לקום ולבקר בביתו ולסעוד על שולחנו.

תתעלמו לרגע מהפרוטכניקות ההלכתיות הנדרשות ואי-הנוחות המובנית של היציאה ממקום הכח והנוחות של הרב היודע, גומל החסדים ומכניס האורחים. ביקור הרב בביתו של יהודי, כשנעשה בענווה ובצורה נכונה, הוא פצצה גרעינית בארסנל הכלים של השליח.

למפגש כזה בביתו-מבצרו, יש כח, לא רק להסיר אבק, אלא ממש לצרף זהב שחבוי בשכבות עבות של אדמה. איזה סיפורים שמענו על הורים וסבים וסבתות. לאילו דילמות של חינוך ומסעות של זוגיות נחשפנו. איזה מסעות וסיפורים סוחבים עימם בקושי באיזה קופסא בבוידעם יהודים שרחוקים כל כך מכל שמץ של תורה ומצווה. "ויסעו-ויחנו…ויסעו-ויחנו".

במפגש אחד כזה סיפר לי חבר קהילה על סבתו שבגיל מופלג ובפעם הראשונה חשפה בפניו את זרועה שיראה את המספר שצרבו בה הנאצים באושוויץ (היא פחדה לספר לצאצאיה כדי להגן עליהם) – היום, אחרי גיור אשתו וילדיו ולמידת עברית, הוא לומד את 'הדף היומי' מדי יום.

עיתונאי שהיה שותף במזימה המרושעת ובתיעוד העויין של ה'מרמרה' ושהאזנתי (קצת בגועל אני מודה) לסיפור על אביו שביקש שיאמר עליו קדיש – וכיום משתתף אורח קבע במניין קטן ובשיעורים.

נזיר בודהיסטי שכיום נשוי לבת הקהילה היהודית ויחדיו הם מגדלים שני ילדים בזכות שמועה על שלמה המלך מהתנ"ך שמצא בבית סבא (הבן הוכנס לפני כשנתיים בבריתו של אברהם אבינו). הרוסיה שירדה  מהארץ ובזכות שיחה על החנוכיה שעיטרה את ביתה, כיום מזוזה מתנוססת בפתח ביתה והיא מנהלת מאפיה עם מוצרים כשרים בלבד. שירי השבת על ערש דווי ששרנו יחד, שהציפו דמעות נפש יהודי ושהסתיימו בקבורה יהודית במקום בשריפה של גופת הנפטר.
" וַיִּסְעוּ מִ… וַיַּחֲנוּ בְ…"

כל יהודי שפגשנו בארצות השונות נושא עימו סיפורים משפחתיים (שאולי כבר נמצאים בשלבים מתקדמים של מיתולוגיה…), נעימות מהעבר, טעמי ילדות וחוויות שנמצאות על רצף הסקאלה הנסית-פרטית שלו ושל משפחתו.

תפקידו של כל אדם, לפעמים עם קצת עזרה משליח בעל יכולת הקשבה – לחנות, לזקק ולהעלות על נס את 'מסע בני ישראל' היהודי הפרטי שלו.